אחד מעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי הוא העיקרון של זכות הציבור לדעת. דרישה זו נשענת על היגיון רב: מכיוון שנבחרי הציבור אמורים לפעול על פי דעת הבוחרים, הציבור מעוניין לדעת את מעשיהם ומחדליהם. הציבור מוסר את הסמכות לנבחרים, אך מוסיף לאחוז בה באמצעות דרישה לשקיפות, ביקורת מתמדת, הפעלת לחצים ציבוריים ודיון חופשי באמצעי התקשורת, ובעיקר בתעמולת בחירות. במשטר כזה, ויכוח בין מפלגות ואמצעי תקשורת חופשיים אמורים לשמש ככלב שמירה, הפועל למניעת שחיתות ומדיניות פסולה. לציבור חשוב אפוא לדעת מה עושים נבחריו ומה הם מתכננים לעשות, כדי לבקר אותם ולהשפיע על דרכם, ואם ישתכנע שאינם מתאימים לתפקידם, הן בשל סולם הערכים המוסרי שלהם והן בשל המדיניות שהם מובילים, יבקש להחליפם באחרים ביום הבחירות.
ואולם כאשר אנו באים לחיות ולפעול במערכת דמוקרטית על פי התורה וההלכה, עומדת בפנינו התלבטות הלכתית ומוסרית חמורה ביחס לאיסורי לשון הרע ורכילות. החפץ חיים, ובעקבותיו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, האריכו לבאר עד כמה הם חמורים ומרעילים את היחסים החברתיים.
כל זה מעמיד בפנינו את השאלה: האם ניתן לקיים תעמולת בחירות יעילה בלי להיכשל באיסורים חמורים של לשון הרע?
לשון הרע לתועלת
אולי יעניין אתכם
כשאנו באים לגבש קוד אתי הלכתי למערכת בחירות במדינה יהודית, עלינו לאמץ את הנחיית היסוד של החפץ חיים בהקדמתו לספרו. החפץ חיים מזהיר מפני תחבולה של יצר הרע, המחמיר על האדם בענייני לשון הרע עד שהוא מראה לו שכל דיבור נכנס בכלל האיסור, וכתוצאה מכך מביא אותו למסקנה שאי אפשר לנהל חיים תקינים. רבים עלולים להגיע מכך אל הקוטב ההפוך, ויתירו לעצמם את הרסן לגמרי.
לפיכך חובה עלינו להשתמש ב"כוח דהיתרא", ובכך לסלול דרך הלכתית שבאמצעותה ניתן לנהל מערכות ציבוריות תקינות; לא להפקיר את המדינה בידי מנהיגים כושלים או מושחתים שעלולים להיבחר ולא להשאיר את הזירה הפוליטית והתקשורתית מחוץ למרותה של ההלכה.
עיקרו של ההיתר לפרסום ביקורת על מועמדים בבחירות נשען על הדין ההלכתי של "לשון הרע לתועלת". כשם שעדים חייבים להעיד בבית הדין כדי להוציא את הצדק לאור, וכפי שמותר ואף חובה להזהיר אדם העומד לעשות עסקים עם שותף או עובד שאינו ישר, כך קיימת תועלת ציבורית ראשונה במעלה בפרסום מידע על מועמדים. שיקול זה אינו רק היתר. יש חובה לספק מידע שימנע מן הציבור לבחור מועמד שעלול לגרום נזקים גדולים, ויש בכך גם משום "לא תעמוד על דם רעך" בקנה מידה לאומי.
החידוש ההלכתי במערכת בחירות דמוקרטית הוא שגם כאשר הערכת התועלת וההתאמה לתפקיד היא סובייקטיבית ומתבססת על תפיסת עולמו האישית של מי שפועל בתקופת הבחירות, הפרסום עדיין מוגדר כתועלת. דיון ציבורי פתוח המאפשר לבוחרים לגבש את עמדתם ולהכריע מי המועמד הראוי ביותר הוא כלי חיוני לניהול תקין של המדינה. מאידך גיסא, להיתר זה יש גבולות הלכתיים ברורים, ובמקום שבו מתברר כי קיימת חריגה מפורשת מן הגבולות שההלכה מציבה, נדרשת מידת הגבורה. יש לזכור כי אין שום היתר לעבור על איסור תורה מפורש, גם אם הדבר פוגע בסיכויי ההצלחה בבחירות, שהרי "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'".
בבואנו לבחון את דרכי ההיתר לתעמולת בחירות, עלינו לבחון כמה טיעונים נפוצים שלא נכון להסתמך עליהם. לא ניתן להתכחש לעובדה שאחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות הנוכחית הוא דמותה היהודית של המדינה כנגד אלה שעלולים לפגוע בה. במצב עניינים זה, יש המבקשים להסתמך על מה שכתב החפץ חיים (לשון הרע ח, ה), שמצווה לומר לשון הרע על אפיקורסים. אלא שרבים מן הפוסקים בדורנו הורו שאין דין 'אפיקורוס' במי שמעולם לא התחנך לתורה ולמצוות. יתר על כן, שמענו מפיו של מורנו הרצי"ה זצ"ל בשיחותיו (פר' קדושים, עמ' 175) שאין להסתמך על היתר זה למעשה.
טענה שנייה היא שכל מי שנכנס לפוליטיקה יודע שבכך הוא נחשף לביקורת ציבורית ויש לראותו כמי שמסכים שידברו בגנותו. ידוע הפתגם: "לא אכפת לי מה יאמרו עליי, העיקר שידברו עליי". כל זמן שמדובר בביקורת עניינית, זה אכן חלק בלתי נפרד מן החבילה. בכל מקום עבודה חייב המנהל לדעת על מעשיו ומחדליו של מי שעובד אצלו, ובמדינה הדמוקרטית הציבור הוא המנכ"ל, והנבחרים הם עובדים שלו. אבל ככל שמדובר בהשמצות אישיות שאינן נוגעות במישרין לתפקודו של נבחר הציבור, טענה זו לא מחזיקה מים.
טענה שלישית היא שאיסורי לשון הרע קיימים רק כלפי בני אדם מסוימים, אבל כאשר מדובר במפלגה או ברשימת מועמדים אין בכך איסור. ואולם על כך כתב ה'פלא יועץ' (ערך: לשון הרע): "ואם גדול עונש לשון הרע למדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת למדבר על הרבים". קל וחומר גדול עוד יותר הוא שאין לדבר סרה במחנה שלם בעם ישראל (במיוחד כשזה גם מעורר תגובת נגד חריפה), ובכך להרבות שנאה בין חלקי העם. וגם כאשר מפלגה נוקטת קו תעמולה חיובי, עליו להיעשות כך שלא יהיו בו "רמזים עבים" לפגמים שיש אצל אחרים.
ואהבת, גם למחנה היריב
כדי שביקורת פוליטית או תעמולת בחירות תהיה מותרת על פי ההלכה, עליה לעמוד בתנאים שקבע החפץ חיים לאמירת לשון הרע לתועלת:
עקרון האמת: אין לפרסם שמועות חסרות יסוד, השערות או קביעות עובדתיות שלא הוכחו כדבעי. במציאות שבה רוב המידע מגיע מכלי שני ושלישי, אם המידע מסופק חובה לציין במפורש שהוא מסופק; ואם אין לכך ביסוס מספיק, אסור לפרסמו כלל. חלק בלתי נפרד מעיקרון זה הוא חובת הדיוק. אין לנפח עובדות, להוציא דברים מהקשרם או להחסיר פרטים המאזנים את התמונה. ניסוח הביקורת חייב להיות ענייני ומדויק.
טוהר הכוונה: המפרסם חייב לכוון אך ורק לתועלת הציבור כפי שהוא תופס אותה. אם המניע העיקרי הוא שנאה אישית, נקמה או הנאה מהכפשת הזולת, וקל וחומר אם המטרה שלו היא קידום האינטרס האישי ורדיפת השררה שלו, אסור לו לפרסם את הביקורת שלו; וגם אם האינטרס האישי לא פוטר מן האחריות להזהיר את הציבור, הוא עלול לסמא את העיניים ולא לאפשר שיקול דעת ענייני. הדברים אמורים ביתר שאת ביחס לפוליטיקאי שלוקה בעצמו בפגמים שהוא מבקר בהם את זולתו.
מבחן התוצאה: אין היתר לומר דברים שליליים שלא יביאו שום תועלת מעשית. מסיבה זו, שיחות רחוב אקראיות, הוצאת קיטור ברשתות או הדלפות אנונימיות שהסבירות לכך שיביאו תועלת נמוכה ביותר, כולן נכשלות באיסור לשון הרע. כמו כן יש לשקול לעיתים את הנזק הציבורי ההיקפי, כגון פגיעה אנושה באמון הציבור בסוג אנשים מסוים או במערכות השלטון. ואם ניתן להעריך שהנזק רב על התועלת, הדבר אסור.
חיפוש חלופות: הפרסום השלילי הוא המוצא האחרון. אם ניתן להשיג את התועלת בדרכים אחרות, כגון תעמולה חיובית, סיסמאות סתמיות וכדו', אין היתר לפרסם דברים שליליים.
מעבר לפרטי הדינים והתנאים הטכניים, עלינו להציב לנגד עינינו את היסוד הרוחני העמוק של התורה: "ואהבת לרעך כמוך". מצד אחד יש בנו אהבה כלפי כל אדם מישראל, גם אם הוא מזוהה עם המחנה היריב, ומצד שני יש לנו אהבה גדולה לעמנו ולתורתנו, למדינתנו ולארצנו, ונרצה לעשות כל שביכולתנו למנוע פגיעה בהם.
בלהט הוויכוח הפוליטי, קל מאוד לשכוח שגם בזמן של מחלוקת אידאולוגית חובת האחווה שרירה וקיימת. המפלגות והסיעות השונות מציעות דרכים שונות לבניין האומה, אך כולן חלק מגוף אחד. אצל מורנו הרב צבי יהודה יכולנו לראות מאבק תקיף על האמת האידאולוגית כשהוא שזור תמיד בעין טובה, באהבת ישראל וברגישות עמוקה לכבודו של כל אדם, גם אם הוא יריב פוליטי מר. גם בתוך הלהט של מערכת הבחירות נימנע מלהשתמש בשפה המעמיקה את השסע והשנאה, גם אם אחרים אינם נוהגים כך.
והעיקר, היום שאחרי הבחירות. מערכת בחירות היא אירוע חולף; היא אמצעי לקביעת מנהיגות ומדיניות לזמן מוגבל, ואילו האומה היא נצחית. ביום שבו נסגרות הקלפיות חובה עלינו להשליך מאחורי גבנו את ימי המתיחות, לאחות את הקרעים ולהתלכד סביב המכנה המשותף, בכל הרכב של ממשלה שיהיה לאחר מכן. המנהיגים והפעילים נדרשים להראות דוגמה אישית של פיוס, כבוד הדדי והושטת יד, מתוך הכרה עמוקה שרק באחדות ובשלום נזכה לבניין האומה ולתיקון עולם.
תפקידן הגדול של המערכות הציבוריות בציבור הדתי אינו להיות חיקוי זול של הפוליטיקה הכללית. עלינו ליצור דגם ראוי של פוליטיקה אחרת ואחראית, הפועלת מתוך אהבת ישראל ואחריות לאומית. כאשר אנו מנהלים את מערכות הבחירות שלנו מתוך זהירות בהלכות לשון הרע, נאמנות לאמת וטיפוח האחדות והשלום, אנו מבססים את התשתית המוסרית והתורנית של מדינת ישראל, ומקרבים את עצמנו אל החזון של חברה מתוקנת הצועדת לאורה של התורה.
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת אחווה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
