הטלטלה שעוברת המדינה סביב חוק הגיוס פותחת חלון הזדמנויות לתיקון, אם רק נדע לנצל אותו. אבל קודם – כמה מילים על המצב הנוכחי.
על היקף המשתמטים החילונים מתנהל ויכוח, אבל הכול מודים שמדובר באלפים רבים. כלפי אלה – דממה. זו אפליה קשה ומעוותת. כידוע, דינא דמלכותא דינא בתנאי שאינו מפלה לרעה קבוצת אוכלוסייה אחת לעומת האחרות (חושן משפט, שסט, ח). וישנו גם הפיל הגדול שבחדר – המגזר הערבי שאינו משרת וזוכה דווקא ל"אפליה מתקנת" במוסדות להשכלה גבוהה, פעמים רבות על חשבון יהודים שמסרו נפשם בשדה הקרב. הוא זוכה גם בהקצאת קרקעות במחירים נמוכים להפליא מיהודי ששירת בצבא.
הגדילו לעשות מי שהגו את הסנקציה הדרקונית של איסור הוצאת רישיון רכב או איסור נסיעה לחו"ל, המהווים פגיעה בחופש התנועה, שהוא זכות יסוד בכל מדינה דמוקרטית. אבירי הדמוקרטיה מעודדים כל עוול כשמדובר בדתיים ובחרדים.
ריח רע של שנאה קבוצתית, המוכר לנו מימים אפלים, ממלא את האוויר הציבורי.
אולי יעניין אתכם
כאן יהיו מי שיצדיקו את הסנקציות – פרי באושים של הייעוץ המשפטי – מפחד פסילת החוק בבג"ץ. רק מי שלא גר כאן בשנים האחרונות מעלה בדעתו שגם לאחר כל זה חוק שמחוקקת ממשלת ימין לא ייפסל בבג"ץ. על משקל דבריו המפורסמים של וינסטון צ'רצ'יל אפשר לומר: מפחד הבג"ץ המבטל בחרתם סנקציות של חרפה – הרי לכם חרפה וביטול גם יחד.
כשמתבלבלים בדרך, יש לחזור לנקודה האחרונה שבה עדיין ידענו את הדרך הנכונה. חוק הגיוס המקורי היה ללא סנקציות, על זה הסכימו בקווי היסוד של הקואליציה, כך ראוי מוסרית, כך ראוי גם מעשית. בתחילת המלחמה הייתה שעת רצון גדולה. לו רק הייתה נכונות – אפילו מינימלית – היו המוני חרדים נוהרים להתגייס. אבל הצבא דחה את רוב המעוניינים החרדים.
ללא הסכמות, ובעיקר ללא יחס חם ואוהב – לא יתגייס אף חייל חרדי. החרדים שכבר הגדירו את המצב כ"שעת השמד" יעדיפו לשבת בתי הסוהר ולסבול מסנקציות. לו היו מחוקקים לפני יותר משנה וחצי את החוק – לפני שהוסיפו עליו את הסנקציות הקיצוניות – כבר היו מתגייסים אלפי חרדים. השיגעון להתעקש וללכת "עד הסוף" אכן יביא לסוף: קרע עמוק מנשוא בתוך המחנה האמוני, התקוממות של הציבור החרדי כנגד אפלייתו, וכאוס שעלול להוביל להתפוררות כוללת.
יש מי שמעוניינים בדיוק בכך. מי שהמדינה היהודית כבר נמאסה עליהם, שעצם הקמתה הייתה עוול מוסרי לדעתם העקומה, ושואפים לביטולה. זהו קומץ קטן והרסני שפועל ללא לאות להשגת מטרתו, ולצערנו יש מי שבתמימות הולכים שבי אחרי התעמולה הזאת.
השבת הצעת החוק למתכונת הראשונה – גם אם יבוטל בבג"ץ – תשיב את האחדות לכל הפחות למרכיבי הקואליציה הנוכחית. מכאן יהיה אפשר להתקדם הלאה. לבסס את כל המהלך על תפיסת שותפות, כפי שביטא בבהירות הרב צבי יהודה, וכך היה המעשה:
בפגישה שהתקיימה לאחר מלחמת ששת הימים בין ראשי ישיבות לנציגי הממשלה, שאל משה דיין: "מה העניין בכך שאנו משחררים בחורי ישיבה מגיוס, בזמן שאחרים נלחמים ונהרגים?"
הרב צבי יהודה קוק, שהיה הדומיננטי מבין ראשי הישיבות שנכחו שם, הגדיר את שורש הבעיה באומרו שהתפיסה היסודית צריכה להשתנות – אין "הם ואנחנו" אלא כולנו "עבדי ה' וישראל עמו". הישיבות אינן רק מקום לימוד, אלא הן יוצרות את התרבות הרוחנית שלנו ומקימות לנו אנשי חזון ורוח, גאונים וצדיקים. וכל זה הכרחי לקיום האומה, ואין צורך ש"צד אחד" יבקש זאת מ"הצד השני".
עמדת המוצא שלו נבעה מתפיסת מנהיגות שאינה מתכופפת בפני איש, אפילו לא מול משה דיין עטור הילת הניצחון של מלחמת ששת הימים: "מדברים על בעיה, אבל לי אין בעיה, אלא יש כאן דברים ברורים וישרים: המדינה והצבא שייכים לכולנו. אבל תהליך זה לא יופיע מתוך כפייה… לא ייתכן שכל תלמידי הישיבות ילכו לצבא, וגם לא ייתכן שכולם לא ילכו. אלא יש לערוך בירור אישי על כל אחד ואחד, מתוך גדלות רוחנית ומתוך שייכות הדדית אמיתית בין הישיבה לצבא" (שיחות הרב צבי יהודה, צבא וישיבה).
נראה כי בייחוד במלחמה הנוכחית הדברים הללו אכן באים לידי ביטוי, ורבים מקרב ראשי הישיבות ופרנסי הציבור החרדי, כמו גם רבים מהציבור עצמו, מרגישים ומביעים את השייכות הזאת. כלומר, לא יושבים ללמוד מתוך אי־אכפתיות למצב הביטחוני הקשה, אלא דווקא מתוך רצון לתרום לעם ישראל בצד הרוחני. בעיות שהמדינה סוחבת יותר מ־70 שנה לא יכולות להיפתר באבחת חוק. זאת הבינו בן גוריון ודיין, גם כשהצורך היה גדול בהרבה.
כאשר יסודרו הדברים מתוך הסכמה, וחלק מהבחורים יתגייסו למסגרות שונות, התוצאה תהיה בראש ובראשונה חיזוקו של הצבא. בנוסף לכך, מהלך כזה יהיה לטובת הישיבות, כי מי שאינו לומד יצטרף למסגרת צבאית־תורנית, ולא יסתובב מתוסכל ויפריע ללומדים בשיחות בטלות. זה יהיה טוב גם לחברה ולכלכלה, כיוון שאנשים רבים יעברו למגזר היצרני. ובעיקר זה יהיה טוב לאחדות העם, שסובל כל כך מפירוד ומצפה לשלום בבית.
