ישנם כמה קווי דמיון בולטים בין ימי אחשוורוש לבין מה שמתחולל כיום עם ארצות הברית ומנהיגה הנוכחי. להלן כמה תופעות: "משחקי מיסים" – הנחה ממיסים והעלאת מיסים – הם מסגרת המגילה בתחילתה ובסופה ("והנחה למדינות עשה", "וישם אחשורוש מס"); חמתו של המלך הנזכרת באירועי המגילה החשובים – הורדת ושתי מהמלוכה ותליית המן; ההפכפכות, שעליה הצביעו חז"ל: "הרג את אשתו (ושתי) מפני אוהבו (ממוכן, שחז"ל זיהו אותו בתור המן), ופעם אחרת הרג את אוהבו (המן) מפני אשתו (אסתר)". הם הצביעו גם על הפכפכותו כשמִתחילה הורה לבנות את בית המקדש (הצהרת כורש, לפי חז"ל "הוא כורש הוא אחשוורוש") ואחר כך ביטל את הוראתו (עזרא פרק ד): "ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים"; היהודים מצויים בתפקידי מפתח בממשל – מלכה ומשנה למלך. אפשר כמובן להוסיף גם את ניסיון ההתנקשות וההצלה ממנו.
אבל נראה כי לב הדמיון נמצא במקום עמוק הרבה יותר. אחשוורוש שואף לעשות "כרצון איש ואיש", כלומר ארמונו של המלך על שלל התענוגות, "הטוב המשותף", אמור לבטל את כל המחלוקות והמלחמות. זה עבד במשתה הגדול, כשאין התנגשות אידאולוגית בין האורחים. אבל אחשוורוש רצה גם להשלים בין אויבים מרים. חז"ל פירשו זאת על שתי דמויות שנקראו "איש": "איש יהודי היה בשושן הבירה", ו"איש צר ואויב המן הרע הזה", תוך שהם מציינים את הקונפליקט שבו מצוי המלך – מצד אחד גידל את המן ומצד שני חפץ כעת ביקרו של האיש מרדכי. ברגע האמת התגלה כי אי אפשר לחבר בין ישראל לעמלק. המדרש (אסתר רבה, דיבור המתחיל "כרצון איש ואיש") חושף את האבסורד שבשאיפתו של אחשוורוש: משל לשתי ספינות מפרש שעומדות בנמל, זו צריכה רוח צפונית וזו צריכה רוח דרומית, אמר הקדוש ברוך הוא אפילו אני איני יכול לעשות רצון שניהם, ואתה רוצה לעשות כרצון איש ואיש?" – כלומר אתה חייב לבחור צד.
שבירת שיאים במרדף הגשמי
השיקול המרכזי והעיקרי גם בהתנהלותו של אחשוורוש החדש הוא הנושא הכלכלי, וחיבור בין מדינות שונות כדי להתחלק בטוב המשותף: הסכמי סחר, מעברים בין־יבשתיים, מקורות אנרגיה ועוד. זהו חלק מהמאבק הכלכלי של ארצות הברית בסין ואיראן, שאליו היא רותמת כל מי שיוכל לעזור לה. בנוסף לכך היא שואפת לשיקום הכלכלה המעורערת שלה, השקועה בגירעונות אדירים. אלה נובעים מצורת חיים בזבזנית באופן קיצוני במיוחד, בדומה למשתאות הפאר במגילה. ארצות הברית מתנהלת בראוותנות מוגזמת: הכול מוחצן, גדול, מפואר – מה שגורם להערצה בקרב אזרחי המדינה והחוסים בצילה "מהודו ועד כוש". הרדיפה אחר העושר שאמור להביא אושר ואחר ההנאות הגשמיות שוברת שיאים שוב ושוב.
אולי יעניין אתכם
למלך (אחשוורוש, וגם טראמפ) יש "פתיל קצר", ומי שממרה את פיו צפוי לעונש, כפי שקרה לוושתי, שסירבה לבוא לפי הזמנתו. אסתר שמכירה את אופיו חוששת מפניו, שמא אף שהוא אוהב אותה מכל הנשים – הפקודה לא לבוא אל המלך אלא לפי הזמנה חלה גם עליה. אם לא תישא חן בעיניו כשתיכנס ללא רשות – אחת דינה להמית, אלא אם יושיט לה ברוב חסדו את שרביט הזהב.
כשהיא נשאלת "מי הוא זה" שנתן את ההוראה לרצח העם, אסתר עונה תשובה ארוכה "איש צר ואויב, המן הרע הזה", במקום לומר "המן הרע הזה". חז"ל (מגילה טז, א) דייקו כי במילותיה הראשונות התכוונה לאחשוורוש, ובעצם רצתה להצביע עליו בתור מי שאחראי על פקודת "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים. שהרי הוא שנתן להמן את טבעתו לחתום בשמו על איגרות ההשמדה.
אבל גבריאל בא והסיט את ידה לכיוונו של המן, מכיוון שהצבעה על אחשוורוש הייתה מסתיימת באסון לאסתר ולעם ישראל. המהר"ל מפראג (בספרו 'אור חדש') מסביר שאסתר הייתה חייבת להגדיר מהי האמת, כיוון שאין עושים נס לשקרנים, "דובר שקרים לא ייכון לנגד עיניי", ומן השמיים סייעו לה כדי להביא לתוצאה הטובה. המשמעות לגבינו חשובה במיוחד: אנו חייבים להגדיר לעצמנו מי האחראי לגזרה הרעה, גם אם בפועל יש לגייס אותו לטובתנו. יש לומר את האמת ללא כחל ושרק: מי שאחראי על האדרת מעמדם של שונאינו המובהקים, שהם סכנה קיומית גדולה הרבה יותר מחמאס, הוא טראמפ.
בשלב זה, בגלל השאיפות הכלכליות שלו, הוא מנסה לחבר "איש ואיש" בין מדינת ישראל לטורקיה, שמנהיגה מדבר במפורש על שנאתו אלינו ועל רצונו לכבוש אותנו. כך גם מצרים שדרכה עבר הנשק לחמאס, ושהיא אחראית ישירה לטבח שמחת תורה ולאבדות שאחריו. שלא לדבר על הפרות הסכם ה"שלום" מצידה ועל ההכנות הגלויות שלה למלחמה נגדנו, בשיתוף סין. ובאופן הנבזי ביותר הוא פועל לחבר אלינו את קטאר – שהיא "נמל הבית" של הנהגת חמאס והמממנת הגדולה שלו, ונשיא ארצות הברית חפץ בכספי ההשקעה שלה. "כי נמכרנו", גרסת טראמפ. גם אם כעת אנו זקוקים לעזרתו, את האמת אנו חייבים לומר לעצמנו ובזהירות המתבקשת (כפי שהנחה המלאך גבריאל), גם כלפי ידידינו. אחרת חלילה לא נהיה ראויים לנס. הדבר חשוב לנו אפילו במישור המעשי, כדי שלא נירדם בשמירה, כפי שקרה לנו במלחמה זו. למעשה, עדיין לא התעוררנו מתרדמת ה"שלום" עם מצרים. הראיה לדבר היא רחפני הנשק מהגבול המצרי שנתיים (!) לאחר שכבר ראינו למה משמש הנשק העובר באמצעותם.
לא לקחת חלק במסיבה
בבואם לחקור את הסיבה לגזרה הנוראה שנגזרה עלינו בידי המן, הייתה אחת התשובות (מגילה יב,א): "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". מה הייתה הבעיה בסעודה זו? מן הסתם אכלו אוכל כשר "כרצון איש ואיש". אלא התשובה היא שאחשוורוש השתמש בכלי המקדש מכיוון שלפי חשבונו עברו 70 שנה מאז החורבן והמקדש לא נבנה, מה שמוכיח שאין עוד תקווה לבניינו (על פי מגילה, יא, ב). יהודים שהשתתפו בסעודה החוגגת את הייאוש מבניין המקדש ראויים לעונש. את הלקח הזה עלינו ללמוד, ואל לנו להשתתף ב"מסיבת שלום" שבה נוותר על חבלי ארצנו, הכוללים את רצועת עזה. הסבל הנורא והאבדות העצומות שהיו מנת חלקנו עד כה מנטישת רצועה זו – החל מהסכמי אוסלו וכלה במלחמת התקומה – נוראים ואיומים. את הלקח הזה עלינו ללמוד, ואסור להיכנע לדרישת ויתור כזו, גם אם "מתן שכרה" הכלכלי בצידה וגם כשהיא באה מידיד חשוב.
תובנה נוספת לסיום: אחת הסיבות שבגינה אין אומרים הלל בפורים היא שעדיין נשארנו עבדי אחשוורוש, ואי אפשר לומר "הללו עבדי ה'" (מגילה, יד, א). במגילה היינו צריכים לקבל רשות מהמלך לכל יום של מלחמה בצוררינו, אף שהפך לכאורה להיות תומך היהודים. כשטראמפ עצר את המטוסים שלנו, בדרכם לעוד הפצצה על האויב הפרסי המשותף – חזרנו במידה מסוימת להיות "עבדי אחשוורוש". מאז הלך הפיקוח עלינו והתהדק עוד יותר, כשאחד מרגעי השפל הקשים הוא התגובה של טראמפ לחוק הריבונות והכניעה של ראש הממשלה. על הניצחון וההישגים עד כה יש לשמוח, לא פחות מבפורים. בה בעת עלינו לזכור שיש עוד דרך ארוכה וקשה לפנינו, לפרוק עול הגויים – גם הידידים שבהם – מעל צווארנו, כדי שנוכל לומר הלל שלם על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
