"רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו", (אבות ג, ב) – זו לא קביעה תאולוגית אלא פרקטיקה שחלה על כל מערכת מדינתית חילונית או דתית, ישראלית או נוכרית, דיקטטורית או דמוקרטית. זהו עיקרון קיומי לכל מבנה מדינתי. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעיקרון זה תקף במדינה שהיא מיוסדת על רעיון, שאין לה שורשים טבעיים אלא רק שורשים מטאפיזיים. מדינה שנגזר עליה להתמודד מול סביבתה הלא סובלנית על עצם קיומה יום יום ושעה שעה, ממש כמו כל אורגניזם שהמוות אורב לו בכל יום. מדינת ישראל לא הוקמה בדרך הטבע, עצם קיומה והליך לידתה מנוגדים לטבע הגאופוליטי.
בן גוריון היטיב להבין סכנה זו, ולכן עשה הכול לטיפוח כל סממני הממלכתיות של המדינה החדשה. הוא טרח מאוד לבנות ממלכתיות, לא רק כדי לקיים שגרה, אלא כדי לכונן יצור לא טבעי שכל אשליה כאילו מדובר במדינה ככל המדינות ועם ככל העמים היא סם מוות עבורו.
מי שעוקב אחר התנהלות הקפלניזם הישראלי מאז תחילת הדור השלישי (לפני עשור), ובעיקר מאז מוצאי ליל הבחירות בז' במרחשוון תשפ"ג (1.11.22), יכול להבחין בהתגברות מתמדת של תופעה הפוכה לפעולתו של בן גוריון. בן גוריון רצה מדינה יהודית, והדגיש זאת במגילת העצמאות שממנה הוא מחק את המילה דמוקרטית, כדי להעצים את הדרישה ליהודיות המדינה. לכן הוא גם הדגיש את סממני הממלכתיות היהודית ודאג להטמיעם בממלכה. אולם תוך כדי מלחמת יום הכיפורים נולד תהליך הופכי. תהליך הבריחה מן הזהות היהודית של המדינה, שהובל על ידי בני הדור השני (דור תרבותי, לא דור ביולוגי), שהוביל למחלוקת בסיסית בשאלת הזהות היהודית כן או לא. בסיס פעולת הקפלניזם הנוכחי הוא תוצאה של תהליך זה השולל את זהותנו כמדינה יהודית.
בד בבד עם התעצמות השפעת הדור השלישי בעשור האחרון ודרישתם לחיזוק הזהות היהודית, התפתח הייאוש של הקפלניסטים שהבינו שהבריחה נחסמת. התובנה הבלתי נמנעת שבדור השלישי המדינה היהודית מתבססת, הפרוגרס יידחק וההגמוניה נשמטת, דחפה אותם למסקנה אובדנית. פעולותיהם מצביעות על הליך חשיבה שלפיו מוטב לפרק את המדינה היהודית בהקדם, וליצור מצב של נאו־גלותיות על ידי הרס הממלכתיות, בצעדים קטנים ומתמשכים (ניאו־גלותיות אינה המשך של גלות אדום שנגמרה, אלא התכנסות לגטו מודרני על חוף הים התיכון תוך ויתור, לכאורה חלקי, על עצמאות וריבונות מתוך בחירה חופשית).
אולי יעניין אתכם
החזון של בן גוריון הולך ונטחן עד דק בידי נכדיו הפוליטיים. אזכיר כאן רשימה חלקית של מדגם של תופעות קפלניסטיות שגורמות לפגיעה מובהקת בממלכתיות הישראלית. ראשית, זלזול בדגל הלאומי. תחילה החלפתו בהפגנות בדגל האויב, בהמשך מעבר לדגל שחור, ולאחרונה הוספת טלאי צהוב (סמל ההפגנות) על סמל היהדות, המגן־דוד, שבדגל. אי אפשר שלא להיזכר שהטלאי הצהוב הוא ביטוי מובהק לגלותיות של היהודי, ולא מוכרת לי מדינה שמקבלת בשלווה סטואית כל פגיעה בשלמות הדגל הלאומי שלה.
שנית, זלזול במעמד עיר הבירה. היה כאן ראש ממשלת שינוי שהעתיק את המעון הרשמי שלו לעיר שדה, מחוץ לבירה, ועד היום לא קיים מעון רשמי לראש הממשלה בירושלים. זו פגיעה גסה בסמל הריבונות, בבירה. בנוסף לכך, פגיעה קשה במנגנוני הממשל על ידי יצירת ממשלת־על של פקידים לא נבחרים, כולל מערכת המשפט. כמו גם העובדה שבזמן מלחמה ראש הממשלה נקרא לבית המשפט מדי שבוע בעניינים לא קריטיים, בשעה שהכרעות קיומיות עומדות על הפרק. אין לזה הסבר אלא רצון לפגוע במדינה ובאזרחיה. ראש ממשלה צריך פנאי נפשי בזמן מלחמה. זו מציאות שעולה כדי הרס עצמי. קפלניסטים בגלימה מכחישים את קיום המלחמה, הם מקיימים מציאות מדומיינת, ונראה שסיכון קיום המדינה והצלחת בניה הלוחמים אינם שיקולים ראויים בתודעתם. כל בר בי רב יודע שזלזול בראש הממשלה ובנבחרי הציבור אינו ערעור על האישים אלא על המבנה הממלכתי כולו, כולל מעמד יורשיהם בעתיד.
דוגמה נוספת היא עידוד הסרבנות, שמשמעותה לצבא הבנוי על כוחות המילואים היא שיתוק יכולת המדינה להגן על עצמה, כמו גם הפיכת מוסדות מדינה (וועדות הכנסת, בתי נבחרי ציבור, האוניברסיטאות, ועוד) למגרשי הפגנות בזלזול מוחלט, בכבודם ובתפקודם החיוני להמשכיות הקיום. התנהלות שדורשת לוותר על עתיד הקיום הלאומי לטובת צרכי אנשים בודדים בהווה אינה אלא ויתור על הממלכתיות בעתיד, או חוסר אחריות לאומית.
במצב חירום, לאחר כישלון מהדהד, המערכת הקפלניסטית עושה הכול לעכב במשך חצי שנה את מינוי ראש השב"כ ופוגעת בלחימה. כמו כן, קריאה לראשי שירותים ממלכתיים (מערכת הביטחון, הממשל) לנהוג בניגוד לחוק ולא לציית להוראות נבחרי הציבור אלא להוראות פקידים לא נבחרים, וקיום טקסים "אלטרנטיביים" במקביל לטקסים ממלכתיים, טקסים שאינם אלא זלזול בטקס הממלכתי ובממלכה. ודוגמה נוספת, הוצאת התנ"ך מתוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים ומאבק עצים נגד שר חינוך שהחליט לחייב שעת לימוד שבועית אחת בספר היסוד של הזהות היהודית הלאומית.
זוהי רשימה חלקית בלבד של תופעות מסוכנות במדינה היהודית. עלינו להכיר בכך שיש שורש משותף לכל התופעות הללו, ולדאוג לשלמות המדינה היהודית. זה צריך להיות מוקד המאבק בקפלניזם.
השורש הוא הניסיון הנואש לחסל את הרעיון של המדינה היהודית ולהחליפה ברעיון חדש וחסר קיום במזרח התיכון. לוקסמבורג לא תתקיים אפילו יום אחד בסביבה העתיקה והפראית שלנו. לכן, כל הצעדים האלה הם גילויי חוסר אחריות. האובדנות היא מפלטו של הנבוך, המיואש וחסר החזון שבורח אל המציאות המדומיינת. אולם כל מציאות מדומיינת סופה שנמחקת על ידי המציאות הפיזיקלית. בשפה מכובסת קוראים למפגש כזה אסון. הוזהרנו.
הכותב הוא פרופסור וחבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
