כנסים של לימוד התנ"ך הפכו חלק אינטגרלי מתרבות הציבור הדתי־לאומי. יש לשמוח מאוד על ריבוי העיסוק בתורה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעה בולטת בתחום, והיא החיפוש אחרי ה"פשט" החדש, מה שיוצר אתגרים, בעיות, ולעיתים אף תקלות חמורות. טרם שאגע בהם – כמה משפטי הקדמה.
מה באמת אמר הרשב"ם?
הכול נתלים ברשב"ם ורואים בו את המקור והלגיטימציה לחדש פשט מקרא בשונה מהפרשנות המסורתית לדורותיה. אלא שהיומרה להסתמך על הרשב"ם כמי שכביכול נתן רישיון לכל הרוצה ליטול את השם מופרכת לגמרי. הוא עצמו היה מעמודי התווך של בית המדרש של בעלי התוספות, ואת רוב חייו ומרצו השקיע בפירוש דברי חז"ל, בלימוד עומק הסוגיה עד להסקת המסקנה ההלכתית.
ההתמסרות והנאמנות ללא סייג למורשת חז"ל הבהירה מלכתחילה שגם אם פירש לפי פשוטו של מקרא ולא כדרשת ההלכה, הרי שאין כאן ולו בדל של ערעור על מסורת תורה שבעל פה. אינני סבור שהתנאי לחידוש פרשנות הוא להיות גדול בתורה כרשב"ם, שהיה מגדולי הראשונים, אבל הרף המינימלי הוא היות הפרשן אמון על לימוד תורה שבעל פה, שרוי באוהלה, ומחויב אליה ללא סייג. זאת מכיוון שהדרך מחידושי "פשט" ועד לזלזול במסורת ההלכתית עלולה להיות קצרה במיוחד אצל מי שאינו שרוי באוהלי תורה שבעל פה.
אולי יעניין אתכם
יתר על כן, לעומת הרושם העולה מדבריהם של מחדשי הפשט שהוא העיקר והנחשב יותר כנזכר לעיל – רשב"ם עצמו כתב כמה פעמים שהעיקר הוא דרשת ההלכה. אדרבה, תחילת דברי הרשב"ם באותו עניין, שסופם מצוטט ושגור בפי כול, אינם מותירים ספק באשר לדירוג החשיבות שבין ה"דרש" ההלכתי ובין ה"פשט" המקראי: "ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי ל"ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ועל ידי י"ג מידות של רבי ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא… וכדאמרו במסכת שבת 'הוינא בר תמני סרי שנין וגריסנא כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו'. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל בן רבי מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם, תולדות).
ובכן, אין עליונות לפשט על פני הדרש, אלא ההפך הוא הנכון. בנוסף לכך, למרות שהוא משבח את פירושו בתור פשט חדש שגם רש"י מודה שיש בו חשיבות – הרי שהוא עצמו כתב בפירושו: "ידעו ויבינו יודעי שכל כי לא באתי לפרש הלכות אף על פי שהם עיקר כמו שפירשתי בבראשית כי מייתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן יימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ, ואף על פי כן ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה" (רשב"ם, הקדמה לפרשת משפטים).
"החוט המשולש לא במהרה יינתק", ובסוף פירושו לספר שמות שב והדגיש: "ואשר שם ליבו לדבר יוצרינו (רמז עבה לפסוק המתאר את התנהגותם של יראי ה' במכות מצרים) אל יזוז מנימוקי זקני רבנו שלמה, ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות ומייתורם או משינוי הלשון יש ללמוד כולם, וטוב אשר תאחוז בזה אשר פירשתי וגם מזה אל תנח ידך".
בפירוש רשב"ם מצוי הביטוי "לתשובת המינים" בכמה מקומות, מה שמעיד על כוונתו בכתיבת פירושו, שבו הוא מעמיד את הפירושים ההלכתיים של חז"ל במרכז לימוד המקרא, כפי שעשה גם אבן עזרא בהקדמתו. גם אם הדברים לא נאמרים באופן בוטה, הרי שלעיתים הרוח הנושבת מבין כותלי הדברים היא כי הפרשנות החדשה "אמיתית יותר" מכל דברי חז"ל ופרשני הדורות.
אחד המקרים הבולטים הוא ההבדל בין סיפור בריאת האדם בפרק א' לזה שבפרק ב' בספר בראשית, עליו כבר הביא רש"י (בראשית א, כז; בראשית ב, ח) את דברי רבי יוסי הגלילי: "כלל שאחריו מעשה אינו אלא פרטו של ראשון" (בנוסף לכך, הביא גם דברי הגמרא שמתחילה נבראו דבוקים ואחר כך ניסרם, והגדיר פירוש זה כדברי אגדה). גם רשב"ם הפשטן הדגיש את חשיבות הפרשנות הזאת, כנזכר לעיל. אבל מחדש הפשט ידחה פירוש זה, תוך אמירה מפורשת או מרומזת כי חז"ל כביכול "לא זכו" להגיע להבנת ה"פשט". וכדי בזיון וקצף.
הרצון ל"זהות תנ"כית אותנטית"
בחוגים מסוימים של לומדי תנ"ך מבצבצת הודאה במקצת בתפיסה הציונית־חילונית נוסח בן גוריון "מהתנ"ך לפלמ"ח", תוך דילוג על המסורת המקובלת. מן הצד האחד ישנו רצון ללמוד תורה ולהיות אדם שומר מצוות, אך מן הצד האחר דרישה למשהו "אותנטי". כביכול התוספת העצומה של תורה שבעל פה – הסייגות והתקנות, החומרות וההידורים – הפכה למין משא מעיק שחייבים לעמוד בו, אבל כבר אינו אינטגרלי בהגדרת הזהות העצמית. גם לימוד התנ"ך "בשטח" – מורשת תנועות הנוער הציוניות־חילוניות – מהווה לעתים קפיצה בזמן וניסיון להציב מודל השראה של ימי האבות, השופטים והנביאים, שרחוק מאוד מהסעיף קטן במשנה ברורה.
בכל זה אין להמעיט מחשיבות הרצון לחדש, ומחדוות ההליכה בשבילים שבהם צעדו גדולי האומה. אלא שיש להיזהר שלא להיגרר למחוזות שעלולים להרחיק מן האמונה. לצערנו, חלק ממחפשי הפשט נשבו בכשפיה של ביקורת המקרא.
גדולי ישראל על ביקורת המקרא
אין זה פלא שגדולי ישראל, ולמעשה כל יהודי שמאמין, מתנגדים למי שטוען כי התורה או חלקה אינם מן השמיים. אבל זו שלילה קטגורית, שלכאורה לא בדקה לעומק את הטענות של המבקרים. לכן, יש הטוענים כי צריך להכיר את הביקורת, ויש אפילו מי שמנסים "לגייר" אותה בטענה המוזרה כי הקדוש ברוך הוא נתן מראש תורה שנראית כמו חיבור ערוך ומלא סתירות וניגודים. לכך הוסיפו גם טענה פסבדו־קבלית, כאילו יש חלקים המבטאים את מידת הדין ואחרים את מידת הרחמים. אלא שהמקובלים עצמם מעולם לא חשבו להסביר כך את הסתירות הללו. זו שיטה שנשללה על הסף בידי חז"ל לדורותיהם, אשר תמיד חתרו ליישב את המקראות שלא יסתרו אלה את אלה. גדולי פרשני הדורות, ראשונים ואחרונים, הלכו כולם בעקבותיהם, ועמלו כדי ליישב סתירות.
יש התולים בוקי סריקי בדבריו של הראי"ה (אגרות הראיה א, קלד) אודות ההתנגשות בין התפיסה הדרוויניסטית, שאיתה התמודד באופן נפלא במיוחד שלא תסתור כלל את תורתנו ומסורתנו. עוד הוסיף (שם) שכלפי כל שיטה מדעית שבאה לסתור איזה דבר מן התורה "צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה… ואחר כך כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה גם כן". הראי"ה לא נרתע אפילו מלמצוא נקודת אמת בפילוסופים כפרניים כמו ברגסון או דרווין. אבל כשהגיע לביקורת המקרא – לא חסך בביטויים קשים במיוחד כלפיה, ושלל אותה לגמרי. על היומרה ה"מדעית" של ביקורת המקרא כתב כי זו התוצאה של הכפירה והחוצפה "המתדמות למדעיות על פי ביקורת המקרא" (שמונה קבצים א, תרמו).
כבר בשנת תר"ע (1910), כשראה את ממדי ההרס הרוחני של הגימנסיה העברית, כתב: "כמה עלינו למחות במה שנוגע לדעות. דבר מפורסם הוא, שהמורים, בייחוד של הגמנסיה, בפרט מורה כתבי הקודש, נוטל הוא את נשמת היהדות מלב חניכיו, על ידי דעותיו הקיצוניות באדיקות נלעגה במבקרי כתבי הקודש היותר רעים. איני רוצה לגעל את עטי להציע את כל פרשת ההצעות השפלות… המוצעות לפני צעירינו על ידי המורים המתעים הללו. ואיכה נידום על זה? איככה נחשה?!" (אגרות הראי"ה א, רעט).
כשנתיים לאחר מכן כתב כי היהדות הארצישראלית, שברובה הגדול היא מאמינה ושומרת מצוות, דורשת מהעולים החדשים כמה עניינים אלמנטריים, ובתוכם כי בבתי הספר שלהם "התנ"ך, וביותר גוף התורה, לא יהיה נלמד על פי הביקורת החופשית, שפרצה כל גדרי המסורת והשחיתה את מקור הנועם של הקדושה הדתית והלאומית של ישראל, לא פחות ממה שקלקלה את האמת המדעית" (שם, שצב).
בניתוח עומק אודות הרקע שעליו צמחה אותה ביקורת, ציין את הגורמים שניתקו בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, החל מהכותים דרך הצדוקים והקראים "וכל מגלי פנים בתורה שלא כהלכה לכיתותיהם". בהמשך דבריו הוא קובע כי הדרך לביקורת המקרא נסללה בידי גישות אלה אשר "העמידו את הפשט במצב מפורד באפס השפעה מיתר דרכי התורה".
ניתוק הפשט מהרמז הדרש והסוד – המשלימים את הארת התורה – גרם "את המורד של החורבן הגמור שהננו סובלים על ידי שולחי היד במקדשה של תורה, אלה מחבלי כרם ד' הזונים אחרי הבלי הגויים, בייחוד המפלצת שיצאה בהרחבתה על ידי המלומדים הגרמנים השקועים בשנאת ישראל בכל אופי רוחם האכזרי אשר ינקו אותו משדי גזעם, והם הם מחברי הספרים המסואבים מיסודה של חוצפת 'הביקורת של כתבי הקודש'" (מאמרי הראי"ה, "יום הביכורים זמן מתן תורתנו", עמ' 177). מאמר זה נכתב באביב תרצ"ג, 1933, חודשים ספורים לאחר עליית המפלגה הנאצית בראשות היטלר ימ"ש לשלטון, בחורף של אותה שנה. לכן הוסיף בסיום דבריו כי מפלצת זו "מראה לנו כעת את פרצופה האמיתי".
הרד"צ הופמן, איש הלכה מובהק ופוסק גדול, עשה עבודה אדירה בהזמת ביקורת המקרא, וכפי שקרא לחיבורו "ראיות מכריעות נגד וולהאוזן", אך זכה להתעלמות כמעט מוחלטת בקרב הפשטנים החדשים. זאת למרות שהיה אחד מגאוני הדור הקודם, שידע היטב את המחקר בשפת המקור (גרמנית) מה שרוב המחדשים לא יודעים. עבודה יסודית ומקיפה עשה גם הגאון רבי חיים הלר, שעליה אמר הרצי"ה קוק כי "הוכיח שהם אפילו לא ידעו עברית כראוי! זאת הדרך של מדע ביקורת המקרא" (שיחות הרצ"יה, מועדים, א, עמ' 231). לא למותר לציין את שליטתו של הרצי"ה בשפה הגרמנית, בה קרא כתבים של הוגים רבים.
פרשנית המקרא – שהייתה אף היא דוברת גרמנית כשפת אם – נחמה ליבוביץ, גרסה כי אנשי ביקורת המקרא היו פוחזים ושגיאותיהם ניכרות לעיני הלומד. דומה שאילו לא היו גורמים בבית המדרש הדתי־לאומי מתייחסים ברצינות לביקורת המקרא – הייתה זו נדחקת לשולי השוליים של ההתעניינות, כפי שקרה לספרות הכפירה של המאה ה־19 ולתחומים נוספים.
אסיים בדבריו הבהירים של הגרי"ד סולובייצ'יק: "כולנו יודעים שהתורה מוסרת שני תיאורים של בריאת האדם. כן ידועה לנו התיאוריה שהועלתה על ידי מבקרי המקרא אשר מייחסת את שני התיאורים לשני מסורות ומקורות שונים. ודאי, הואיל ואנו מקבלים ללא סייג את האחדות השלמות והאופי הא־לוהי של המקרא – אנו דוחים את ההשערה הזאת, המיוסדת – כמו תיאוריות רבות אחרות של ביקורת המקרא – על אמות מידה ספרותיות שהומצאו על ידי האדם המודרני, והמתעלמות לחלוטין מן החוויה והתודעה הסגולית האנושית המשתקפת בסיפור המקראי" (איש האמונה, עמ' 13).
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
