לב יהודי פועם
אין לב יהודי שלא פעם בחוזקה משיבתם של שורדי השבי העזתי לאחר כשנתיים. שמחה של אהבת ישראל על שאחינו נחלצו מצר ומצוק, הכרת הטוב לכל הלוחמים הקדושים שמסרו נפשם וגופם, גם כדי לאפשר את הרגעים הללו, התעוררות של אהבת ה' למי שלב מלכים ושרים בידיו. שבויים עם שיבתם נשאו עיניהם לבורא עולם בפומבי, בני משפחה כמו יעקב אבינו קראו שמע ישראל בפגישתם עם יקירם, ורבנים התחבטו מה מברכים על ראייתם של פדויי ה' – 'מחיה המתים', 'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב', ובכך העידו על הצורך לנתב את השמחה הזאת להודאה לבורא העולם. ועל הכול חפפה אמונה גדולה שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ושה' יתברך שהוא מלך העולם הוציאנו ויוציא אותנו מן המצר למרחביה.
ואולם אצל רבים, הצד של השמחה לא העיב לרגע על הצד השני ששכן בלב. כאב על הנרצחים שלא שבו, על האבדות הרבות, על חיילי כוחות הביטחון שנפלו ונפגעו. ומעבר לכך על חילול השם בכך שהעסקה הזאת סימלה את סופה של המערכה על עזה ללא הניצחון המיוחל, על שגור אריה יהודה חוסה עדיין תודעתית תחת מלכות רביעית, מלכות אדום, ועל שהרעיון המסדר של העסקה סתר את ההיגיון והערכים העולים ממקורות התורה.
חשיבותה של מצוות פדיון שבויים נוסחה בדבריו של השולחן ערוך: "ואין מצווה גדולה כפדיון שבויים". כמצווה מהמעלה הראשונה היא מחייבת פעולה מהירה והחלטית: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הווי כאילו שופך דמים". אולם למרות המדרג הגבוה של מצוות פדיון שבויים והמצוות הרבות הכלולות בה, היא רוסנה על ידי חז"ל. "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם", קבעו חז"ל במשנה. הריסון נבע מההבנה שתשלום "כל מחיר" לפדיון שבויים יהפוך את השבי לעסק משתלם.
אולי יעניין אתכם
מבחינת המקור הקלסי לסוגיית פדיון שבויים, אם כן, עסקת שחרור השבויים הנוכחית סותרת את ה'נוסחה' שקבעו חז"ל, שהתועלת במעשה השחרור חייבת לעלות על הנזק שייגרם ממנו. שחרור שבויים שיביא למעשי שבי נוספים ורבים אינו לגיטימי. תשלום לשחרור שבויים שיגביר את המוטיבציה למעשים רבים נוספים הוגבל אם כן על ידי חז"ל. ויודגש, כל זה אפילו ברמה של שבי שהמניע העיקרי שלו הוא כלכלי והחשש הוא לחטיפות נוספות על רקע כלכלי. במקרה שבו המניע הוא לאומי, והחשש הוא של אובדן חיים מרובה כתוצאה מהעסקה, הצורך להיצמד לנוסחה מתגבר אף יותר.
הסוגייה הקלסית של שחרור שבויים עוסקת בעידן שבו אין ריבונות יהודית מתפקדת והמוטיבציה לשבי היא כלכלית. חז"ל לא מתיימרים לבטל את התופעה, אלא רק לצמצם את נזקיה. מחיר מופרז או אפילו פעולת חילוץ נתפסים על ידי חז"ל כפעולות שיהפכו את התופעה לרחבה מדי ומסוכנת מדי. לעומת זאת, בעידן שקיימת בו ריבונות יהודית מתפקדת בארץ ישראל, וחטיפת שבויים הופכת להיות אקט מלחמתי שהוא חלק מהלחימה עצמה, סוגיית פדיון שבויים מקבלת היבטים נוספים שתכליתם מיגור השבי ככלי מלחמתי. במובנים למדניים, פדיון שבויים עובר מתחום הלכות צדקה ודאגה לרווחתו של השבוי – להלכות מלחמה.
פדיון שבויים כדיני מלחמה
חודשים מספר לאחר אירועי שמחת תורה תשפ"ד הרחבנו מעל במה זאת, במאמר בשם 'שחרור חטופים במלחמה', ובהשלמה במאמר בתחומין, על חמישה צירי התייחסות לעסקאות לשחרור שבויים: האיסור לבצע עסקה שתסייע למטרות האויב, שחרור מחבלים כפגיעה בצדק, מצוות מסירות נפש מדין קידוש השם, שעת מלחמה כחושפת את היות הפרט חלק מקולקטיב, ומלחמה על הארץ כשעת השמד נגד הריבונות היהודית.
נדגיש בקצרה שניים מהם: בסוף קיץ תש"ל חטפו מחבלים מטוס של חברת TWA שיצא מישראל לכיוון ניו יורק. על המטוס בין שאר החטופים שהה הרב יצחק הוטנר, ה'פחד יצחק', מגדולי תלמידי החכמים באמריקה. קבוצה של עשירים מתלמידיו רצו לפדותו בדמים מרובים בתיווך משרד החוץ האמריקני. לדעתם, מכיוון שהרב הוטנר היה מופלג בחוכמה, מותר לפדותו גם ביותר מדמיו. הגאון רבי יעקב קמינצקי התנגד למהלך זה. לדבריו, הסוגיה של פדיון שבויים על הלכותיה נוהגת רק בעת שלום ואינה רלוונטית לעת מלחמה: "דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחויבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב, הלוא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה", כך נכתב משמו.
שנית, ציר הצדק. אחד מיעדי הממשל הוא קיומו של סדר ומשפט. שמירת החוק והמשפט גוברת גם על סכנת נפשות ליחידים. היבט קיום השלטון ושמירת המשפט משליך ישירות על המגבלה לשחרר מחבלים רוצחים מורשעים. שחרור שכזה מכרסם תחת יסודות הצדק והמשפט וגורם לדם יהודי להיות הפקר בעיני הגויים. הדין הוא אחד משלושה דברים שעליהם העולם קיים. אלמלא הדין הרי כל דאלים גבר ואין קיום לעולם. כתב הרב יהודה גרשוני: "קיום הסדר במדינה על ידי חוק ומשפט זה יותר גדול מנפשות, וזה חובת הציבור כמו צבא במלחמה להגן על ארצם, כן הסדר והמשפט לשמור על מוסר המדינה". העולה מהדברים הוא כי המשפט והחוק של מדינת ישראל מחייבים לקיים את העונש שנגזר על המחבלים, ולא לשחרר את הרוצחים. שחרור מחבלים מסכן את המשפט ואת חוק המדינה, וממילא את קיום העם. ההיבט של הצדק, אם כן, מחייב את העדפת האופציה הצבאית.
מסקנתנו הייתה כי חטיפת שבויים כאקט מלחמתי יוצרת מצב חדש ומערכת שיקולים, המעבירים את פדיון השבויים מדיון בדאגה לפרט לדיון באחריות לאומית. במצב זה, שחרור החטופים הופך להיות חלק ממרכיבי המלחמה עצמה על מגוון שיקוליה הצבאיים והתודעתיים, וההתייחסות אליו היא לאור החתירה לניצחון והכרעת האויב. במערכה, השיקול היחידי הקובע הוא – מה ישרת את הניצחון במלחמה.
כמה אחוזי ניצחון?
קרל פון קלאוזביץ היה הוגה ותאורטיקן צבאי, אולי החשוב ביותר בעת המודרנית. הגותו הייתה מרכיב מרכזי בעיצוב דורות של קציני צה"ל, שקראו במהלך הכשרתם תמצית מהגותו שתורגמה לעברית. הוא קבע כי תכלית המלחמה היא הניצחון. לדבריו תכלית המלחמה היא: "א. לנצח ולמגר את כוחו המזוין של האויב. ב. להשתלט על מקורות הכוח החומריים והאחרים של צבא האויב. ג. לזכות בדעת הקהל". המונח 'דעת הקהל' משמעותו הכרה ציבורית בניצחון: "דעת הקהל נרכשת על ידי ניצחונות גדולים ועל ידי לכידת עיר הבירה של האויב". קלאוזביץ גם הכיר בעובדה כי מלחמה אינה עוסקת רק בניצחון הצבאי, אלא גם בהכרעת המוטיבציה התרבותית־ציבורית העומדת מאחוריה: "לעולם אין הפעילות הלוחמתית מכוונת נגד החומר בלבד, אלא תמיד בעת ועונה אחת גם נגד הכוח הרוחני המפיח חיים בחומר זה – ואין להפריד בין השניים".
ספק גדול אם ההסכם הנוכחי אכן עומד בקריטריונים הללו ומצדיק את הסיכונים הטמונים בו. ימים יגידו אם הוא 'עוד מאותו דבר' כמו ההסכמים הקודמים, או שאכן נעמוד ביעדי המלחמה שקבעה הממשלה, דהיינו מיטוט חמאס והפיכת עזה למקום שלא נשקפת ממנו סכנה לישראל.
הדרך לתיקון
האחריות של מנהיגי הציבור לניהול מדיניות אחראית מבחינה ביטחונית באה לידי ביטוי בין השאר במצוות עגלה ערופה. לדברי ספר החינוך, מטרת עריפת העגלה היא לעורר זעזוע ציבורי מאובדן חיי האדם. הרמב"ם במורה נבוכים כותב בטעמי המצווה: "וזקני העיר ההיא מעידים עליהם הא־לוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם… ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים". המשנה מעמידה את האחריות של זקני העיר: "זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'. וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)". דיני עגלה ערופה מתקיימים דווקא בארץ ישראל, ובמקום שבו מתקיימת הנהגה שעליה ניתן להטיל אחריות. השותפים לאחריות הם ההנהגה הרוחנית הבכירה ביותר וההנהגה המקומית.
כעת, משהעסקה היא עובדה נתונה, והסיכון שהיא יצרה גדול מאוד, הדרך לתיקון וליכולת להגיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' עוברת ראשית דרך עמידה על השגת כל יעדי המלחמה שקבעה הממשלה.
מעבר לכך יש לפעול לגיבוש מדיניות המתקנת את משגי העבר שאפשרו את הכשל הביטחוני ואת ההגעה למצב הנוכחי. גיבוש מדיניות ביטחונית נחושה וחד־משמעית באחריותה של ישראל בלבד, פעולות תגמול בהיבטי שטח כמחיר לתוקפנות, עיצוב חקיקה המייצרת מעטפת לענישה, וריסון התערבות מערכת המשפט בסוגיות הביטחוניות, כל אלה הם כלים הכרחיים לתחילת התיקון.
הרב יאיר קרטמן הוא ראש מכון תורת המדינה, מנהל תחום במרכז יכין
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
