אנשי מילואים בכנס “ירושלים–עוטף ישראל”: "מילואים הם חיינו, זו המדינה שלנו ואין ברירה אחרת.”

“מילואים הם חיינו, זו המדינה שלנו ואין ברירה אחרת. אם אנחנו לא נבוא מי יבוא?”. “אני אבא לשבעה ילדים. הבן הקטן שלי אמר לי: ״החיים שלך זה מילואים״. עניתי לו: ״החיים שלי זה אתה״. המשפחות משלמות מחיר כבד מאוד, ובנות הזוג ראויות למחיאות כפיים לא פחות מהלוחמים”.
לדבריו, ה־7 באוקטובר טלטל את תפיסת הביטחון הישראלית: “חשבנו שדי בצבא קטן וחכם, והבנו שצריך הרבה יותר חיילים בכל הגזרות. גם בני תורה יכולים גם ללמוד וגם להילחם כפי שראינו ברבנים שנפלו בקרב”.
בן שטרית שחזר את רגעי הפציעה הקשה בעזה: “טיל פגע בי מטווח קצר, חשבתי שזה הרגע האחרון שלי. ואז שמעתי את הלוחם שלי, אמנון, צועק. למרות הדימום והפציעות החלטתי שקודם כל אני מציל אותו. הצלחתי לגרור אותו תחת אש, אבל לצערי ראיתי גם חבר אחר שנהרג בידיי”.
הוא הוסיף: “אני נראה סבבה, אבל בלילות אני עדיין שומע את הצעקה של אמנון”.
מתוך הפגיעה האישית בחר לצאת לשליחות: “אחרי שהשתחררתי מבית החולים החלטתי להחזיר לעם ישראל. יצאתי לסבב הרצאות בעולם כדי לגייס תרומות לפצועי צה”ל. העם שלנו הוא העם הכי מרגש בעולם”.
בעניין השוויון בנטל התבטא בצורה נחרצת: “יש אנשים שעושים מאות ימי מילואים. איפה האחרים? הגיע הזמן שכולנו נישא בנטל”.
סוויסה, תושבת כפר עזה, דיברה על הברית שנרקמה בין הלוחמים לבין התושבים: “יש לנו ברית חיים שהתחילה כברית דמים והפכה למשפחה ששומרת אחת על השנייה”.
הפאנל כולו שידר מסר ברור: המורשת הישראלית נכתבת לא רק בספרים ובטקסים, אלא בחיי היום־יום של לוחמים, פצועים ותושבים – שממשיכים לשלם מחיר, לשאת חוסן ולהאמין בשותפות גורל של עם ישראל כולו.