בית המקדש נחנך "בירח האיתנים בחג" (מלכים א' ח, ב), כלומר בחג הסוכות, לעומת המשכן, שנחנך בחודש ניסן: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). כדי להבין את טעם ההבדל, עלינו לעמוד תחילה על משמעות השוני שבין תשרי לניסן ובין סוכות לפסח.
בתורה אנו מוצאים שני לוחות שנה עיקריים. מצד אחד, נאמר במפורש שלוח השנה מתחיל בניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). וכך נמנים החודשים מניסן ואילך: "בחודש הראשון" (שמות מ, יז, ועוד), "בחודש השני" (במדבר י, יא ועוד) וכו'. מצד שני, יש בתורה גם לוח שנה אחר, בעל אופי מורכב יותר. התורה אומרת ששנת היובל מתחילה "בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים" (ויקרא כה, ט), ותקיעת השופר ביום זה מבטאת את קדושת השנה: "וקידשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא כה, י). יום הכיפורים משמש אפוא 'ראש השנה' של שנת היובל. עם זאת, התורה אומרת גם שחג הסוכות הוא "בצאת השנה" (שמות כג, טז), ושמעמד הקהֵל חל "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות" (דברים לא, י).
שני לוחות השנה הללו מייצגים שני היבטים שונים. לוח השנה שמתחיל בתשרי הוא לוח שנה חקלאי: תחילתו בתחילת השנה החקלאית, וסיומו בסופה. מטבע הדברים, שנה זו מתחילה ונגמרת בתקופת תשרי. חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו האדם נהנה מיגיע כפיו ומעמלו בכל השנה, ובזה הוא מסמל את סוף השנה. בד בבד מתחילות בתקופה זו ההכנות לשנה החקלאית הבאה, ועל כן יש לראות בחודש זה גם את תחילת השנה. הבחירה בעונה זו כראשית השנה וסיומה נראית טבעית, שכן היא מסמלת התחלה וסיום של תהליך. לעומת זאת, קביעת חודש ניסן כ"ראש חודשים" מנוגדת ללוח החקלאי הטבעי. לוח השנה שמתחיל בניסן קובע את מעגל השנה ההיסטורי, שמתחיל ונגמר בראש החודש שבו יצאו ישראל ממצרים.
לוח שנה – עם הפנים לחגים
אולי יעניין אתכם
במבט רחב יותר ניתן לומר שהלוח החקלאי הוא לוח שנה אוניברסלי, ואילו הלוח ההיסטורי הוא לוח השנה המיוחד לעם ישראל, שמתחיל בתאריך החשוב ביותר בתולדות עם ישראל: מועד היציאה ממצרים. שני הפנים הללו מתבטאים גם בחגים העומדים במרכזם של חודשים אלו – חג הסוכות מבטא את הפן האוניברסלי, ואילו חג הפסח הוא חג ייחודי לעם ישראל.
חג הסוכות מבטא אוניברסליות כבר מעצם מהותו כחג האסיף, כפי שעולה מרוב הפרשיות העוסקות בו, כגון "וחג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג, טז; ועיינו דברים טז, יג). זוהי מהות כללית, שאינה קשורה לעם ישראל דווקא. אבל חג הסוכות איננו רק סיכום והודיה על השנה שחלפה. יש בו גם תפילה ודין על השנה הבאה: "ובחג נידונין על המים" (מסכת ראש השנה פרק א, משנה ב). רעיון זה מקורו כבר במקרא, ושם הוא בא בזיקה מעניינת לפן האוניברסלי של החג. בנבואת זכריה נאמר: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צ־באות ולחוג את חג הסוכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה' צ־באות ולא עליהם יהיה הגשם" (זכריה יד, טז-יז). משמע מן הכתוב הזה, שלעתיד לבוא ישתתפו כל הגויים בחגיגת חג הסוכות, בשל הקשר ההדוק שבינו ובין ירידת הגשמים בשנה שאחריו. קשר זה נוגע לכל הגויים, ולכן נדרשים כולם לחוג את החג. כידוע, הקשר שבין סוכות ובין אומות העולם הודגש גם בדברי חז"ל כי שבעים הפרים הקרבים בו הם כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה, ב).
חג הפסח, לעומת זאת, מיוחד לעם ישראל, שרק הוא יצא ממצרים וזכה להשגחתו המיוחדת של הקדוש ברוך הוא. אדרבה, התורה מדגישה שאסור לגויים לחוג אותו: "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג).
כעת נוכל לשוב להבדל שבין המשכן והמקדש. את המשכן בנה עם ישראל לבדו, והוא ליווה את עם ישראל במסעותיו במדבר ובכיבוש הארץ, עד לבניית המקדש. עיקר ייעודו של המשכן היה מקום להשראת השכינה ולהתקשרות בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי… ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים. וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם אני ה' אלוקיהם" (שמות כט, מג-מו). ואכן, לאורך שנות קיומו של המשכן לא מצאנו כל מעורבות של נוכרים בו, ואף לא הובעה ציפייה לכך.
בית תפילה לכל העמים
למקדש, לעומת זאת, יש עוד תפקיד אחר, שהוא החלק המרכזי בתפילתו של שלמה בזמן חנוכת המקדש – התפילה: "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמיים ושמעת וסלחת" (מלכים א' ח, כט-ל). שלמה מדגיש שהמקדש אמור לשמש מקום תפילה לא רק לישראל, אלא גם לגויים: "וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך" (מלכים א' ח, מא).
ייעודו של המקדש כמקום תפילה הוא אפוא ייעוד אוניברסלי, ומטרתו מפורשת: שכל עמי הארץ יכירו את הקדוש ברוך הוא וייראו אותו. אכן, רעיון זה חוזר בנבואות ידועות רבות, כגון נבואת אחרית הימים בישעיהו (ישעיהו ב, ב-ד) והכרזת הנביא: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז).
ייתכן שהבדל זה בין המשכן למקדש משתקף גם במידת השותפות של אנשים נוכרים בבנייתם של מוסדות אלו. המשכן נבנה כולו בידי אנשים מישראל, ואך ורק מתרומות של בני ישראל, ולא מצאנו מעורבות של נוכרים בבנייתו. המקדש, לעומת זאת, נבנה מתחילה בשיתופו ובסיועו של חירם מלך צור. דומה שמעורבות זו אינה מקרית, והיא מסמלת את החלק שיש לאומות העולם במקדש.
מעתה יובנו תאריכי החנוכות כמין חומר. המשכן, המיועד לעם ישראל בלבד, נחנך בחודש ניסן, הפותח את לוח השנה ההיסטורי הייחודי לעם ישראל. ואילו בית המקדש, שמייצג גם ממד אוניברסלי, נחנך בתשרי, המייצג את תחילת השנה האוניברסלית, ובסוכות, שאף לו יש משמעות אוניברסלית.
ממה נובע הבדל זה? מדוע המשכן מייצג פן ישראלי, ואילו למקדש יש גם פן אוניברסלי? נראה שהדבר משקף שלבים היסטוריים שונים בתולדות עם ישראל. בתקופת המדבר היה עם ישראל בשלב של התבססות – בכל התחומים – וההתמקדות הייתה כלפי פנים, בלא שותפות עמים אחרים. עם ישראל היה צריך לבסס את הקשר עם הקדוש ברוך הוא, שהתגלה אליו לאחר דורות של שעבוד במצרים. באותה עת לא היה עניין להרחיב את המעגל אל מחוץ לקשר הייחודי הזה. רק משנכנסו ישראל לארץ והגיעו לקביעות ויציבות, היה מקום לעבור לשלב הבא: להרחיב את השפעתו של עם ישראל לאומות העולם, על מנת לתקן עולם במלכות ש־די. המטרה שהתחדשה במקדש שלמה היא להשפיע על העולם כולו: "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" (מלכים א' ח, מג).
כללו של דבר, חג הפסח מבטא את השלב הראשון בתולדות עם ישראל – היציאה ממצרים וההתבססות כעם – ולכן נחנך המשכן בניסן דווקא. ואילו חג הסוכות מבטא את השלב השני: בני ישראל יושבים לבטח על אדמתם, נהנים מפרי עמלם ומודים לקדוש ברוך הוא שנתן להם כוח לעשות חיל, ומתוך תחושת ביטחון ויציבות זו הם יכולים להשפיע על שאר האומות בבית שנקרא שם ה' על ישראל בו, אבל הוא גם בית תפילה לכל העמים.
המאמר מבוסס על הספר 'מלכים א' – מאחדות לפילוג', שיצא לאחרונה בסדרת ספרי פרשנות התנ"ך של הוצאת מגיד
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
