כשהרצל פגש את בגין

הגנים הבית"ריים זורמים בעורקיו של הרצל מקוב מלידה. הוא ינק בחלב אימו את השייכות, הזהות וההשקפה הבית"רית. הוא נולד בנחלת ז'בוטינסקי, המושב הראשון של בית"ר שעלה על הקרקע ב־1939 במודל של חומה ומגדל בין זכרון יעקב לבנימינה, ונקרא אז תל צור. עם השנים התמזג המושב לתוך בנימינה. הוריו יצחק ומרים מקוב הצטרפו אליו כבית"רים, חברי הזרם שדגל בהתיישבות.

"הסיסמה שלהם הייתה 'התיישבנו וגם ישבנו'. ישבנו – בבתי הכלא של הבריטים, והתיישבנו – הקמנו נקודות התיישבות. אבל לא כולם חשבו שההתיישבות זה הדבר העיקרי", מסביר מקוב. "המוטו של התנועה היה להילחם בבריטים. היו כאלה שחשבו שאם יהיו נקודות יישוב, זה יפריע. אבל ההורים שלי היו חלק מקבוצה שחשבה שצריך ללכת גם להתיישבות. הרבה מאוד קשיים עמדו בפני ההתיישבות הבית"רית מצד היישוב המאורגן והסוכנות היהודית. מבחינתם אנשי בית"ר היו הפורשים, מכיוון שלא קיבלו על עצמם את המשמעת של מפא"י".

בית"רי לכל החיים

לצד לימודיו בתיכון אזורי בפרדס חנה והיותו יושב ראש מועצת התלמידים, פיקד מקוב על מעוז של תנועת הנוער בית"ר. "בעצם כל חיי אני משרת את הרעיון של בית"ר", הוא מציין. ב־26 השנים האחרונות ניהל את 'מרכז מורשת מנחם בגין' בירושלים. "הייתי איש צוות אוויר בשירות הצבאי שלי, וב־1981 פנו אליי מבית"ר לבוא להיות ראש ההנהגה הארצית של התנועה. ידעתי שבצוות האוויר יש עוד מאות שימשיכו בתפקיד הזה. היו לי שני תפקידים מרתקים שכבר התקבלתי אליהם – קצין חינוך של בית הספר לטיסה וראש לשכת מפקד חיל האוויר, אבל מכיוון שבית"ר נקלעה למשבר בחרתי להשתחרר מהצבא לטובת תפקיד ראש ההנהגה הארצית של בית"ר".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

מי שעבר בתקופה ההיא בבית"ר, מעיד מקוב, התנועה עיצבה את חייו במידה רבה. "היא הייתה תנועה עם אידאולוגיה חזקה מאוד. באחת השנים השתתפתי בכנס של תנועות הנוער, והתברר שלבית"ר ולבני עקיבא אין תוכנית הדרכה מסודרת. המומחה לחינוך בלתי פורמלי אמר: זה לא מקרה. אלה שתי תנועות שיודעות מה ההשקפה שלהן, לכן הן לא צריכות תוכנית הדרכה מסודרת.

"בית"ר אף פעם לא הייתה תנועה גדולה, אבל היא הייתה תנועה משמעותית. בתקופה של תחילת ההתיישבות ביהודה ושומרון, אחרי מלחמת ששת הימים, הבית"רים היו הראשונים שעלו על הקרקע באזור שכם. הורידו אותם כמה פעמים. בהר ביתר ההיסטורי – בתיר – איפה שיושבת היום העיר החרדית ביתר עילית, גם היו ניסיונות התיישבות. חלק מהאנשים ההם השתלבו בהמשך בהתיישבות של גוש אמונים. צריך להזכיר: מהקמת המדינה עד 67', בית"ר ותנועת החירות היו היחידות שנשאו את רעיון שלמות המולדת. זה לא היה בראש מעייני המפד"ל של אז, עד שהרב צבי יהודה קוק דיבר על הנושא הזה ב־67': איפה שכם? איפה חברון? זה לא היה נושא שהעסיק את הציבור הדתי הלאומי".

כשנכנסת ב־81, תנועת בית"ר חוותה טלטלה. מנחם בגין, המנהיג הבית"רי, הולך ומקדם מהלך שנמצא 180 מעלות מהאידאולוגיה הבית"רית – נסיגה מסיני.

"זה לא מדויק", הוא מבהיר. "השנים האלה היו אכן שנות משבר לבית"ר מבחינה רעיונית, בשני רבדים. הראשון – בעצם העובדה שתנועת החירות בשלטון. היינו תנועה של אופוזיציה. בשלטון, התנועה הפוליטית תמיד עושה פשרות ומנסה להתאים את העקרונות למציאות. תנועת נוער היא תנועה אידאולוגית של תמימות, לא מכירה בפשרות. כל עוד תנועת החירות הייתה באופוזיציה, היה לנו נוח יחסית. עצם השלטון יצר קונפליקט פנימי.

"גם הסכם השלום עם מצרים, שבמהלכו היה ויתור על כל סיני והחרבת היישובים, יצר בתוך בית"ר משבר לא פשוט", מדגיש מקוב. "היו דיונים. בית"ר לא קיבלה את זה בקלות. אבל זו לא בדיוק בעיה אידאולוגית, כי בסמל של בית"ר, בגבולות ארץ ישראל המנדטורית סיני לא כלולה. מבחינתנו, בהשקפה של שלמות המולדת, סיני איננה חלק מארץ ישראל. יהודה ושומרון – ודאי וודאי, גם הגדה המזרחית של הירדן – שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן. סיני איננה חלק מארץ ישראל. ראינו את זה בהסכם עם מצרים. מנחם בגין מסכים לסגת מסיני, אבל הוא לא מסכים לסגת מילימטר מעזה, כי רצועת עזה היא חלק מארץ ישראל. היה משבר בשיחות על הרקע של עזה. בגין סירב לבקשה המצרית להציב צבא מצרי או נציגים של הצבא המצרי בעזה, כי לא יעלה על הדעת שיהיו סממנים של ריבונות זרה בארץ ישראל".

כך או כך, המהלך של בגין יצר תקדים ומדרון חלקלק שאת פירותיו הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

"הביטוי מדרון חלקלק מעיד על עצמנו, לא על המדרון", גורס מקוב. "בגין לא ראה בזה תקדים, והעובדה היא שבשנת 81' הוא החיל את חוק הריבונות ברמת הגולן. מבחינתו אין דין סיני בשום פנים ואופן כדין יהודה ושומרון, חבל עזה ורמת הגולן. להפך, ההסכם נועד כדי לאפשר את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. בגין ראה במפעל ההתנחלות את אחת המטרות הכי חשובות של שלטון הליכוד. בתקופה שהיה ראש ממשלה, מחליטים על תוכנית המאה, מאה יישובים ומאה אלף יהודים, ומתחילים לעבוד עליה".

בסוף, גם אם הוא לא התכוון לכך, התקדים נוצר.

"זה נכון. אבל זה שוב תלוי בנו, ביכולת העמידה של מדינת ישראל. האם אנחנו נאמץ את זה כתקדים או נדע לעמוד על שלנו. עברו מאז יותר מ־40 שנה, ועדיין לא היינו צריכים לוותר על יהודה ושומרון ולא לסגת משם. זה כמעט קרה – שוב, בהחלטה של מדינת ישראל. אוסלו לא נבע מלחץ בין־לאומי. אוסלו הוא יוזמה ישראלית עם הפלשתינים".

להחליף את הסנדלים בנעליים

כאמור, בשנת 1981 התמנה מקוב ליושב ראש ההנהגה הצעירה של בית"ר, תפקיד ששימש בו שלוש שנים. משם עבר לשמש מזכיר ההנהגה העולמית, ולאחר מכן כיהן כראש ההנהגה העולמית.

במסגרת תפקידו בראשות ההנהגה העולמית, פתח סניף של בית"ר בברית המועצות. "זה היה ב־89'. גורבצ'וב כבר היה בשלטון. בהתחלה הקמנו פעילות חצי מחתרתית של לימודים בעברית. ניהלנו את זה בטלפון מישראל, והיינו שולחים אנשי בית"ר מצרפת ומארצות הברית. כשהשלטון נפל והתחיל גל העלייה, התשתית של בית"ר שירתה את הסוכנות היהודית. הם היו החבר'ה שסחבו את המזוודות, וזה תפס בברית המועצות כאש בשדה קוצים. היו לנו אלפי חברים. כשאנחנו הגענו, היה רק חב"ד. התנועה הציונית היחידה הייתה בית"ר. ההסתדרות הציונית כעסה עלינו, מה אנחנו נכנסים לשם? ומה אנחנו מייצאים את המחלוקות הפוליטיות לשם? ניסו לשים לנו רגליים".

במהלך שנת 1992, במהלך מפתיע במיוחד, נקרא אל הדגל לשמש ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, בשלהי כהונתו. "זה היה מעבר עצום מבחינתי, עד אז הייתי בסנדלים ובמכנסיים קצרים", נזכר מקוב בחיוך. "ביום רביעי התקשרתי ללשכת ראש הממשלה, לתיאומים אחרונים לקראת השתתפות ראש הממשלה בטקס י"א באדר בתל חי. במהלך השיחה יוסי בן אהרון, שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה, אמר לי: 'אני עוזב, וחשבנו גם עליך, אבל אנחנו יודעים שאתה עסוק בבית"ר'. אמרתי לו שזה נכון שאני עסוק בבית"ר, אבל את התפקיד הזה אני מוכן לשקול. אחרי רבע שעה הוא חזר אליי: 'אתה יכול לבוא מחר לריאיון?' ישבתי אצלו שעה. בצהריים קיבלתי טלפון נוסף: 'מחר ב־12 בצהריים אתה בריאיון אצל ראש הממשלה. היו תשעה מועמדים. אתה היית המועמד העשירי. הצוות עשה מיון ראשוני, ושניים עולים לריאיון אצל ראש הממשלה. הוא צריך להחליט', אמרו לי. כששאלתי מי המועמד השני, אמרו לי שהוא עורך דין בהשכלתו, עיתונאי, כתב פוליטי וחבר תנועת החירות. חשבתי לעצמי שיש לו הרבה יותר סיכוי והתאמה לתפקיד ממני, אבל ביום שישי בצהריים נחמד לפגוש את ראש הממשלה".

מקוב מתאר ריאיון קצר ומשעשע למדי שערך לו ראש הממשלה שמיר, עם שאלות שפחות ציפה להן. "היה לי ברור שכנראה השני כבר קיבל את התפקיד, אבל מטעמי נימוס לא רצו לבטל את הפגישה שלי. זה לא היה נראה כמו ריאיון עבודה", הוא משחזר. "ביום ראשון הגעתי כרגיל למשרד, ופתאום קיבלתי טלפון מיוסי בן אהרון: 'למה אתה לא פה? היום זה היום האחרון שלי. אתה צריך להחליף אותי'. אמרתי לו: 'אני בסנדלים ובמכנסיים קצרים. תן לי זמן ללכת לתלפיות לקנות מכנסיים ונעליים'. ב־12 ומשהו הגעתי למשרד ראש הממשלה. עם כניסתי למשרד, יוסי העביר לי את הטלפון ואמר לי: 'קול ישראל ביומן הצהריים רוצים לראיין אותך עכשיו'. כך התחלתי את התפקיד. למחרת כבר טסתי עם ראש הממשלה לתל חי כמנהל הלשכה, ונפרדתי מבית"ר באותו טקס".

חצי שנה ניהל מקוב את לשכתו של שמיר כראש הממשלה, ואחר כך עוד שנה וחצי כראש הממשלה לשעבר. "זה היה אחרי ועידת מדריד. הייתה מערכת בחירות אינטנסיבית ולא פשוטה", הוא חוזר לאותם ימים. "ישבתי בצומת הכי מרכזי של מדינת ישראל, כל דבר עבר דרך הלשכה הזאת. לא פעם ראיתי את העוצמה של המקום הזה. יום אחד קיבלתי מכתב לראש הממשלה מעורך הדין אמנון זכרוני, שלקוח שלו היה מואשם בריגול לברית המועצות, והוא ביקש לשפר את תנאי המעצר שלו. שאלתי את פרופסור אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה, מה לעשות עם המכתב הזה. הוא הציע לכתוב לו שהמכתב הועבר לגורמים המתאימים. כך עשיתי. חזרתי בעשר וחצי בלילה הביתה, הסתכלתי בערוץ אחד, והמכתב שלי עם החתימה הופיע על כל המסך. הייתה זכות גדולה לעבוד עם יצחק שמיר – ראש ממשלה שאין לו יחסי ציבור מוצלחים במיוחד, אבל היה מראשי הממשלה הטובים שהיו למדינת ישראל".

כשהמדינה יצאה לנו מהכיס

עם סיום התפקיד קיבל הרצל מהסוכנות היהודית הצעה לעמוד בראש משלחת הסוכנות בקנדה. עוד במהלך השירות הצבאי התחתן עם אורנה. השניים קבעו את ביתם בכפר אדומים, ובמהלך השנים נולדו להם ארבע בנות ונכדים רבים. אורנה פעילה מאוד ביישוב, ובתקופה של פנחס ולרשטיין בראשות מועצת בנימין הייתה סגניתו. לשליחות בקנדה יצאה המשפחה כשהבת הגדולה הייתה לקראת לימודיה בחטיבת ביניים והקטנה בת שלוש. "החלטנו שפחות רלוונטי לצאת בשלב מאוחר יותר. חזרנו אחרי שנתיים, והתחלתי לעבוד בסוכנות היהודית". אחרי שלוש שנים בסוכנות היהודית, בשנת 1999, הגיעה ההצעה לנהל את הקמתו של מרכז מורשת מנחם בגין.

לא לכל ראש ממשלה יש מרכז מורשת.

"יש שלושה ראשי ממשלה שיש להם חוק הנצחה שכולל הקמת מרכז – בן גוריון, רבין ומנחם בגין. זאת החלטה פוליטית שמתקבלת בכנסת", הוא מבהיר. "בשנה האחרונה העבירו הרבה חוקי הנצחה, כמו של הרב דרוקמן, דוד לוי ועוד. הרציונל לשלושת ראשי הממשלה האלה הוא שבן גוריון היה ראש הממשלה הראשון, רבין נרצח, ובגין היה ראש הממשלה הראשון מהמחנה הלאומי. בדיעבד, שני ראשי הממשלה שעיצבו במידה רבה את מדינת ישראל היו בן גוריון ובגין. את מדינת ישראל של 48' עד 77' עיצב בן גוריון בהרבה מאוד תחומים. בגין שינה גם הוא את מדינת ישראל".

בסוף יש תחושה שאתה מצביע ימין ומקבל שמאל. זה היה בתקופת בגין, שרון ונתניהו. בפועל, הימין לא מצליח לשלוט.

"אני כופר בתחושה הזאת", הוא עונה נחרצות. "למדתי סוציולוגיה באוניברסיטה, והיה שם מרצה שאמר שבמדעי החברה יש הרבה מאוד תיאוריות שרודפות אחרי מעט מאוד עובדות. אנחנו לוקחים עובדה או שתיים ויוצרים תאוריה. איפה בגין שינה את המדינה? ברמה המדינית – הסכם השלום עם מצרים. גם מי שאוהב אותו, גם מי שלא אוהב אותו – הוא שינה את המצב של מדינת ישראל. המדינה הערבית הגדולה ביותר יצאה ממעגל המלחמה. עד שנת 77', כל המלחמות הובלו על ידי מצרים. ברגע שהם יצאו ממעגל המלחמה, כבר אין לנו מלחמה עם מדינה ערבית. יש לנו מלחמות עם ארגוני טרור, אבל מדינות ערביות אחרות לא יצאו לבד למלחמה. זה גם יצר הזדמנות מדינית בנושא ההתיישבות. הלחץ הבין־לאומי על ישראל ירד – הנה, ישראל עושה שלום".

גוש אמונים לא ליקקו דבש.

"זה לא נכון", מוחה מקוב. "המדינה לא עובדת לפי גחמה של ארגון, גם אם הוא ארגון חשוב ויקר שקוראים לו גוש אמונים. הוקמה ועדת שרים להתיישבות וגיבשה תוכנית. יש מקום של כבוד לכל הפעילים והמייסדים, אבל בפועל בלי הובלה ממשלתית אין התיישבות. אריק שרון היה בראש הוועדה להתיישבות אז, מתי דרובלס היה ראש החטיבה להתיישבות בסוכנות. בלי שני הגופים האלה, אולי היה יכול להמשיך משהו בסגנון המאחזים. עיקר המסה של האנשים ביהודה ושומרון יושבת בערים – מעלה אדומים, אריאל, עמנואל, ביתר, מודיעין עילית. זו המסה של האנשים, ואנחנו גאים בעובדה שיש שם חצי מיליון אנשים ושיהיו מיליון אנשים. זה לא מתבסס על היישובים הקהילתיים הקטנים, שהיום עוברים גם הם תהליך של עיור. בעפרה כבר יש בתים רבי קומות. כל זה בעקבות פעולה ממשלתית שהובלה על ידי ממשלת בגין, ואחר כך על ידי ממשלת שמיר. גוש אמונים לא היה מרוצה שלא עשו בדיוק מה שהוא רוצה, ושהרגישו צורך לעצור חלק מהמקומות לכמה חודשים. אבל בסך הכול כשאתה מסתכל על התמונה הגדולה של יהודה ושומרון, עזה ורמת הגולן, זאת פעולה ממשלתית".

מעבר להסכם השלום עם מצרים, ההתיישבות ותקיפת הכור הגרעיני בעיראק, במרכז מורשת בגין השתדל מקוב לשים דגש גם על המהפך הכלכלי שהוביל בגין. "עד 77' הייתה מדינת ישראל מדינה סוציאליסטית ריכוזית מאוד. מי שהיה נוסע לחו"ל היה הולך לדואר, ומקבל בדרכון חותמת שהוא יכול להוציא 200 דולר. אסור היה להחזיק חשבון במטבע חוץ, ודאי לא במדינה אחרת. רבין היה צריך להתפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרי. הכלכלה הייתה סוציאליסטית. זו הייתה ההשקפה שלהם, שהמדינה צריכה לנהל הכול. לעומת זאת, הליכוד האמין במשק חופשי ובכלכלה חופשית. הכלכלה המשגשגת שיש לנו היום היא תוצאה של המשק החופשי ושל היוזמה הפרטית שלא הייתה עד אז".

גם הצד הפוליטי־חברתי שהוביל בגין מקבל ביטוי במרכז המורשת. "הוא הכניס לתוך המרכז הפוליטי את עדות המזרח, שהיו עד אז בשוליים: תושבי עיירות הפיתוח. המנהיגות החדשה והצעירה של הליכוד – דוד לוי, דוד מגן, מאיר שטרית, משה קצב ועוד – אלה אנשים שצמחו בליכוד, והכניסו לתוך המערכת הפוליטית את מה שהיה עד אז הפריפריה הפוליטית. הציבור הדתי, הציבור החרדי והציבור הלאומי – הקואליציה שהיום אנחנו מדברים עליה, זו הקואליציה שבגין הקים בהתחלה. מובן שהיה פה עניין פוליטי, אבל גם השקפתי. הוא האמין שהעניין היהודי המסורתי צריך להיות חלק משמעותי בחיים המדיניים. פתאום במדינת ישראל ראש ממשלה מדבר במטבעות לשון כמו ברוך השם, בעזרת השם, מצטט פסוקים. לא שיש לו יועץ שיודע להכניס פסוק בנאומים, אלא זה חלק מהאישיות שלו, מההשקפה שלו".

אם הייתה אידאולוגיה צרופה כל כך, איך מתוך התנועה הזאת יצא אריק שרון, שהוביל את אחד המהלכים הכי קשים במדינת ישראל?

"אריק שרון לא גדל בתנועה הזאת", הוא מזכיר. "הוא לא היה חירותניק. אריק שרון היה מפא"יניק. הוא היה אלוף עם תעודת חבר מפלגה במפא"י. הוא הצטרף למפלגה הליברלית ב־73'. ב־77' הם לא היו מוכנים להכניס אותו, והוא נשאר מחוץ לרשימה. הוא רץ באופן עצמאי ברשימת שלומציון שהאידאולוג שלה היה עמוס קינן, קיבל שני מנדטים ואז הצטרף לקואליציה. אבל הבסיס שלו ממש רחוק".

גם בשנים שהוא הקים התיישבות?

"כן, כי נושא ההתיישבות היה גם בחוגים של השמאל אז. אחדות העבודה הייתה תנועה שהאמינה בשלמות הארץ, כמו הליכוד. מעבר לזה, האידאולוגיה העיקרית של אריק שרון הייתה הפעלת כוח. ארץ ישראל או ההתיישבות לא היו מבחינתו עניין אידאולוגי, אלא יותר הבסיס הכוחני. באותה כוחניות שהוא הוביל את נושא ההתיישבות, הוא פעל נגדה ברגע שהוא החליט שזה יותר מסתדר לו עם כל מיני שיקולים אחרים. כבר בשנות ה־80, כשגוש אמונים ראו בשרון את משיח בן יוסף, היה לי ויכוח עם זמביש. אמרתי לו: אל תסמכו על שרון. הוא לא איש ארץ ישראל".

האמת על מרד גטו ורשה

אפיק נוסף שבו עוסקים במרכז מורשת בגין הוא הניסיון לתקן עוולות היסטוריות. "התנועה הלאומית הלא דתית הודרה מההיסטוריה של מדינת ישראל בהרבה מאוד סיפורים והיבטים", הוא אומר בכאב. "אחת הדוגמאות היא מרד גטו ורשה. כולנו למדנו בבתי הספר שהיה שם מרד של קבוצה בראשותו של אנילביץ' – גיבורים שלחמו ובסופו של דבר הוכרעו. אבל זה לא הסיפור האמיתי. היו שם שתי קבוצות, שהיו בגודל זהה פחות או יותר מבחינת מספר החברים. הקבוצה הבית"רית הייתה של אנשים מבוגרים יותר, שלרובם היה ניסיון צבאי בצבא הפולני, עם הרבה יותר נשק, כי היו להם קשרים עם המחתרת הפולנית. על פי העדויות של הגרמנים יימח שמם, הקרב העיקרי בגטו ורשה היה הקרב איתם בכיכר מורנובסקה. נכון שקשה להבין מדוע הם לא התאחדו כשהאויב בפתח, אבל השאלה הכי מדהימה היא איך הם נמחקו מההיסטוריה", הוא תוהה.

כך גם בהקשר של סיפור אלטלנה. "כולנו גדלנו על האמירה שבגין הביא אוניית נשק ומעפילים כדי לעשות מהפכה צבאית, אבל בסופו של דבר הציבור הבין שזה לא הסיפור", הוא מציין. "היום מבינים שבגין היה המבוגר האחראי ומנע מלחמת אחים. לצערנו, גם בשנים האחרונות החברה הישראלית נמצאת במצב של מתח פנימי גבוה מאוד, עד כדי איום באלימות.

"חשבנו שהמודל הזה של איך בגין נהג כאשר מדינת ישראל הייתה בסיטואציה דומה, על סיפה של מלחמת אחים, קובע את העיקרון, שמבחינתו היה עיקרון מקודש: מלחמת אחים – לעולם לא! תפקידנו להעביר את זה הלאה. חיפשנו כל מיני דרכים. אחת מהן היא מציאת האונייה ויצירת אנדרטה בתל אביב. זה היה סיפור ארוך, למצוא את המיקום המדויק שלה. אחר כך התברר שהיא במים עמוקים יותר ממה שחשבנו בהתחלה. עכשיו מדברים על עוד סיבוב של חיפושים, אני מקווה שבעזרת השם נמצא משהו".

כעת, 26 שנה אחרי שהקים את המקום מאפס, מסיים מקוב את תפקידו במרכז מורשת בגין. "אני מתקרב לגיל 70, וזה מספיק", הוא מסביר את החלטתו לפרוש. "לא הייתי מעריך שאהיה כל כך הרבה זמן במקום. אבל גם זה חלק ממורשת בגין. בהיותו בן 63, רגע לפני שנבחר לראשות הממשלה, בגין אמר שהוא מתכוון לפרוש בגיל 70, ואכן בגיל 70 ושלושה חודשים הוא פרש. בנאום הפרידה שלו, בגיל 93, שמיר אמר: 'הגיע הזמן שאנשים צעירים וחזקים ממני ייקחו את המושכות'. ברוך השם יש הרבה אנשים כאלה. הדור הצעיר, אלה שנמצאים פה במרכז בגין, הם אנשים טובים, חזקים ובעלי יכולות. אם כך המקום בהחלט עובר לידיים טובות".

"דווקא כעת להמשיך את מורשת בגין: מלחמת אחים – לעולם לא". האונייה אלטלנה. צילום: הנס פין, לע"מ