שמחה גולדין בכנס “ירושלים–עוטף ישראל” : "כל עוד חללים וחטופים נשארים בידי האויב, החברה הישראלית היא חברה מפקירה"

ניצן סיפרה על בנה גלעד ז״ל, הרביעי מתוך שבעה ילדים, שגדל בשילה והתגייס לסיירת גבעתי. היא שחזרה את הימים האחרונים: “בסוכות, אחרי מרוץ נחל שורק על שמו של הדר גולדין, הוא מוקפץ לנחל עוז. שלושה ימים של לחימה קשה, חילוץ אזרחים, מראות קשים והוא לא מספר כלום. רק פעם אחת, בתחנת דלק, אמר לי: ״הנפש שלי לא בסדר, אבל עכשיו זה לא הזמן”.
גלעד נפל בקרב קשה ב־י״ט בחשוון, בעת הסתערות על מבנה ממנו נפתחה אש לא מתוכננת. “מצאו את גלעד כשהוא על חברו, והחוסם עורקים שלו כרוך על הרגל של נדב. גם ברגעיו האחרונים הוא בחר ברעות ובמסירות”.
שמחה גולדין שיתף את סיפורו של בנו הדר ז״ל, שנהרג ונחטף במהלך הפסקת אש ברפיח בקיץ 2014. “הדר היה מוכשר, צייר מחונן, לוחם מצטיין. הוא נהרג בזמן שהחמאס הפר את הפסקת האש. החברים ניסו להחזיר אותו אבל הוא נותר מאחור”.
לדבריו, מאז מנהלים המשפחה ושותפיהם מאבק מתמשך: “אנחנו כבר 11 שנים, מעל 4,000 ימים, דורשים להשיב את הדר לקבר ישראל. כל עוד חללים וחטופים נשארים בידי האויב החברה הישראלית היא חברה מפקירה. הגבורה האמיתית היא להפוך לחברה מצילה”.
על השאלה באילו ערכים מתגייסים היום חיילי צה״ל השיבה ניצן: “כל חייל מגיע עם הערכים מהבית ומהחינוך. גלעד והדר שניהם ביטאו את הערך של רעות ואחוות לוחמים זו מורשת שעלינו להמשיך”. היא קראה להקים את “בית הגבורה” בירושלים, מקום חינוכי שינחיל את הערכים הללו לדורות הבאים.
גולדין הוסיף: “החיילים לוחמים במסירות, זו לא השאלה. אבל המדינה חייבת להציב את השבת החטופים והחללים בראש סדר העדיפויות, אחרת זו חברה שמפקירה את אנשיה”.
על רקע המאבק הארוך, גולדין התעקש לסיים בנימה חיובית: “אני לא מדבר על אופטימיות אלא על תקווה. אופטימיות זה לצפות שמשהו יקרה. תקווה זה לפעול כדי שזה יקרה. יש לנו כוח כחברה לתקן – ולכן אני מלא תקווה”.