בשבועות האחרונים חווה צרפת גל אלימות ברוטלי וחסר רסן מהקשים בתולדותיה. ולא שצרפת לא חוותה בעברה גלי מחאות משמעותיים, אבל עוצמת גל המחאה הנוכחי הותירה אפילו את הרפובליקה המנוסה פעורת פה. מאות אלפי רעולי פנים יצאו לרחובות בעשרות רבות של מוקדים ברחבי צרפת, בזזו, הציתו, ניפצו חלונות ראווה, הבעירו פחי אשפה, השחיתו מוסדות שלטון והתעמתו עם השוטרים.
גל המהומות הנוכחי החל בכלל לפני כחודש, במחאה מקומית של תלמידי תיכון בפרבר סמוך לפריז. בני הנוער מחו על מחסור במורים, צפיפות בכיתותיהם ותנאים ירודים במבנים. הסחף היה מהיר. המחאה התפשטה למאות תיכונים ברחבי צרפת. אליהם הצטרפו איגודים מקצועיים שונים ופעילי תנועת 'האפודים הצהובים', שהובילה מחאות גדולות בצרפת בשנים 2019-2018. הנימוק המוצהר ליציאה לרחובות, לצד התיכוניסטים, היה הזעם על יוקר המחיה, מצוקת הדיור ועוד. את המצב המתוח ממילא ניצלו פעילי שמאל רדיקליים אנרכיסטים וקבוצות של בני מהגרים והם נכנסו בכל הכוח לתמונה, עד שבסוף השבוע האחרון – השיא היה בשבת, 17 באוקטובר – יצאו רבבות לרחובות צרפת. כוחות המשטרה שניצבו מול ההמון הזועם איבדו שליטה על המתחולל. ההפגנות הפכו באחת למהומות אלימות, שבמהלכן חנויות נבזזו, רכבים הוצתו ותשתיות נהרסו. בניסיון להדוף את הפורעים השתמשו כוחות המשטרה בגז מדמיע וברימוני הלם, אך גם זה לא הועיל. אלפים נעצרו, מאות שוטרים נפצעו, והנזקים הכבדים מוערכים בשלב הזה בסכום עתק של מיליארד יורו.
נשיא צרפת עמנואל מקרון, שאמור לסיים בעוד כחצי שנה את כהונתו השנייה כנשיא (ואינו יכול להתמודד לכהונה נוספת), התייצב מול האומה בנאום מיוחד שנשא בעקבות המהומות והבטיח למצות את הדין עם הפורעים. הביקורת הפנים־צרפתית על אוזלת ידו של מקרון חוצה מפלגות, והוא מותקף מימין ומשמאל. שר הפנים הצרפתי, לורן נונייס, הציע להתפטר מתוך לקיחת אחריות, אך מקרון דחה את בקשתו ודרש ממנו לגבש בהקדם תוכנית מסודרת להיערכות נוכח המהומות המשתוללות ברחובות.
בשלב הראשון, בניסיון לעצור את המחאות האלימות, הטילו הרשויות בלילות עוצר בכמה מוקדים ברחבי צרפת, ובכמה מהערים נאסרו התקהלויות. במקביל תגברה המשטרה את הסיורים הליליים, מה שהביא לרגיעה מסוימת ברחובות. אף על פי שמדובר בנקיטת צעד חריג, הודיע ראש ממשלת צרפת כי העוצר הלילי יימשך ככל שיידרש על מנת להשיב את השקט. בממשלה אף נבדקת האפשרות להכריז על מצב חירום, אם המצב יחמיר.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת רבקי גולדפינגר
נתניהו וכ"ץ: "אם איראן תתקוף את ישראל – היא תבער"
עוד מאת רבקי גולדפינגר
ראש הממשלה בבסיס חיל האוויר: ״אני אומר לאויבינו – אל תנסו אותנו״
בנושא 1217b
לא חרדים מהחרדים
בנושא 1217b
קוד אתי בקלפי
עוד באקטואליה
בבנימין מתריעים: מסיק הזיתים מחר בדיר ג'ריר – פרובוקציה מתוכננת
עוד באקטואליה
תפיסת ענק בכפר ראמה: נחשף מצבור אמל"ח וסמים
ללא ספק אלו ימים מתוחים מאוד בצרפת, שנערכת בכוחות מתוגברים לקראת ההפגנה הבאה שמתוכננת לשבת הקרובה, שעליה הכריזו המארגנים כ"יום ההפגנה הגדול". ראש הממשלה סבסטיאן לקורנו מיהר להבהיר כי בשבת הקרובה "מתוכננת פריסה מסיבית בהרבה של כוחות במוקדים השונים", במטרה לבלום את ההרס והביזה שמתכננים המתפרעים.
על חלקם של המהגרים בהפגנות ובמעשי האלימות ממעטים לדבר בתקשורת ובערוצים הפוליטיים. הטענות בנוגע לחלקן של קהילות המהגרים בהתפרעויות כמעט אינן מושמעות בפומבי, אולי רק ברשתות החברתיות. אבל הנשיא האמריקני טראמפ, שידוע בישירות נטולת העכבות שלו, כתב ברשת ה־Truth Social: "מה שקורה בצרפת אינו אלא הגירה המונית שיצאה מכלל שליטה. זה לא קשור לבתי ספר, זה קשור לאסלאם שרוצה להשתלט על מדינה שהייתה פעם גדולה".
לעת עתה, המומחים המלומדים דבקים בהנחה כי מניעי המחאה הם מאבק על זכויות סוציאליות ומצוקה כלכלית בלבד. ובכל זאת, לכולם ברור שאין מדובר בבעיה צרפתית בלבד. מדינות אירופה השכנות עוקבות בדאגה אחר המתרחש ברפובליקה, מחשש שהמחאה הנוכחית תגיע לפתחן. באיטליה, אלבניה, בלגיה, ספרד ופורטוגל זה כבר הפך למציאות בשבת שחלפה, כאשר פורעים יצאו לרחובות והחלו במסע הרס והתפרעויות בכמה מוקדים.
יצחק בר ששת, נשיא תנועת המזרחי בצרפת, סגן ראש פרבר של פריז, בן 42, נשוי ואב לארבעה ילדים, חווה את המהומות האחרונות בעוצמה. "אני גר לא רחוק מפריז, והמצב מעורר בי פחד אמיתי", הוא משתף בכנות, "המהומות אינן מוגבלות לשכונה אחת או לעיר אחת אלא הן מתרחשות במקומות רבים, וזה מגביר את תחושת חוסר הביטחון האישי. גם כשהאירועים אינם ממש ליד הבית, קשה להרגיש שאתה מוגן לחלוטין. החשש הוא שהמצב עלול להשתנות באופן דרמטי בתוך שעות, ושמקום שנראה שקט היום עלול להיראות אחרת מחר. מבחינתי, הדאגה היא גם לביטחון המשפחה וליכולת להמשיך בחיי היומיום. התחושה הקשה ביותר היא חוסר הוודאות: אינך יודע לאן הדברים הולכים וכמה מהר הם עלולים להידרדר".
"לצערנו, כיהודים אנחנו כבר מכירים היטב את התחושות האלה: גם כשמשבר לא קשור אלינו, אנחנו עלולים להפוך לקורבנות נוספים שלו. לפחד הכללי מצטרף החשש שיהדותנו תהפוך אותנו למטרה. אני לא יכול לדבר בשם כל חבריי או לקבוע עד כמה כל אחד משנה את התנהלותו או חושש להראות את יהדותו, אבל אלה שאלות שמקבלות משמעות מוחשית במצב הדברים היום", הוא מודה.
"מבחינתי, אנחנו צריכים להיערך לגרוע מכול, לקשיים ולמצבי חירום. ברקע נמצא הזיכרון של דור ההורים שלנו, שלעיתים נאלצו לברוח ממרוקו, מאלג'יריה ומתוניסיה ולהשאיר מאחור חיים שלמים. גם שאלת העלייה לישראל מקבלת בהקשר הזה משמעות אישית ומעשית, אפילו שאני לא יכול לומר מה כל אחד בסביבתי מתכנן לעשות. ההיסטוריה המשפחתית שלנו מלמדת עד כמה חשוב להיות מוכנים כשהמציאות משתנה".
בר ששת מתאר את שינוי פניה של צרפת: "נולדתי בצרפת, ליתר דיוק בסרסל, עיר שבעבר הייתה מוכרת כ'ירושלים הקטנה', והיום, לתחושתי, הפכה למעין שלוחה של עזה או רמאללה", הוא מפטיר בכאב.
"בעיניי, לצרפת ולאירופה חסרים כיום חזון ברור וכיוון להתמודדות עם המשבר. החשש שלי הוא שהמהומות בצרפת עלולות להתפשט גם למדינות אירופיות אחרות ולגרום נזקים עצומים. פרט לנזק המיידי, אירועים כאלה עלולים לערער לאורך זמן את תחושת הביטחון ואת האמון במוסדות המדינה. אני לא רוצה להכליל לגבי מה שהצרפתים חושבים או לייחס לכולם אותה הבנה של המצב. השאלה בעיניי היא האם קיימת נכונות להכיר בעומק הבעיות ולהתמודד איתן לאורך זמן. אני חושש שבלי הכרה כזאת ובלי מנהיגות בעלת כיוון ברור, ההידרדרות עלולה להימשך. העתיד אינו מוכרע מראש, אבל הוא דורש החלטות ואחריות כבר עכשיו", הוא אומר בדאגה.
"כיבוש אירופה מתחיל"
מי שזיהה כבר לפני יותר מעשור את התהליכים האסלאמיסטיים הדרמטיים שמתחוללים באירופה ומסכנים את עתידה בסדרה הדוקומנטרית 'אללה אסלאם', הוא צבי יחזקאלי, פרשן לענייני ערבים בחדשות i24. השבוע הוא צפה במהומות הקשות ונדהם מהעיוורון שעדיין פושה בקרב רבים מהאירופים. "יש בעיה בצרפת לזהות את הדי־אן־איי של ההפגנות הללו עם האסלאם", הוא מציין. "אני זוכר שלפני 16 שנים הסתובבתי בפרברים אחרי המהומות שהיו שם, ואחד מראשי העיריות התעקש שאלה מהומות סוציאליות. גם אחרי שהראיתי לו שהקריאה יצאה מהמסגדים עם הקריאה 'אללה אכבר'. הצרפתים מסרבים לראות את זה כך. זו הסיבה שגם היום זה עדיין נתפס בצרפת כמהומות של תיכוניסטים".
"באירופה, צריך להבין, יש נשף תחפושות", מצביע יחזקאלי על לב הבעיה, "לפעמים סוגיות מתחפשות בתוך השיח הליברלי והפרוגרסיבי לסוגיות כביכול צודקות, אפילו שבמהות שלהן זה פשוט ג'יהאד בתחפושת. לדוגמה, הסוגיה הפלשתינית מתחפשת לסוגיה של זכויות אדם. לדוגמה, סוגיית המהגרים מתחפשת לסוגיה של שוויון הזדמנויות ואפליה מתקנת. גם כאן, יש ניצול של הזירה הצרפתית, שכביכול מאוד סובלנית להפגנות ולמחאות מאז המהפכה הצרפתית. וזה מה שנקרא חור שמצא הג'יהאד השקט בהגנה".
"הדברים האלה מאורגנים ונתמכים והם עם די־אן־איי אסלאמי", הוא מסביר, "ולא קשה להוכיח את זה. עסקים של יהודים נפגעים, רשתות שיווק ומותגים שמזוהים עם צרפת הישנה נבזזים, ולעסקים של מוסלמים אין כל סכנה, אלא יש להם חסינות. והכי חשוב, הם אומנם מכוסים בפנים, אבל רובם ככולם הם בני הדור השני והשלישי למהגרים מאפריקה, ובעיקר ממדינות האסלאם של אפריקה – תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, ועוד מדינות בתוך אפריקה השחורה".
מה המטרות שלהם מאחורי המהומות האלה?
"צריך להבין שכאשר המדינה מאפשרת את ההפגנות האלה, והמשטרה עומדת מהצד ולא מתערבת כל כך ובעצם מאפשרת ללחץ לצאת החוצה, אזי המסר הוא: אתם צודקים. שוב, צריך להבין, בהתמודדות של דמוקרטיה עם ארגוני טרור או עם תנועת המונים של האסלאם, כל צעד שהוא הענקה או נתינה, או אפשור – נתפס כניצול וכחולשה. ניצול של זה שנתן לי וחולשה של זה שנתן לי, ובפרשנות הפנימית: אני צודק. כשעזתי מקבל חבילת סיוע מהאיחוד האירופי, הוא לא אומר 'תודה לאיחוד האירופי'. הוא אומר: אני צודק. אתם מתדלקים אותי בקרב.
"המפגינים בצרפת באו להשליט סדר עולמי חדש, כביכול בשם ערכים סוציאליסטיים או קומוניסטיים, אבל עם מעטפת של האסלאם. ככה האסלאם רואה את דרכו. זו הברית האדומה־ירוקה. השמאל מכניס לתוך השיח את המונחים, והמפגינים מביאים את העזות של האסלאם, של הרחוב, של המהגרים, של הפרברים. כביכול כדי להשיג את אותן המטרות, אבל כולנו יודעים שברגע שתושג שליטה, כמו בכל מקום, את הסוציאליסטים והקומוניסטים יתלו ראשונים. כך קרה באיראן, כך קרה ביהודה ושומרון, כך קרה בעזה. ולכן מדובר פה במונח שנקרא אידיוטים שימושיים".
והצרפתים לא רואים את זה?
"אני רואה את התקשורת הצרפתית, ואף אחד לא אומר את זה. מדוע? כי הם בעצם בסוג של הכחשה. כי אם אני מודה שיש די־אן־איי אסלאמי במחאות, אז אני נדרש לסוגיה הזאת. אבל אם אני מדינה שבעצם אין בה אלמנט דתי, אז אני לא יכול להכיר בדת, כי אני לא דתי. אבל האסלאם, לא רק שהוא הדת הכי חזקה בתוך צרפת, אלא הוא בא ודורש את הזכויות שלו ממדינה חילונית, ועדיין מקבל אותן בגלל הפחד. זה הפחד שאופף גם את מקרון וגם את כולם. הנאום העלוב של מקרון רק מראה באיזה סרט הוא חי, שהוא מטיף לישראל ואומר שאין חמאס ביהודה ושומרון. נו באמת. עכשיו הוא מבין שיש בצרפת מדינה בתוך מדינה. על זה הצבעתי בסדרות שלי 'אללה אסלאם' ובסדרה משנת 2018, כשהתחפשתי לשייח' שרוצה לתרום למוסדות, והוכחנו כמה המוסדות של האחים המוסלמים כבר בונים מדינה בתוך מדינה בתוך צרפת".
ומה הם משיגים בהתפרעויות?
"הדינמיקה בעבר הראתה שאת ההפגנות הללו מסיימים בכסף, בתקציב. יכול להיות שהפעם הצרפתים ישלמו יותר, יכול להיות שאין ביכולתה של המדינה לשלם גם את הנזקים וגם את מה שהתלמידים כביכול דורשים. צרפת היא מדינה חלשה מבחינה כלכלית. המהגרים הם לא כוח בונה ולא כוח מסייע, הם נטל. ויכול להיות שהפעם צרפת לא תצליח לרצות את המפגינים הללו, והם יירגעו כשיופעל אולי כוח צבאי קצת יותר חזק. הז'נדרמריה (כוח משטרה בעל מאפיינים צבאיים לשמירה על הסדר הציבורי, ר"ג) יכול להתפרס ברחובות, ואולי לאיים קצת. ההיסטוריה של העת הנוכחית מוכיחה שכל הפגנה קובעת עוד ועוד תקדימים. שימו לב לביזה, לביטחון של הסוחרים שנפגע, לקריסה של חברות הביטוח, לחוסר האונים של המשטרה, ואף אחד לא מבטיח שזה לא יקרה שוב", הוא מזהיר, "לכן, אני מעריך שיש פה אבולוציה ומגמת עלייה של ההפגנות הללו עם הזמן. נקבע פה רף מאוד גבוה שיקרין על אירופה כולה, ולא בכדי הוא נקבע בצרפת.
"גם בבריטניה, לדוגמה, זה יכול לקרות, אבל בבריטניה משלמים היטב ומרצים את האסלאם כדי שזה לא יקרה. המחאה האלימה היא אקדח שמונח בכל בירות אירופה על השולחן, מול הממשלות", הוא מציין, "אז יש ממשלות כמו ממשלת ספרד שאומרת: נעניק להם מיליון אזרחויות, והם יבחרו בשמאל כדי לגרש את הימין הפשיסטי. אנגלה מרקל, הקנצלרית לשעבר של גרמניה, הודתה שהכניסה את המהגרים מסוריה כדי לחזק את השמאל על חשבון הפשיסטים. כך שבסופו של דבר, שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים מאפשרים את החור הגדול ביותר של אירופה בתולדות האנושות, וכיבוש אירופה מתחיל".
והאסימון לא נופל באירופה?
"זה מאוד מורכב. יש מדינות קטנות, כמו בלגיה, הולנד, דנמרק ושבדיה, שדמוגרפית כבר לא יוכלו לעצור את הדבר הזה. ויש מדינות גדולות, כמו גרמניה, צרפת ובריטניה, ששם זה באמת יכול להגיע לתופעות כמו ימין מתחזק, אבל אלה תהליכים איטיים, שלא מדביקים את קצב ההתפשטות והשליטה של האסלאמיסטים ברחוב. אלא אם כן יתעורר פה מה שנקרא היצר הקמאי האירופי של האביר שכובשים את מדינתו, ויעורר נרדמים. אני לא מומחה לדי־אן־איי האירופי, אבל אני יודע שהאסלאם נלחם בהרבה מאוד דרכים, ולא רק בחרב, ולכן יהיה קשה לאירופים לזהות את סוג המלחמה או את סוג הג'יהאד שמופנה נגדם. קשה לראות את העולם מתעורר, כי האידאולוגיה חזקה מבחינתם יותר מהמציאות. בעלת חנות בצרפת שנבזזה ונשדדה קראה לעברם: 'אבל אני בעדכם, אני פעילה בעד ההגירה'. זה לא מעניין. מי שעוזר ומי שלא עוזר – ביום שבו האסלאם מגיע ויכול, כולם בני שחיטה. אצלנו קוראים לזה נוח'בות, באירופה עוד קוראים לזה עכשיו תלמידים וסטודנטים. מה שנקרא – חכו חכו".
נקודת שבר היסטורית
גם אולגה דויטש, עמיתה בכירה במכון משגב וסגנית נשיא NGO Monitor, מודאגת ביותר מהמצב הכאוטי בצרפת ובאירופה, ובעיקר מכך שלא נעשים צעדים אמיתיים לתיקון: "כולנו ידענו שזה יבוא, השאלה הייתה רק מה תהיה נקודת השבר, מה תהיה הסיבה הרשמית למהומה. במקרה הנוכחי, המחאה היא על יוקר המחיה ומצוקת הדיור. אגב, שני הנושאים האלה מאפיינים כמעט כל מדינה באירופה. אבל זה ברור שבצרפת, מי שהתלבש על המחאה זו המפלגה של השמאל הקיצוני, שכמובן הצטרפו אליהם קבוצות המהגרים ואסלאמיסטים. ואני קוראת להם אנרכיסטים – כי מה שהם למעשה מנסים לעשות הוא להפיל את הממשלה בכל אחת מהמדינות באירופה, והם לא בהכרח מציעים איזשהו פתרון. הם מנסים ליצור תחושה שלהפיל את הממשלה זו מטרה בפני עצמה".
הם מבקשים בכוונה ליצור כאוס?
"נכון, אבל בצרפת הם עומדים בפני בחירות בעוד חצי שנה, כך שאי אפשר להתעלם מכך שיש פה רקע פוליטי מובהק. למרות שעדיין לא ידוע מי בדיוק יזם את המהומות ועוד מוקדם מדי לקבוע האם זה מתוזמן על ידי השמאל הקיצוני, אבל מה שבטוח שהם ראו בכך הזדמנות נהדרת ומיד התלבשו עליהם".
גם חלקם של המהגרים לא ניתן להוכחה עדיין?
"בשלב הזה מדובר באירוע מתפתח שאנחנו עדיין בעיצומו, לכן קשה להצביע על קבוצה ספציפית, אבל פשוט רואים שחלק גדול מאוד מהפורעים הם מהגרים. אם תשימי לב איך התקשורת הבין־לאומית והאירופית מתנסחת כשהיא מדווחת על ההפגנות, 'שמתרחשות בערים מולטי־קולטורליות (רב־תרבותיות)'. במילים אחרות זה בעצם לומר ערים עם ריכוז גבוה של מהגרים, כי זה לא פוליטיקלי־קורקט לקרוא לילד בשמו", היא אומרת בסארקזם.
"אנחנו רואים תמונות דומות שמגיעות ממילאנו, מבלגיה, מפורטוגל ומעוד מקומות. גם אותנו בארץ לא מפתיע השילוב בין שמאל קיצוני לאסלאמיסטים, למרות שאידאולוגית הוא לא הגיוני בשום צורה אבל בפועל זה דבר שקורה. ומה שמטורף זה שעל תקן משבר הדיור ויוקר המחיה, במחאה בצרפת נראים המון דגלי פלשתין. הם זורעים אנרכיה מוחלטת. הם בוזזים, שוברים והורסים. בכל מקום באירופה אנחנו רואים שוב ושוב הצלבה בין הנושאים האלה ובין השחקנים האלה. אז גם במקרה הזה, זה לא בא בהפתעה".
האם כעת האסימון נפל באירופה?
"יש טרנד של התחזקות הימין, זאת מגמה ברורה באירופה וזה לא מפתיע, כי אנשים רואים מה שקורה. אפשר לדבר על מצוקת הדיור ויוקר המחיה, אבל אי אפשר באותה נשימה להתנער מההרגשה של חוסר ביטחון אישי ברחובות, של הקצנה, של פחד. אנשים מחפשים כתובת שתיתן מענה כלשהו. זו מגמה שאנחנו רואים לפחות עשור ואני לא בטוחה מה יכול לעצור אותה", היא קובעת.
"אפילו בנאום שלו השבוע, מקרון מגנה את האלימות ואת ההרס, אבל באותה נשימה הוא דאג להגיד שלהפגין זו זכות דמוקרטית של כל אחד. הם עדיין, בכל אירופה, מנסים להישאר בפוליטיקלי־קורקט, וככל שהם יישארו שם כך הציבור ירגיש שהוא פחות מקבל מענה והאנרכיסטים פשוט יעשו מה שבא להם וירשו לעצמם לדבר בשפה הרבה יותר אלימה ובוטה. להערכתי, זה האתגר הגדול של הדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה, כי אירופה הגיעה למציאות שהדמוקרטיה לא יודעת להגן על עצמה מרוב שהיא דמוקרטית ופוליטיקלי־קורקט".
זו, לדעתך, נקודת שבר היסטורית?
"בהחלט. אני מתריעה על כך כבר כמה שנים, אבל היום אנחנו רואים את מלוא חומרת המצב. אתן דוגמה לכך מהתחום הביטחוני. האירופים בודקים בשדות התעופה ובביקורת הגבולות בדיקות רנדומליות, למשל כל נוסע מספר 11 ייבדק. לעומת זאת, בארץ – מה לעשות – הרקע של הנוסע משחק תפקיד. זה לא אומר שכל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל רוב הטרוריסטים הם ממוצא מוסלמי. באירופה זו חשיבה פסולה שלא תעבור, כי זה מנוגד לשוויון ולזכויות הפרט. קו החשיבה הזה נמצא עמוק באירופה בכל תחומי החיים וזה העניין, כי כל התחלה של פתרון היא היכולת קודם כול להגדיר במדויק את הבעיה. אבל איך יגדירו את הבעיה, כשהתפיסה כל כך מנותקת מהמצב בשטח? זאת בדיוק הבעיה באירופה".
"זה תמיד מתחיל ביהודים"
אז בהתחשב בכך, לאן אירופה הולכת? כי זה נשמע פסימי…
"אני לא יכולה להגיד שאני אופטימית. אני מעריכה שעוד לא ראינו את השיא. אני חושבת שעוד לא ראינו הכול, ככל הנראה צפויה החמרה נוספת. התקווה שלי היא שהמצב יהיה כל כך חמור, שהאירופים יקומו ויגידו שהגיע הזמן להגן על אירופה. וזה לא אומר לגרש את כל המהגרים, זה לא אומר חברה לא סובלנית, אבל זה כן אומר שאם אתה גר בצרפת אז אתה צריך להיות צרפתי ואתה צריך להיות נאמן לדגל צרפת ולהמנון הצרפתי, וכך בכל מדינה באירופה".
זה חסר סיכוי, כי המהגרים הללו מקבלים חינוך שהוא אסלאמיסטי ואנטי־ממסדי.
"זה חלק מהאתגר. אין בעיה לקלוט מהגרים, כל מדינה לפי מה שהיא מוכנה ומסוגלת, אבל צריך שיהיה ברור שכאשר אתה נקלט במדינה – אתה צריך להפוך לגרמני, לצרפתי, להולנדי. צריך ללמוד את השפה, את ההיסטוריה ואת התרבות".
זה כנראה לא יקרה.
"אני בוחרת להיות אופטימית. לא הייתי רוצה לראות את אירופה נופלת, והתמונות שיוצאות מצרפת בימים האחרונים הן פשוט מזעזעות".
נראה שהם נכנסו למסלול אל־חזור.
"אירופה ראתה משברים וגם מלחמות. אבל המלחמות היום לא נראות כמו שהיו לפני 70 שנה. המלחמות היום הן לא רק מלחמות קינטיות. אירופה במלחמה על הדמוקרטיה, ואני כולי תקווה שלא תפסיד בה. אנחנו רוצים שהדמוקרטיה תנצח. הדמוקרטיה היא לא מודל מושלם, אבל היא המודל הכי טוב שאנחנו מכירים עד כה".
האם היהודים באירופה בסכנה כמו, להבדיל, ערב השואה? היו השבוע דיבורים על ליל הבדולח ודברים מהסוג הזה.
"אני לא רוצה להשוות לליל הבדולח, אבל אני גם רוצה להגיד משהו בצורה מאוד ברורה: אוי ואבוי לנו אם נחכה עד שהדברים יגיעו לכך. המצב של הקהילות היהודיות באירופה קשה מאוד. הם סובלים מאנטישמיות ואנטי־ציוניות. המצב ממש לא טוב. הם מפוחדים. הם דואגים. אנשים לא מעיזים לדבר עברית ברחובות אירופה. הם מסתירים סממנים ברורים של יהדות, כמו כיפה ושרשרת מגן דוד. הם ממודרים מתחומים שלמים בחיים הציבוריים".
"עכשיו חזרתי מברלין, וחברה יהודייה־ישראלית שמרצה שם באוניברסיטה סיפרה לי שהיא מאבדת סטודנטים כשהיא אומרת שהקתדרה שלה משתפת פעולה עם מוסדות אקדמיים בישראל. הסטודנטים הגרמנים אומרים לה במפורש: אנחנו לא רוצים לעשות את התואר שלנו פה. המצב ממש לא פשוט. יחד עם זאת, זה לא נכון, לא ליהודים באירופה ולא לנו בארץ, לעשות הפשטה של המצב ולומר לכולם פשוט לעלות ארצה. כי זה לא הפתרון".
הפתרון הוא לא עלייה?
"הפתרון לא יכול להיות שכל היהודים פשוט יברחו מאירופה, אנחנו צריכים קהילה יהודית גם שם. אירופה היא לא פחות של היהודים האירופים משל אחרים. היהודים באירופה חייבים להתעקש על זה, כי הפרדיגמה הזאת שמקומם בארץ צריכה לבוא מבחירה אישית של כל יהודי ולא כי אירופה פולטת אותם החוצה. יהודי שנולד בגרמניה ומחזיק דרכון גרמני, זכותו לחיים בטוחים ומשגשגים כמו כל גרמני אחר. וגם אנחנו פה בארץ חייבים לעשות הכול כדי להמשיך להתעקש ולהיאבק מול המדינות באירופה וברחבי העולם, להגן על הקהילות היהודיות. זו חובתן. זה כמובן לא סותר את העובדה שישראל אמורה להיות בית לכל היהודים, אבל אם פשוט נעלה את כל היהודים ארצה, אז מה עשינו? ויתרנו פחות מ־80 שנה אחרי השואה".
אבל אולי באמת אירופה לא שלנו?
"זה תמיד מתחיל ביהודים, אבל היהודים הם אף פעם לא היעד הסופי. רמת האנטישמיות בכל חברה היא הברומטר הכי טוב למצבה מבחינת החופש וזכויות האדם בה, ועד כמה היא חברה בריאה. החברה הגלובלית במשבר היסטורי, ורמת האנטישמיות תואמת לכך. זה תמיד מתחיל ביהודים אבל זה אף פעם לא נגמר ביהודים, ואנחנו יודעים שהכוחות האנרכיסטיים האלה – אם הם באים מהשמאל הקיצוני, מהימין הקיצוני או מקבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות – בסופו של דבר רוצים את אותו הדבר: להפיל את הסדר העולמי כפי שאנחנו מכירים אותו. זה מה שאנחנו רואים ברחובות אירופה – אנרכיה מוחלטת. הם לא באים לפתור בעיות חברתיות, הם באים להרוס".
היום, כשאת רואה את המראות באירופה, את מאמינה שיש עוד תקווה לחולל שינוי, או שהמצב אבוד?
"אפשר להיות ממש פסימיים, אבל אני בוחרת לראות בכל ההפגנות האלימות האלה גם הזדמנות", מתעקשת דויטש, "אני מקווה שהמראות האלה ברחבי אירופה יובילו לאיזו התעוררות והבנה, ושאנשים יגידו: עד כאן. אני מאוד מקווה שכך יהיה".
