השרץ המוכשר: במקום לפסול את אבו שחאדה ורע"מ, בג"ץ שוב הכשיר תומכי טרור

ככל שהתקרבו הימים אל עבר הדיון שנערך ביום חמישי האחרון בדבר פסילתו של סמי אבו שחאדה, החלו גורמים פוליטיים ימניים להמר מה תהיה הדרך בה הפעם יכשירו שופטי העליון את יו"ר בל"ד. היתה להם כמובן סיבה נהדרת לעשות זאת. אחרי הכל, במשך למעלה משני עשורים עשו שופטי בג"ץ הכל כדי לרוקן מכל תוכן את סעיף 7א' לחוק יסוד הכנסת, הסעיף שמגדיר את העילות לפסילה מהתמודדות לכנסת. תיקון קל: שופטי בית המשפט העליון מצאו לאורך השנים שלל דרכים לרוקן מכל תוכן את החוק, אבל רק לכיוון אחד, הכיוון של הנציגים הערבים והמפלגות הערביות בכנסת.

מי שמנסה למצוא את התיאור הטוב ביותר למדיניות בג"ץ ארוכת השנים, ימצא אותו בפרפרזה על דברי חז"ל: הם מצאו 150 טעמים להכשיר את השרץ. והשרץ? תמיכה גלויה בטרור, השתתפות בטרור, וחתירה לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בדגש על החלק היהודי. בכל פעם מצאו תירוץ אחר. פעם אין מספיק ראיות, בפרשת בשארה; פעם (האמת בשלל פעמים…) מדובר בהצהרות של ראשי בל"ד, אבל לא בחלק מהמצע של המפלגה; פעם הם בכלל לא הכירו את האירוע שסוקר בהרחבה בכל אמצעי תקשורת באשר הוא, כמו בתיק חנין זועבי ומשט המרמרה. בקיצור, הבנתם את הכיוון.

הפתרון היצירתי של השופטים שעמדו עם הגב אל הקיר

אלא שהפעם עמדה בפני השופטים משימה קשה במיוחד. איך שלא נהפוך את זה, ולא משנה כמה פיתולים משפטיים אפשר לנסות לעשות, סמי אבו שחאדה היה צריך להיפסל מלרוץ לכנסת. לא באמת היתה כאן שאלה משפטית. אבו שחאדה, במאמר מפורט מאוד, עודד את העולם הערבי להשתמש בטבח ה-7 באוקטובר כדי להילחם נגד מדינת ישראל.

בניגוד לשורה שאליה הופנה מירב הפוקוס בדיון על מאמרו של אבו שחאדה, העובדה שהוא הגדיר את הטבח כ"אירוע היסטורי בעל חשיבות במובן הצבאי, הפוליטי והאסטרטגי". על השורה הזאת כולם, ללא יוצא מהכלל, מסכימים. הטבח היה תזוזה של לוחות טקטוניים במדינת ישראל בפרט, ובעולם כולו בכלל. מה שהראה מעבר לכל בדל של ספק כי אבו שחאדה תומך טרור, תומך בטבח, ומעודד את החברה הערבית לקבל השראה ממנו, הן כל השורות האחרות במאמר.

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה שישה בעקבות אחד: למה כל הפוליטיקאים רוצים את תיק הביטחון?

עוד בפוליטיקה "למישהו יש ספק שאנחנו נהיה הכבש בסולחה של ביבי עם השמאל?"

השורה המרכזית ביותר, זאת שאין שום דרך אחרת לפרשה מלבד קריאה לביצוע פיגועים מול ישראל, מופיעה בפסקה שמתחילה במילים "הערה שלישית": "יתרה מזאת, אם עזה הקטנה והנצורה הצליחה לעשות זאת וברמה הזאת (להפתיע את ישראל, לפלוש אליה ולבצע את הטבח. א"מ) הרי שאחרים יכולים לעשות זאת באופן יעיל ופשוט יותר". לפני ואחרי הקריאה הזאת לביצוע טבח נוסף נגד ישראל נותן אבו שחאדה עצות כיצד לנצל את הטבח על מנת "להפיק תועלת באופן המיטבי".

אין באמת שום דרך אחרת לפרש את אותו מאמר שפורסם ב-8 באוקטובר מלבד תמיכה מוחלטת בטרור ובטבח. גם התירוצים ההזויים של אבו שחאדה לא שינו את התמונה. הטיעון שלו, כי הוא לא ידע את מימדי הטבח ולכן כתב את המאמר הזה, לא רלוונטי לכלום. גם אם בטבח היו נרצח אדם אחד בודד, עדיין היה מדובר בתמיכה גלויה בטרור.

גזענות במסווה של ערכים דמוקרטיים

ואת זה כולם ידעו. לכן היה קונצנזוס מוחלט בכל סיעות הבית, למעט הערביות, לפסילת אבו שחאדה. לכן אפילו יו"ר ועדת הבחירות, השופט נועם סולברג, שהיסטורית מתנגד לכל שימוש בסעיף 7א', חרג ממנהג יושבי ראש הועדה, והצטרף לפסילה. אי לכך אפילו היועמ"שית ירדה לבסוף מהעץ וקראה לשופטי בג"ץ לפסול אותו. אבל בג"ץ, כמו בג"ץ, חיפש דרכים ל"הכשיר שוב את השרץ", אך הוא לא מצא. בקרב השופטים היה רוב, שאין לנו מושג בשלב זה כמה גדול הוא היה, לפסילת אבו שחאדה.

אז בג"ץ מצא פתרון "מבריק". אם ברור שהתוצאה תהיה כזאת שאנחנו לא רוצים, ו"אנחנו" הכוונה למחנה "הנכון והנאור" בו, כלומר יצחק עמית, דפנה ברק ארז, וחאלד כאבוב, פשוט נדאג שלא יהיה פסק. וכך נולדה העסקה מעוררת המחלוקת, בה הציעו שופטי בג"ץ לאבו שחאדה לפרוש, כדי לא לקבל פסק דין שאוסר עליו לרוץ. חוקית זה כשר. עניינית זה מכוער מאוד.

בדיוני הפסילה האחרים היה לשופטים הרבה יותר קל. שם הם פשוט הכשירו את רע"מ והמשותפת להתמודד בבחירות. אצל רע"מ מדובר בעוד החלטה מקוממת, שכן בארבע השנים האחרונות הוכח מעבר לכל צל של ספק כי עמותות שמקושרות לרע"מ, הופעלו ע"י רע"מ, וראשי רע"מ עמדו בראשן, העבירו כספים לחמאס. לא מדובר בחשדות בעלמא, אלא בהחלטה מפורשת של רשם העמותות שהובילה לסגירתן של אותן עמותות. שוב, מדובר בעילה מובהקת לפסילה מהתמודדות. אבל שופטי העליון החליטו אחרת.

כמו תמיד, הפסקים על פסילת מועמדים לא מנומקים בזמן אמת. הטיעון הוא חוסר זמן לכתוב נימוקים להחלטה. אם נהיה הוגנים, באמת קשה למצוא נימוקים טובים בזמן קצר כדי להכשיר את ריצתם של מועמדים תומכי טרור ומפלגות תומכות טרור. צריך זמן. אני יכול רק לנחש שבמקרה של רע"מ התירוצים יהיו אותו מהלך שיזם בדצמבר האחרון יו"ר המפלגה מנסור עבאס, להפרדות מהתנועה האיסלמית. הצעד אמנם נועד כדי שהמפלגה לא תצא מהחוק עקב היותה הסניף הישראלי של תנועת האחים המוסלמים, אך הקופון של המהלך תקף לעוד כמה סניפים, כולל בענייני הפסילה. אל תתפלאו אם נקבל בפסק המנומק פסקאות מתפייטות על מפלגת שיין פיין האירית, שגם היא היתה ארגון טרור שהוציא פיגועים רבים ברחבי בריטניה, והיום הם מפלגה רגילה (כמעט), ועל כך שגם רע"מ "חזרה בתשובה".

הסיבה האמיתית, כפי שהשופטים הציגו בדיון, היא סיבה גזענית למדי. השופטים שאלו את נציגי הליכוד בדיון האם הם רוצים למנוע מהציבור הערבי, כ-20 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, את הזכות לבחור את נציגיהם בכנסת. מדובר בעמדה גזענית למדי, שיוצאת מנקודת הנחה שכל ערבי באשר הוא תומך בארגוני טרור ובמאבק מזוין כנגד מדינת ישראל. אבל מה לעשות, זה מה שהשופטים בבית המשפט העליון חושבים על הציבור הערבי בישראל.

ההיסטוריה מלמדת: הפסקים הללו מסייעים לטרור

תהיה זאת טעות להתייחס לדיון ביום חמישי האחרון כאירוע נקודתי בלבד. למעשה, צריך לדבר בהרחבה על כל המהות של סעיף הפסילה בחוק יסוד: הכנסת, וכיצד התנהלות בג"ץ בנושא לאורך השנים סייעה לארגוני הטרור שנלחמים נגדנו שוב ושוב.

החוק, למי שאינו בקיא על הסוף, נוצר בגלל תנועת כך של הרב כהנא, והרצון של כל מפלגות הבית לפסול אותו מלהתמודד בבחירות. המדיניות שקידמה תנועת כך, במסגרת האידיאולוגיה הכהניסטית, אכן היתה קיצונית מאוד וגזענית מאוד. המפלגה אף ניסתה לקדם חוקים שהגיעו מעולם הסגרגרציה (מדיניות ההפרדה בין לבנים ושחורים) בארה"ב.

כשהתיישבו חברי הכנסת לחוקק את החוק שימנע מהרב כהנא להתמודד, הוחלט להכניס לתוכו שתי עילות נוספות. למעשה, לאור העובדה שבחוק המקורי, משנת 85', עילת ההסתה לגזענות היתה רק העילה השלישית לפסילה, כשהשתיים הראשונות היו שלילת היותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, נדמה כי מהרגע הראשון היה ברור למחוקקים שאמנם הרב כהנא לא צריך להיות בכנסת, אבל הוא בודאי לא היחיד, ויש בעיות גדולות יותר בנושא.

ב-2002, לאחר האינתיפאדה, זה כבר הפך לברור לחלוטין. הכנסת תיקנה את החוק, הוסיפה את העילה של תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל, והכל במטרה לסלק מתוכה את יו"ר בל"ד באותם הימים, עזמי בשארה. הסיבה: בשארה תמך בטרור, נאם בסוריה וקרא באותו הנאום למדינות ערב לעבור למלחמה אקטיבית ואלימה מול מדינת ישראל. הוא גם תיבל את הנאום בדברי הלל לחיזבאללה.

אלא שבג"ץ הכשיר את ריצתו של בשארה. אהרון ברק יצר באותו פסק דין את אחת הדוקטרינות המשפטיות התמוהות ביותר בתולדות המשפט הישראלי: דוקטרינת ה'מאסה קריטית של ראיות'. במילים פשוטות, ברק המציא שאי אפשר לפסול מועמד על אירוע נקודתי, לא משנה כמה ברור הוא. זה כמובן היה קשקוש מוחלט. מה זה משנה אם המועמד תמך במלחמה נגד ישראל פעם אחת או עשרים פעם? אין שום הבדל. ברבות השנים היו שופטים שאמרו ש"הדוקטרינה חשובה, אבל לא מחייבת במקרים שברור גם בלעדיה מה עמדתו של המועמד".

התוצאה של ההחלטה של בג"ץ לאפשר לבשארה להתמודד בבחירות הגיעה שלוש שנים מאוחר יותר, בזמן מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה בשארה העביר מידע לחיזבאללה על אתרים אסטרטגיים בישראל במטרה שחיזבאללה יטווח אותם, העביר מידע על השפעת הגדלת טווח הירי מעבר לחיפה (זוכרים את המשפט הזכור לרע של נסראללה "בעדה בעדה חיפה"? אז על זה מדובר) ועוד מידע קריטי-ביטחוני תוך כדי המלחמה. את כל זה הוא יכול היה לעשות בגלל היותו חבר כנסת, חשיפתו לחומרים, והחסינות שהכנסת העניקה לו. בשארה ברח לירדן כשהתבררו הדברים, שהתגלו במסגרת חקירה סמויה נגדו שביצע השב"כ בגלל חשדות בנושא, הפקיד את מכתב ההתפטרות מהכנסת דרך נציגות בירדן במטרה להכניס את איש בל"ד הבא ברשימה סעיד נפעא, ומאז חי בקטאר. אגב, נפעא גם הוא הואשם בהמשך במגע עם סוכן זר וביקור במדינת אויב, סוריה.

פרשת בשארה איננה היחידה בה החלטות בג"ץ בנושא פגעו במדינת ישראל. אירוע זכור נוסף הוא פרשת באסל גטאס. גטאס, גם הוא חבר בל"ד, נכנס לכנסת במסגרת הרשימה המשותפת כנציג בל"ד, לצד שמות כמו חנין זועבי וג'מאל זחלקה. הרשימה כולה, ובדגש על בל"ד, נפסלה בועדת הבחירות. שוב, בג"ץ הכשיר את ריצתה, למרות השתתפותה של זועבי במשט המרמרה, שלוש שנים קודם לכן, כשהפעם אפילו התירוץ המגוחך של בג"ץ כי הפרטים המלאים עוד לא ידועים כבר לא החזיק מים. והאישור של בג"ץ הכניס את גטאס לכנסת.

ומה גטאס עשה במסגרת תפקידו הפרלמנטרי? זה התחיל בהשתתפות במשט נוסף לעזה, המשיך בשלל ראיונות שבהם אמר שמותר ל"התנגד לכיבוש גם באמצעים אלימים" והגיע לשיא בפרשת הברחת טלפונים למחבלים בבתי כלא ביטחוניים.

אלה כמובן רק דוגמאות של ההשלכות של פסיקות בג"ץ. מדובר באירועים שהובילו לפגיעה ביטחונית ממשית במדינת ישראל, ולא היו יכולים להתרחש ללא אותן פסיקות. כל עוד נדמה היה כי בג"ץ דוגל כעיקרון בתפיסה על פיה סעיף 7א' הוא אות מתה בפועל בספר החוקים, ניתן היה, איכשהו, להבין את הפסקים הללו. כי הסנקציה של פסילה מלרוץ בבחירות היא אכן החמורה ביותר, למעט איסור בחירה, שקיימת במדינה דמוקרטית.

אלא שבג"ץ עצמו פירק את התפיסה הזאת כשפסל את מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, במסגרת עילת הגזענות. ומשזה קרה, לא נותרה שום לגיטימציה להמשיך ולאפשר לתומכי טרור מובהקים, שפועלים ותומכים במאבק חמוש נגד מדינת ישראל, להתמודד בבחירות. לבג"ץ היתה האפשרות לבחור באפשרות הנכונה, ולפסול את אבו שחאדה. במקום זאת הוא בחר בחרפה ונתן ליו"ר בל"ד פתח מילוט.