הסיכול הראשון של ראש השב"כ החדש

1

אפשר לקוות ואף להניח שהאלוף דוד זיני עוד יחולל גדולות, ואולי כבר מחולל בחשאי, בנושאי הליבה של תפקידו החדש כראש השב"כ. אבל גם בטרם שמענו על מעשיו לסיכול טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה ופגיעה באויביה, זיני כבר הרוויח ביושר את מינויו לתפקיד על ידי טיפולו המקצועי והיעיל בפרשת הדלפת הסרטון משדה תימן על ידי הפצ"רית המודחת יפעת תומר־ירושלמי וצוות עוזריה ומסייעיה. אלמלא הצנחתו של זיני לראשות השב"כ, קרוב לוודאי שהפרשה המצחינה הזאת הייתה נקברת מתחת לשטיח. כל השותפים לעבירות החמורות היו ממשיכים לכהן כפקידים בכירים ומכובדים במערכת אכיפת החוק, וליהנות ממעמד של שומרי סף הנעלים מכל חשד.

מדהים לחשוב שכל החשיפה הזאת התגלגלה במקרה, רק משום שמקורבת של הפצ"רית שעבדה תחתיה כדוברת הפרקליטות הצבאית עברה בדיקת פוליגרף שגרתית בשב"כ, לקראת תפקיד חדש שהייתה אמורה לקבל. במהלך הבדיקה התגלה שהדוברת לקחה חלק בהדלפת הסרטון של מה שתואר בערוץ 12 על ידי הכתב גיא פלג כמעשה אונס שכביכול ביצעו לוחמי צה"ל מכוח 100 במחבל עזתי. נחשפה גם העובדה שהדוברת לא פעלה על דעת עצמה, אלא בשירות הבוסית שלה – הפרקליטה הצבאית הראשית. וכך נחשפה התנהלות הפצ"רית בפרשה הקשה הזאת – התנהלות קלאסית של עבירה גוררת עבירה.

2

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

הסיפור הרע הזה התחיל בחקירת תלונה על התעללות במחבל שאולי הייתה חייבת להתברר, אבל נעשתה באופן ברוטלי שהניח מראש שמדובר בנקלים שבפושעים, ולא בחיילי מילואים מסורים הראויים ליהנות מחזקת חפות ומיחס הוגן ומכבד גם כשיש כלפיהם חשד.
בשלב הבא, כאשר קמה מחאה ציבורית נגד הברוטליות של חקירת החיילים החשודים, הפצ"רית ואנשיה היו יכולים לספוג באופן זמני את הביקורת הציבורית ולנסות להוכיח את צדקתם בבית המשפט הצבאי. הם יכלו גם להסתפק בגיבוי התקשורתי הלא מבוטל שקיבלו בלאו הכי. אבל הם לא התאפקו, וכדי להוכיח כביכול לציבור שהחיילים הם פושעים נתעבים שזכו ליחס ההולם את מעשיהם, בחרו להדליף את הסרטון לכתב חדשות 12 גיא פלג, יש אומרים שגם לבשל ולזייף אותו, תוך פגיעה קשה בחשודים שאשמתם טרם הוכחה. אבל הדלפת הסרטון לא השתיקה את הביקורת אלא רק ליבתה אותה, כשהפעם נוספו האשמות על עצם ההדלפה, על בישול לכאורה של הסרטון, על גרימת נזק עצום לתדמית צה"ל, ועל מתן עילה לחמאס להתעלל בחטופים שבידיו כנקמה על ההתעללות כביכול במחבל.
העבירה הבאה הגיעה בשלב שבו קמה דרישה ציבורית ומשפטית לחקור את מקור ההדלפה. למרות החשד הברור שהסרטון הודלף על ידי גורם בפרקליטות הצבאית, מי שמונה לחקור אותה היה סגן הפצ"רית, איש הפרקליטות הצבאית בעצמו, במקום שהחקירה תימסר לגורם חיצוני. בשלב זה עסקו הפצ"רית ואנשיה בשיבוש עברייני של החקירה, דאגו שלא יתגלה דבר, והצהירו הצהרות שקר בפני בג"ץ כאילו החקירה מוצתה ואין דרך לברר את מקור ההדלפה.

ולבסוף, גם לאחר שמעשיה נחשפו והיא נאלצה להודות בהם ולהתפטר בחרפה מתפקידה, הפצ"רית המודחת ניצלה את הרשלנות המופקרת של רשויות האכיפה והחקירה כדי להעלים ראיות ולשבש את החקירה.
מה עוד יש לה להסתיר אחרי שכל זה נחשף? על מי היא מנסה לחפות, ומה האינטרס שלה לחפות עליו, או עליה? את זה אפשר בשלב זה רק לשער. הניסיון המופרך של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה להותיר את התיק בידיה גם לאחר שנחשפה רשלנותה הפושעת בחקירת הפצ"רית, מעורר חשד שהיא לא רק הולכה שולל בפרשה הזאת על ידי האלופה תומר־ירושלמי ואנשיה. אבל חשדות אינם הוכחות, ואפשר רק לקוות שלמרות הרשלנות הפושעת של היועמ"שית ושל מערכת אכיפת החוק, בכל זאת נזכה שהאמת המלאה עוד תצא לאור.

3

מה היה קורה אילו בדיקת הפוליגרף וממצאיה היו מתקיימים בימי כהונתו של ראש השב"כ הקודם רונן בר, או תחת ראש שב"כ חלופי מקרב מומלציו שהם גם מקורביו? האם מישהו מתוך המערכת, ולא חיצוני לה כמו האלוף זיני, היה הולך עם הממצאים אל הרמטכ"ל? או שמא רונן בר היה בוחר לקבור את הממצאים, או לכל היותר להביא אותם לא אל רב־אלוף זמיר אלא ליועמ"שית המפוטרת בהרב־מיארה, שנלחמה בכל כוחה בעד המשך כהונתו ונגד החלפתו על ידי הממשלה? ומה הייתה עושה בהרב־מיארה אילו הגיעו הממצאים לידיה? האם הייתה משעה את הפצ"רית ופותחת בחקירה נגדה, או בוחרת להשתיק את הפרשה? נראה שהעובדה שהיא נמנעה מלהורות לעצור את תומר־ירושלמי ולתפוס את מכשיר הטלפון שלה מיד בהיוודע הפרשה, לפחות מעוררת חשש שאילו זה היה תלוי בה, הפרשה הייתה נקברת. למזלם הטוב של מדינת ישראל ושל חיילי צה"ל, המידע הגיע לא לידי רונן בר אלא לידי מחליפו האלוף זיני, שהלך איתו לא אל היועמ"שית אלא אל הרמטכ"ל, שבחר לבער את הנגע ולא לכסות עליו.

4

נאמר כאן משפט קשה, אבל נכון: ניקוי האורוות וביעור השחיתות בפרקליטות הצבאית, ואולי בעקבותיהם גם בדרגים הכי גבוהים של הפרקליטות האזרחית, הוא הישג שיכול להועיל למדינת ישראל ולצה"ל לא פחות מחיסול של עוד בכיר תורן בחמאס. לא חלילה מפני שהאנשים בצמרת מערכת אכיפת החוק גרועים כמו החמאסניקים. לא באנו כאן לטעון טענה מקבילה לזו השגורה בפי רבים מדוברי השמאל, שהיריב האידאולוגי מהימין "המשיחי" מסוכן למדינה יותר מהאיום החמאסי או האיראני. ועדיין, מאזן הנזק הביטחוני שגרמה הצמרת המשפטית למאמץ המלחמתי של ישראל הוא כבד במידה שעוד לא דוברה מספיק.
קשה לאמוד את מידת הנזק שגרמה ההתעקשות של התביעה והשופטים להמשיך לנהל את משפטו של נתניהו באינטנסיביות של ארבעה ימי דיונים בשבוע תוך כדי מלחמה. גם אין לדעת איזו תועלת הפיקו אויבינו מכך שראש הממשלה נאלץ לחשוף פעם אחר פעם את סדר יומו, כדי שהשופטים ייאותו לשחררו לעסוק בענייניה הבוערים של המדינה. איזה נזק היה נגרם, למען השם, אילו מערכת התביעה והשופטים בתיקי נתניהו היו מסתפקים, לנוכח מצב החירום הלאומי, ביום או יומיים של דיונים בשבוע, כמקובל ברוב המשפטים הפליליים, וכשבכל מקרה ברור שיעברו עוד שנים רבות עד שהמשפט יגיע להכרעת הדין?
גם מוסר הלחימה המחמיר שהכתיבו המשפטנים גרם נזק אדיר. רק בעתיד אולי תיחשף במלואה ההתנגדות של הייעוץ המשפטי, הצבאי והאזרחי, לשימוש בטקטיקה של מצור על עזה, טקטיקה שמומחים צבאיים רבים צידדו בה והייתה מביאה להכנעת האויב העזתי וחוסכת את חייהם של עשרות ואולי מאות לוחמים.

5

הפקידות הציבורית במדינת ישראל שבויה ברובה בתודעה כוזבת שלפיה טובת המדינה דורשת שהיא תתנהל בפועל על יד הפקידים שהם כביכול ענייניים, מקצועיים ונקיי כפיים, שלא כמו נבחרי הציבור שהם מושחתים ומונעים מאינטרסים אישיים ופוליטיים. הגישה הזאת היא יהירה, אנטי דמוקרטית, מושחתת וגם מופרכת. למעשה, גם הפקידים כמו הפוליטיקאים הם בני אנוש הלוקים בכל החולשות האנושיות.
בראש המחזיקים בגישת שלטון הפקידות עומדת מערכת המשפט בהנהגת שופטי האגף הדומיננטי בבג"ץ והפקידות המשפטית הבכירה. הציבור כבר מזמן לא קונה את היומרה שלהם להיות נקיי כפיים ונטולי אינטרסים, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לראות בעצמם מלאכי שרת שמסוגלים להחליט ללא פניות גם במה שנוגע להם עצמם או למקורביהם.
חשיפת קנוניית השחיתות בצמרת הפרקליטות הצבאית, לא ללמד על עצמה יצאה אלא על מערכת המשפט בכללותה, שפשו בה ריקבון ושחיתות שללא הכרה בצורך לטפל בהם יביאו אותה לכיליון מוחלט.
במסגרת ניקוי האורוות, היועמ"שית הלעומתית המודחת גלי בהרב־מיארה צריכה ללכת הביתה מהרבה סיבות קודמות וידועות, שאליהן מצטרפת הרשלנות הפושעת שלה בניהול חקירת הפצ"רית. גם השופטת הבכירה והנשיאה לעתיד דפנה ברק־ארז, שנתנה אמון עיוור בעדות הפצ"רית בבג"ץ, חייבת בחשבון נפש ובהסקת מסקנות. אם זה לא יקרה, האמון במערכת המשפט יהפוך לתלוי הזדהות פוליטית והשתייכות מחנאית, וממעמדה הממלכתי של מערכת המשפט יישארו רק עיי חורבות.

לתגובות:

[email protected]