"הפתרון אינו הרגעת השטח, אלא גירוש האויב"

בשמחת תורה תשפ"ד, בשעה שבע בבוקר, היה מנחם בן שחר בעיצומם של פסוקי דזמרה בישיבת חומש. השקט של החג נקטע בבת אחת בשיחת טלפון דחופה מראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, שביקש תמונת מצב מיידית: כמה תושבים נמצאים במקום, כמה כלי נשק זמינים וכיצד נערכים.

חומש, כפי שהתברר בדיעבד, הייתה המקום היחיד ביהודה ושומרון שבו כמעט התממש תרחיש הבלהות. בשעות אחר הצהריים התקבלה התרעה חמורה על שיירת חמושים שנעה מג'נין לכיוון היישוב, והנוכחים הונחו להיכנס מיד למרחבים מוגנים ככל האפשר. עשרות מחבלים כבר הגיעו עד צומת חומש, אך ירי קצר ונחוש של לוחמי צה"ל במקום הדף אותם והבריחם לעבר הכפר הסמוך סילת א־דהר.

לא מן הנמנע כי ההיערכות המוקדמת ביהודה ושומרון והערנות בשטח מנעו פשיטה רחבה הרבה יותר, תוצאה של התודעה שניסה בן שחר להנחיל מראש במסגרת מטה 'נלחמים על החיים', שהוא נמנה עם מוביליו. "אנחנו לא אומרים שזה מאה אחוז בזכותנו", מבהיר בן שחר, "אבל צעקנו בכל הכוח כי זיהינו את הסכנה בזמן. ועדיין, אנחנו לא רגועים בכלל. יש יישובים רבים שעדיין מעסיקים ערבים, וגם אם טיפלו בשני מחנות פליטים ברמה די טובה, לא גמרו את המלאכה ולא המשיכו למקומות נוספים. הקונספציה פה היום היא בדיוק כמו בערב שמחת תורה. טיפה יותר טוב, אבל לא הרבה יותר".

"למה בכלל יש להם קנים?"

לדבריו, גם כיום, שלוש שנים אחרי פרוץ המלחמה, עדיין קיים כשל תפיסתי עמוק בדרג המדיני והביטחוני. "גם בממשלה מבינים את זה, אבל הגישה היא 'תן לעבוד לאט לאט, קודם עזה, אחר כך לבנון, איראן'. אלא שעם הזמן הדברים מתקררים. מדברים עכשיו על המושג היפוך קנים, אבל מה זאת אומרת היפוך קנים? למה בכלל יש להם קנים? הדרג הביטחוני צריך לפעול לאיסוף קנים מוחלט, ואנחנו במקום זה חולמים", הוא מתריע.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד בלי אשליות

הנוכחות התקשורתית וההסברתית של בן שחר לא נולדה מאהבת המצלמות, אלא מצורך שנבע מהשטח. "זה התחיל סביב ניסיון המעצר ודריסתו למוות של אהוביה סנדק ז"ל", הוא משחזר. "הבנתי שחייבים להשמיע קול. לנוער הגבעות אין תמיד את המילים. הם אנשי עשייה, אמונה וחזון עם בהירות פנימית גדולה, אבל הם אינם מורגלים בשיח ציבורי ואין להם עניין להסביר פנים לתייר. הזעקה שלהם אמיתית, ובשלב מסוים נכנסתי לתפקיד המתווך – להפוך את הקול שלהם למילים".

מתוך התפיסה הזאת הצטרף בהמשך למטה 'נלחמים על החיים'. "חשנו על בשרנו את תקופת הפיגועים של גדודי 'גוב האריות' בשכם ובג'נין, כשצה"ל פשוט לא היה באירוע. פיזרו סיסמאות ש'ידו הארוכה של צה"ל תגיע', ובפועל הרגשנו מופקרים. ברוך ה' שהיום המציאות שונה ואין צעדות חמושים, אבל אנחנו צעקנו את האמת הזאת עוד לפני שמחת תורה. בתפילת מנחה של ערב שמחת תורה תשפ"ד שקיימנו בחווארה, הרוחות סערו והאיום עמד באוויר. ניסינו לצלצל בכל פעמוני האזהרה כי הרחנו את האסון ממשמש ובא. יש לכולנו חשבון נפש גדול לעשות, אבל צעקנו הכי חזק שאפשר".

התודעה הזאת הובילה את בן שחר להשתלב באתר 'הקול היהודי', שבמסגרתו הוא מגיש יחד עם העיתונאי אלחנן גרונר הסכת שבועי בשם 'מדברים בהר', שצבר כבר מאות פרקים. "מזמן רציתי ערוץ שיתרגם לציבור את המסרים של נוער הגבעות", הוא מספר. "התחלנו עוד לפני עידן הפודקאסטים. אמרו לי שהסכתים זה דבר מיושן ואין סיכוי שיתפוס, אבל בסוף כולם נכנסו לזה. כיום התוכנית מגיעה לקהלים רחבים מאוד – מדתיים־לאומיים במרכז, דרך חרדים מניו יורק ועד תושבים מיישובים מגוונים. המטרה היא להביא את הזווית שלנו, להתבונן באירועי השבוע בעין אקטואלית אך מעמיקה יותר".

להערכתך, מה מידת השפעתו של מטה 'נלחמים על החיים'?

"אני פועל בגישת חב"ד: לא לחשוש מהמדיה, אלא לרתום אותה בכל הכוח, מתוך אמונה שדברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אנשים מזדהים עם המסר ומזהים אותי ברחוב, כולל במגזר החרדי, והמונים מגיעים לסיורים בחוות. רק ביום שישי האחרון הגיעה קבוצת אנשי שמאל כדי להכיר מקרוב את נוער הגבעות, ישבו, שמעו והמשיכו למצפה יוסף. מגיעים כולם – חילונים, דתיים וחרדים. בנקודה הזאת אני מזדהה עם יוסף הצדיק שהולך לראות את שלום אחיו, גם כשהדרך מורכבת והתוצאה אינה מובטחת".

קורס אצל הרב לוינגר

מנחם בן שחר (49), נשוי למיכאלה ואב ל־11 ילדים, נולד בשנת תשל"ז בקיבוץ שעלבים, שם שימש אביו, הרב יצחק בן שחר, כר"ם בישיבה. כשהיה כבן שנה וחצי, עברה המשפחה ליישוב הצעיר קדומים, שם מונה אביו לעמוד בראש הישיבה הגבוהה. "היו שם אז עשרות בודדות של משפחות", הוא משחזר. "גדלתי בתוך ישיבת קדומים – שמורת טבע מיוחדת של יראת שמיים ולימוד תורה. נולדתי עשור לאחר מלחמת ששת הימים, והאווירה הכללית של גוש אמונים והרוח החלוצית של הימים ההם היו נוכחות מאוד, אפילו יותר ממלחמת יום הכיפורים".

זיכרונות הילדות המוקדמים שלו צרובים במראות הפינוי מחבל ימית, בהיותו כבן חמש בלבד. "הישיבה ירדה לימית בראש חודש ניסן, ובסוף החודש היה הפינוי. אני זוכר תמונות בודדות אבל חזקות של הגירוש: החיילים, הבלגן, השכנים שנסחבו לאוטובוסים וקפצו מהחלונות. בדיעבד, הזיכרון הזה עיצב את התפיסה שלי לקראת העקירה מגוש קטיף. כשכולם סביבי אמרו 'היה לא תהיה', אמרתי לחבר'ה: 'אני מכיר את זה, היה ויהיה. כל עוד לא נטפל בשורש, המדינה תפעל כך'. בגלל הניסיון של ימית, היחס שלי למדינה לא השתנה בעקבות הגירוש מגוש קטיף, ראיתי בזה המשך ישיר".

את שנות ילדותו ונעוריו חילק בין עולם התורה הציוני־דתי לזיקה עמוקה לציבור החרדי. "בכיתות ז'-ח' למדתי בחטיבת הביניים בשעלבים. הלימוד היה ברמה גבוהה מאוד, ומתוך חיבור טבעי לעולם החרדי. אבא שלי למד במדרשייה בפרדס חנה אצל הרב יגל, המשיך למרכז הרב אצל הרב צבי יהודה, ואחר כך למד בפוניבז'. היו לנו קרובי משפחה בבני ברק ובשערי חסד, והבית חי בין העולמות הללו בטבעיות".

בכיתה ט' עבר ללמוד בישיבה לצעירים בירושלים (ישל"צ), שם נשאב לפעילות הציבורית הסוערת של אותם ימים בשכונת קריית משה במסגרת מטה מאמ"ץ של הרב יהודה חזני ז"ל. "זה היה קצת לפני בחירות 92'. הייתי ילד בכיתה ט', חילקתי פליירים וסטיקרים ואפילו שכנעתי כמה אנשים להצביע לרב לוינגר – מה שהם לא סלחו לי עליו אחר כך. ואז עלתה ממשלת רבין והתחילו הסכמי אוסלו. אלו היו שנים אינטנסיביות מאוד. מצד אחד לימוד גמרא ואמונה מעמיק ואיכותי בישיבה, ומצד שני יציאה למאבקים ציבוריים והפגנות".

במקביל ללימודיו, מעורבותו בשטח הלכה והעמיקה. הוא הצטרף לפעילויות של דניאלה וייס בקדומים במאבק מול כוונות הממשלה, לקח חלק במבצע מכפיל ובהקמת גבעת הר חמד. "שם נחשפתי למוחין שמאחורי המאבק, התחברתי מאוד לדמותו של הרב לוינגר, ולמדתי איך מנהלים מערכה". לאחר הלימודים בישיבה לצעירים חזר ללמוד אצל אביו בישיבה בקדומים, אך האירוע שטלטל את עולמו לאחר כמה שנים היה הרצח הנורא של שלמה ליבמן והראל בן נון הי"ד ביצהר.

"עוד קודם לכן, חבר טוב שלי כבר עבר ליצהר והראל כל הזמן רצה להרחיב את הגבעה. באתי לבקר כמה פעמים והוא ניסה לשכנע אותי להצטרף. אחרי שהראל נרצח, עברתי ללמוד בקבר יוסף בשכם. זה מרחק של כמה קילומטרים בלבד מקדומים, אבל זה היה מעבר אידאולוגי גדול – לעזוב את הבלעדיות של תורת הרב קוק ולהיפתח לכיוונים נוספים, ובראשם תורתו של הרב יצחק גינזבורג".

המעבר לישיבת עוד יוסף חי בשכם העמיד למבחן מחודש את היחס למדינה. "זה לא היה רק הרב גינזבורג, אלא פתיחה למרחב חדש. בקדומים היו מאבקים ואקטיביות, אבל בקבר יוסף היחס למדינה וההתנהלות היו שונים לחלוטין. ביום העצמאות, למשל, היו ויכוחים נוקבים אם להגיד הלל או לא. במקביל נחשפתי לעולמה של חסידות חב"ד. את ברסלב הכרתי עוד מקדומים, אבל חב"ד הייתה בשבילי חידוש גדול מאוד".

לצד המפנה הרעיוני, נשזר גם עולם פנימי חדש של עבודת ה'. "מצאנו חיבור מופלא בין הדברים. אם לא הייתי פוגש את תורתו של הרב גינזבורג, הייתי בבעיה. חיפשתי עומק חסידי, והרב גינזבורג חיבר את הכול למקשה אחת – הלימוד, ההתוועדויות הארוכות וההשקפה. כל זה התרחש בקבר יוסף בימי אוסלו. זו הייתה מציאות הזויה לחלוטין. היינו בתוך מתחם קטן ומגודר, כשמבחוץ עומד שוטר פלשתיני עם קלצ'ניקוב, ובפנים פעלה חבורה שמחה ועליזה, כאילו אין עולם בחוץ. זה היה חידוש עצום בשבילי".

השהות בשכם, שנמשכה כשנתיים עד ראש השנה תשס"א שבו צה"ל הפקיר את המקום, הותירה בו חותם עמוק. "אומנם הכרתי את שכם עוד כילד, כשנסענו מקדומים לאלון מורה לפני הסכמי אוסלו, אבל בקבר יוסף נכנסתי בעומק לדמותו של יוסף הצדיק, הן בהתקשרות החסידית של שמירת הברית והן במובן הלאומי של נאמנות ושל מי שהודה בארצו. אחרי החתונה היה לי חשוב להישאר קרוב. בהתחלה גרנו באיתמר, וכשכבר נולדה ילדתנו הראשונה עברנו לגבעת רונן, שהייתה אז גבעה חדשה, סמוך ליישוב הר ברכה".

כיום משפחת בן שחר היא הוותיקה ביותר בגבעת רונן. "כמו שילדים קטנים מביאים איתם אתגרים קטנים וילדים גדולים אתגרים גדולים, כך גם בבניית יישוב. יש את שלב ההישרדות של ההתחלה, ויש את שלב הרחבת הקהילה", הוא אומר. "אנחנו מונים כיום כבר כ־50 משפחות. בעזרת השר בצלאל סמוטריץ', מנהלת ההתיישבות והחטיבה להתיישבות, צלחנו משוכות מורכבות, וכעת המקום נמצא על דרך המלך לעצמאות ולהכרה רשמית".

מערכת היחסים שלו עם צה"ל והמדינה ידעה מורכבויות לא מעטות לאורך השנים. "בתחילה דחיתי את הגיוס במסלול הישיבתי המקובל. בשל ניתוחים ובעיות רפואיות בילדות נקבע לי פרופיל נמוך והצבא לא מיהר לגייס אותי, אבל נלחמתי, ערערתי לוועדה רפואית והצלחתי להעלות את הפרופיל. כשראיתי שאני כבר לא לומד בישיבה באופן סדיר, פניתי ללשכת הגיוס וביקשתי תאריך גיוס. הגישה שלי כלפי הצבא כבר הייתה מורכבת יותר באותם ימים, אך זרמתי עם ההליך. אלא שיום אחד בלבד לפני הגיוס המיועד הוזמנתי לשיחה בלשכה ושם נאמר לי חד־משמעית: 'בשל תיקים במשטרה על רקע הפעילות שלך, אתה לא מתגייס'".

למרות זאת, כיום הוא פועל בשיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם הגורמים הרלוונטיים. "במשך שנים רבות הייתי חלק ממערך הכוננות הביטחוני היישובי ומערך רפואת חירום כחובש, זמין עד היום 24/7 בטלפון, בלילות ובשבתות. כאחראי על קשרי החוץ של הגבעה, אני עובד באופן קבוע ואינטנסיבי מול המערכת הצבאית בכל הדרגים – ממפקדי פלוגות ועד אלוף הפיקוד".

לא להיבהל מהילדים

לצד הפעילות הציבורית, עולמו המקצועי של בן שחר נטוע עמוק בשדה החינוך והטיפול. "זה התחיל לגמרי במקרה", הוא משחזר בחיוך. "הרב ניצן ימין, שהיה מנהל התלמוד תורה באיתמר, היה במחסור נואש של מחנך. ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים הוא פשוט הביא אותי לכיתה, ולימדתי שם שלוש שנים. מאז, במשך עשרים שנה, עברתי את כל השרשרת: כמחנך, מנהל ויועץ בתלמודי תורה באזור, בישיבה הקטנה 'דורשי ייחודך' ביצהר ובישיבה התיכונית בשילה".

החוויות מלימוד התורה לילדים ולנערים שמורות אצלו עד היום כמקור של שמחה וסיפוק. "המפגש עם תלמידים שבאים ללמוד לשם שמיים, בין אם זה בכיתה ב' בלימוד חומש או בחזרה על מסכתות משנה וגמרא, הוא עוצמתי. זר לא יבין אותו. התחושה היא של שליחות להנחלת התורה. לימדתי גם בתלמוד תורה ביצהר בצעדיו הראשונים, וצברתי חוויות חינוכיות רבות. מאוחר יותר, כשלמדתי לתואר שני בייעוץ חינוכי, נחשפתי לעולם הליווי האישי ועבדתי בקליניקה בירושלים".

את הגישה הטיפולית שלו הוא ביסס על שיטת 'תורת הנפש' של הרב יצחק גינזבורג. "כיום יש היצע אדיר של שיטות טיפול. הייחוד של 'תורת הנפש' הוא השאיפה לשאוב את כל הרפואה וההבנה מתוך החסידות ופנימיות התורה. תרי"ג מצוות הן תרי"ג עצות לנפש. נפש יהודית בנויה מתוך המושגים האלה. מתוך כך אני מייעץ ומלווה אנשים פרטיים – גם בירושלים וגם כאן בשומרון. פרט לסדנאות ייעוץ מקצועיות, אני גם מעביר שיחות והרצאות בנושא קבר יוסף ונוער הגבעות – היכרות וסוגיות חינוכיות".

איך משתלבת הדאגה לנוער הגבעות עם הליווי הטיפולי?

"אני לא רואה כאן כובעים נפרדים. ההתנהלות של יהודי בארץ ישראל צריכה לנבוע מתוך אמונה. אם יש משבר – פותחים תהילים ומבררים מה עבודת ה' הנדרשת, ואם יש אויב שמאיים – המענה אינו רק ימני־ביטחוני טכני, אלא נשען על ספר יהושע וכיבוש הארץ מתוך התורה".

את הזהות הזאת הוא מקפיד לדייק, גם מול שותפים לדרך. "כלפי חוץ אנחנו נראים דומים לציבור הימני־חילוני – אנשים כמו גדי טאוב או יותם זמרי – ויש איתם באמת הרבה נקודות חיבור, הם בוחרים דרך ישרה יותר ולא מעוותת. אבל בעומק השורשים, אנחנו עם הציבור החרדי על מלא. מאין באת – מהר סיני ומתוך מחויבות טוטאלית לשולחן ערוך, ולאן אתה הולך – לבית המקדש ולגאולה. החיבור הזה טבעי לי מאוד. העברתי למשל קורס להנחיית הורים בחצר חסידית בבני ברק, ושם הדיבור והשפה החסידית התקבלו כמובן בפשטות ובטבעיות".

החיבור הזה משתקף באופן ישיר בייעוץ שהוא מעניק להורים שילדיהם פנו לגבעות. "הורים רבים פונים אליי במצוקה כשהילד פתאום מבריז, שוחט פרות קדושות ומציג אמירות קצה", הוא משתף. "העצה הכי חשובה שאני נותן להם היא לא להיבהל ולחתור לתקשורת פתוחה. גם אם הילד מדבר במילים שקשה לשמוע או מנסה להתרחק – אל תפחדו. תבואו לבקר, תהיו בתקשורת טובה ורציפה. ככל שיש יותר תקשורת בבית, כך הילד פחות מקצין. דווקא הילדים שמסתבכים לפעמים בתיקים קשים מדי, מגיעים מבתים שבהם ההורים נכנסו לחרדה והגיבו בבהלה. צריך פשוט לנשום, להקשיב לילד ולהבין שהוא הרבה יותר חכם ועמוק ממה שנראה במבט שטחי".

"האספסוף ניצח בקבר יוסף"

בכל הנוגע לטענות על אלימות של נערי הגבעות ואירועי 'תג מחיר', בן שחר אינו מנסה להתחמק או לייפות את המציאות, אך מציע לה פרשנות שורשית אחרת. "אני לא מתכחש לזה שיש אירועים שלא נראים טוב בסרטונים", הוא אומר בגילוי לב. "אני לא תומך בזה שנערי גבעות יחסמו צירים או יזרקו אבנים, אבל הרקע לצמיחה של תג מחיר פרטי הוא אחד: אנרכיה של המדינה, שיוצרת אנרכיה בשטח".

כדי להסביר את מנגנון הפעולה, הוא מביא כדוגמה את נטישת קבר יוסף. "למה אנחנו לא נמצאים בקבר יוסף ביום־יום? כי השבאב בשכם זרק אבנים, ירה והשליך בקבוקי תבערה – וצה"ל והמדינה התקפלו. לא היה לדרג המדיני כוח להתמודד עם האספסוף, אז האספסוף ניצח. והוא עדיין מנצח בכל יום שעובר ואנחנו לא חוזרים לשם. 26 שנים של הפקרה שם הן פרס לטרור. בשלב מסוים הנערים היהודים קלטו את הכלל של השטח: ככה המערכת מבינה? אז פועלים לפי אותם כללים. זו תוצאה של מדינה שישנה על משמרתה".

המענה של בן שחר אינו עידוד של יוזמות פרטיות, אלא תביעה לנחישות ממלכתית בלתי מתפשרת. "אני בעד תג מחיר, אבל כזה שנעשה בצורה ממלכתית וגלויה – בדיוק כמו יחידה 101 שהוקמה בזמנו בצה"ל כדי לגבות מחיר כואב מהאויב. צריך להקים יחידה כזאת מחדש, להעלות דחפורים ולעבוד. מי שבאמת רוצה למנוע אנרכיה ביהודה ושומרון, שידאג לאסוף את מאות אלפי כלי הנשק הבלתי־חוקיים שזורמים פה בחופשיות. להשוות כמה מקרי גרפיטי ושריפת מסגד לטרור הערבי המשתולל זה חוסר פרופורציה מוחלט, השורה התחתונה היא שהמדינה חייבת לקחת אחריות ולהפסיק את הג'ונגל".

את ביקורתו החריפה ביותר הוא מפנה כלפי תפיסת המיגון וההכלה. "שנים רבות חיו בגישה של 'זורקים אבנים? נתמגן נגד אבנים. יש ירי? נעשה מיגון ירי'. זו תפיסה שלמה של רמטכ"לים שהנציחו התקפלות, וההתיישבות שיתפה איתם פעולה מחוסר ברירה. בשמחת תורה, כשלא הייתה ברירה וכוחות המילואים הוקפצו ליו"ש ברכבים אזרחיים לא ממוגנים, ההנחיה הייתה חדה: מי שמרים אפילו אבן קטנה בגודל חצץ – חוטף ירי על מנת להרוג. והתוצאה? אף אחד לא מעז לזרוק אבן. המיגון קיים רק כדי לאפשר לצד השני להמשיך לזרוק אבנים. לראות ג'יפים צבאיים נוסעים פה מכוסים בכתמי צבע ומכות מבלוקים זו השפלה".

מבחינתו, השלב הבא דורש ניפוץ של קונספציית ההרתעה והחלפתה בהכרעה חד־משמעית. "בחול המועד סוכות נכנסנו לקבר אלעזר הכהן בכפר עוורתא ברכבים רגילים, בלי שיירות ובלי מיגון – והכול עבר בשלום. זה הכול בראש שלנו. הציבור בישראל התפכח ומבין היום שלא מספיק שהאויב יהיה מורתע – כי אויב מורתע קם יום אחד ומבצע טבח. המטרה אינה להרגיע את השטח, אלא להביא לפתרון יסודי: גירוש ועידוד הגירה של האויב".

לאחרונה הופצה חוברת ובה כונסו גילויי דעת של רבנים בולטים בהתיישבות נגד נטילת החוק לידיים. מבחינתו של בן שחר, מדובר בטעות טקטית וחינוכית חמורה של הנהגת המגזר. "אמרתי לרבנים: אם אתם רוצים שהקול שלכם יהיה רלוונטי, אתם חייבים להשמיע אותו בשעת צרתם של החבר'ה בשטח, כמו כאשר מ"פ שרף מבנה ובו ספרי קודש בגבעת 'נחלת הנביא' ליד תפוח", הוא אומר. "אם אתם לא שם איתם, הם לא יקשיבו לכם לעולם. גילוי דעת כזה לא ישפיע על אף נער בגבעה, אבל הוא כן משפיע על המערכת – הוא מעניק לה לגיטימציה לפעול באלימות ובחומרה".

לדבריו, ההתנערות מהנערים בגבעות חוזרת תמיד כבומרנג אל ההתיישבות כולה. "שלושים שנה אני רואה את אותו תהליך: קורה איזה אירוע שהתקשורת מנפחת, הרבנים או ראשי המועצות מצהירים 'חצו פה קו, תתייחסו בחומרה', והמערכת מקבלת כוח, משחררת את הרסן, אבל פעמים רבות הקורבן איננו נער גבעות בקצה אלא תופסים פתאום קצין, רבש"ץ או לוחם שהיה באירוע מורכב ונכנסים בו בכל העוצמה. ואז כל הרבנים נבהלים ואומרים 'לא לזה התכוונו'. כשמשחררים רוטוויילר, הוא נושך את מי שזז לידו. הנערים, ראשי המועצות והרבנים הם ציבור אחד. ברגע שמנהיגים עומדים בצד ואומרים 'אלו לא משלנו, בהם מותר לפגוע', זו פגיעה חינוכית אנושה שמחלחלת פנימה".

המפתח לגישור, לפי בן שחר, טמון ביכולת של ההורים להתגבר על העלבון החינוכי. "הילד שנמצא בגבעה מרגיש שהוא מממש את הדרך שהוריו חינכו עליה, רק באופן טבעי ואקטיבי יותר. ככל שההורים מעריכים את המעשיות שלו, שומרים על תקשורת פתוחה ומחבקת ולא נכנסים לחרדה – הילד מוריד את הקוצים, לא הולך לקצוות הרחוקים ביותר ונשאר מחובר לבית".

"יש כאלה שמתמסרים ללימוד תורה, יש שמתגייסים לשלוש שנים בצבא ורואים בזה את השליחות שלהם, ויש נערים שרואים בנחישות בגבעות את השליחות שלהם", הוא מסביר. "אני מנסה להנחיל לחבר'ה את התפיסה שהשליחות האמיתית היא להסביר פנים, להראות את צדקת הדרך ולשכנע כמה שיותר. בסופו של דבר, הדברים במדינה נקבעים לפי מה שעם ישראל חושב, ולכן קריטי להסתובב, לדבר ולהשפיע על התודעה, וברוך ה' רואים שזה באמת עובד".

יש קווים אדומים במאבק?

"לפני הגירוש מגוש קטיף, שאלו את הרב אליעזר מלמד ב'בשבע' מה הקווים האדומים למאבק, והוא השיב שהוא כרב לא ישרטט קו אדום, אלא כל אחד שנמצא בשטח צריך לחשוב היטב על המעשים שלו והשלכותיהם, ולבדוק אם הוא מוכן לעמוד בתוצאות. אני אומר לנערים: תפעילו את השכל. תחשבו רגע מה עומד מולכם".

את העיקרון הזה הוא מדגים באמצעות המפגשים הטעונים בעונת המסיק. "כשמגיעים עיתונאים מחו"ל או פעילי שמאל, ההישג הנדרש מבחינתם הוא תמונה. אם נער נותן למישהו נבוט בראש והוא מצטלם עם דם על המצח – הפעיל מאושר, כי הוא קיבל בדיוק את מה שביקש. נער הגבעות אולי מרגיש שהוא החזיר לו, אבל בפועל הוא שירת את המטרה של הצד השני. צריך להבין את המשחק ולא לעזור לאויב".

תורה בבית שוקן

פרק מרתק במיוחד בפעילותו הציבורית של בן שחר נפתח בעקבות מפגש יוצא דופן עם דוד שוקן. "הכול התחיל כשהוא פרסם שלושה מאמרים ב'הארץ'", הוא משחזר. "קראתי מאמר אחד שבו הוא כתב על הגילוי שלו בשמחת תורה, הוא הזכיר את המושג 'ברית' והתייחס למחויבות שלו כיהודי לארץ ולעם. התחברתי לזה מאוד. באיזשהו שלב קיבלתי את המספר שלו, התכתבנו, והזמנתי אותו לבקר בשומרון. הוא הגיע, והשאר היסטוריה".

מאז הסיור הראשון, שחלקו תועד והופץ ברשת, השניים מקיימים לימוד חברותא משותף. "הרגשתי שיש לו לב שבור וחיפוש אמיתי. בדרך כלל אני מגיע אליו לפרדס חנה, ואנחנו יושבים ללמוד. אני פחות אוהב שהמצלמה פתוחה, אך הוא רואה שליחות בכך שהמפגשים הללו מצולמים ומאפשרים לפתוח חלון לציבור הרחב. הלימוד עם מישהו שמגיע מרקע כל כך שונה הוא חזק מאוד – זה מביא זוויות חדשות ומאתגרות".

הקשר הזה עורר לא מעט תגובות, גם מבית. "מבחוץ קיבלתי המון פרגון, אבל מקרוב היו כאלה שביקרו אותי ושאלו: 'מה הדתיים כל כך מתרגשים מזה שמישהו מהאצולה החילונית מסתכל לכיוונם?'. אני מבין את הביקורת הזאת, אבל אני מרגיש בקשר איתו משהו כן ואמיתי. אני שמח להיות בקשר ולתת את מה שאני יכול – להכיר לו את היהדות, את ארץ ישראל. הכלל שלי הוא שנזכה לראות מעלת מגזר חברינו ולא חסרונם, לקחת את הטוב מכל ציבור. יש לנו המון מה ללמוד מהציבור החרדי על עמקות ועוצמה של לימוד תורה, יש לנו מה ללמוד מהציבור החילוני על תחושת החופש ובחירה מתוך חירות, ויש לנו גם מה ללמד אותם. לצערי, בשנים האחרונות חלק מהאנשים נסחפו למערבולת של כעס ושנאה ושכחו את היסוד הפשוט הזה".

המפגש הטעון ביותר התרחש כשביקר בבית אימו של שוקן. "זה היה מפגש עוצמתי מאוד. בהתחלה היו שם אמירות קשות על 'הפשעים של המתנחלים', אבל ברגע שהבהרתי שאני לא פועל מתוך סגידה עיוורת לראש הממשלה ואני לא במקום של היסטריה – הלהבות ירדו והתפתח שיח בגובה העיניים. במקום להיתקע בוויכוחים פוליטיים עקרים, השיחה עברה לנושאים עמוקים של משפחה, יחסים בין הורים לילדים ותורת הנפש. כשהם שמעו את העומק והמענה שיש למשל במצוות כיבוד הורים מתוך תורת ישראל, השיח השתנה לחלוטין. בסופו של דבר, עומק החוכמה של התורה נוגע ומדבר לכל אדם".