האיש שהפך את מוקד הרבנות הצבאית למותג שובר רשתות

הריאיון הזה כאן ב'בשבע' מהווה בשביל אמיר מויאל סגירת מעגל. לפני קרוב לשמונה שנים, בריאיון למדור 'עניין אישי' עם רבקי גולדפינגר, הוא ציין: "הייתי רוצה לכתוב סדרה קומית, להוציא לאור את ספר הילדים שאני מורח כבר יותר משש שנים ושהתסריט שכתבתי לסרט יהפוך למציאות, לתשומת לב המשקיעים". מתברר כי את המדור קראה חנה נקי, שהייתה באותם ימים מנהלת מחלקת הוצאה לאור ב'דברי שיר', והחליטה להגשים לו את החלום.

"חנה יצרה איתי קשר ואמרה: 'ראיתי מה שכתבת. אני רוצה שתוציא את זה איתנו'. זה היה חודשיים לפני שבוע הספר. הספר היה כתוב, אבל מבחינת החריזה והמשקל זה עדיין לא עמד בסטנדרטים שרציתי", הוא משחזר. "היא גזרה זמנים אחורה ואמרה לי: 'אם אתה משקיע עכשיו חודש ושם על זה גז, זה יספיק'. החלטתי ללכת על זה, השקעתי מה שהיה צריך והספר 'מעשה בתפוח ירוק' אכן יצא לאור. ברוך ה', עד היום הוא נמכר".

"הומור זה כמו סוכר"

מאז ספר הילדים ההוא, הספיק מויאל להוציא לאור עוד שלושה ספרים, 'חושב בקול' (בהוצאת 'דברי שיר'), ושני ספרים נוספים בהוצאת 'ידיעות ספרים' – 'במחשבה שנייה' ו'אפשר לחשוב' – שרואה אור בימים אלו ולשמו התכנסנו. מדובר בספר נוסף בסדרה ההומוריסטית, שמכנסת מבחר משעשועי הלשון שהוא מפרסם בקביעות ברשתות החברתיות והפכו להיות מזוהים עימו יותר ויותר בשנים האחרונות. "גם לספר הנוכחי התבקש להעניק שם שמתקשר עם עניין המחשבה, המוטיב החוזר שמעיד על כך שיש בבדיחות אלמנט מסוים של מחשבה שעומד מאחוריהן".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

אתה משקיע מחשבה כדי לחבר את הבדיחות, או שצריך להשקיע מחשבה כדי להבין אותן?

"גם וגם", הוא מחייך. "יש איזשהו איזון מסוים שאני כל הזמן שואף אליו. כשזה משחק מילים, אפשר להאכיל את הקורא בכפית ואפשר להפוך את זה לחידה. יש פה איזון מאוד עדין. אני לא רוצה להקל עליו מדי, ואני גם לא רוצה לרמוז מדי ולגרום לו לפענח את הפאנץ' לפני שהוא מגיע אליו".

אתה מנפיק פאנצ'ים בקצב מהיר, כאילו זה מה שאתה עושה כל היום. כמה זמן אתה משקיע בזה?

"הלוואי שהייתי עושה את זה כל היום. בעיניי זה לא הרבה בכלל. בעבר הייתי יכול לפרסם גם שלושה ביום, שזה המון. בממוצע, אני מפרסם סרטון של בדיחות אבא פעם בחודש – אז זה לא הרבה. אני פוסל המון בדרך. יש תשע בדיחות בסרטון של בדיחות אבא, אחרי שפסלתי בערך פי שלושה, שהיו בעיניי לא טובות, או לא מקוריות, או לא יושבות טוב".

"יותר קל לפצח פאנצ'ים כתובים מאשר לעלות על פאנצ'ים אמירים (שנאמרים בעל פה, י"א) בגלל שאין בהם את מחסום הניקוד", הוא מסביר. "הפאנצ'ים שעובדים רק כשאומרים אותם, זה יותר קשה. צריך שזה יהיה ממש באותו ניקוד, וגם שיהיה איזשהו היגיון במשפט. זאת אומרת, שזה יעבוד לשני הצדדים – שאפשר להבין את זה בשני המובנים של המילה. אם למשל אמרתי: אני יודע אילו מדינות מקיפות אותנו לצערי הרב – אז לצערי ערב בע' זה עובד, ולצערי הרב בה' זה גם עובד. יש גם פאנצ'ים שעובדים גם בעל פה וגם בכתב. למשל, האם בסוף של חתונה רפורמית אומרים למי שחיתנה אותך תודה רבה?"

איך מחליטים מה ייכנס לספר?

"הספר הקודם יצא לפני חמש שנים בערך, ובאמת בתקופה הזאת כתבתי ב"ה מאות רבות של ציוצים, בדיחות, סטטוסים ופאנצ'ים. הייתי צריך לבחור 200 מתוכם. כאלו שיהיו טובים אבל גם מובנים ולא חידתיים מדי, ושיקלעו לקהל רחב יחסית, כדי שכל אחד יוכל למצוא את עצמו בספר. לאסוף חומר גלם זו עבודה מתישה, אבל אחרי שריכזתי הכול בקובץ, נתתי צבעים: אדום לא נכנס, ירוק נכנס. ובין לבין היה גם צהוב וכתום שסימנו אופציונלי או אופציונלי יותר. אחרי שנגמרו הירוקים ועברתי לכתומים, התייעצתי עם כמה אנשים שאני סומך על דעתם, עד שהגענו ל־200 הטובים ביותר".

בהקדמה לספר החדש מספר מויאל כי לפני כמה שנים התגלגל לסיור של חוקר בשם אברהם דהאן, שבמהלכו החכים את הנוכחים ואמר כי אחד המרכיבים הכי חשובים והכי בסיסיים של תרכובות צמחי מרפא בעולם העתיק היה סוכר. חלף זמן מאז ההרצאה ההיא, ופתאום הבזיק בו שהומור הוא בדיוק כמו סוכר. גם הוא מרכיב בסיסי בעולם של רפואת הנפש. "כמו הסוכר, ההומור ממתיק לנו את החוויות הקשות והמורכבות שאנחנו חווים", הוא מסביר, "וכמו הסוכר צריך לדעת לצרוך את ההומור במינונים נכונים ומדויקים".

"הסוכר הוא לא אידיאלי", מזכיר מויאל. "לא כדאי לאכול רק סוכר כל הזמן. גם ההומור, כשהוא בא רק עם עצמו, הוא לא דבר בריא. אם הדבר הכי חשוב זה לצחוק – עלולים לצאת מכך עיוותים. לכאורה אפשר להשפיל אחרים, לדבר לשון הרע, לנבל את הפה, או לדבר על נושאים לא צנועים. אבל אם ההומור הוא לא העיקר אלא תוספת מסוימת, אז זה בסדר. בישיבה גדלתי על 'ובמושב לצים לא ישב', ושאר הביקורות שיש על הליצנות. היה לי קצת קשה לשמוע את זה: רגע, אם אני ליצן, אז לכאורה על פי חז"ל אני במצב לא מזהיר. אני זוכר שהעמקתי בנושא הזה, והבנתי שהליצנות שחז"ל יצאו נגדה היא אדם שמבחינתו ההומור הוא כמו אלוה. כלומר, זה באמת עבודה זרה. אבל כשההומור הוא לא הדבר הכי חשוב, יש בזה ערך של חיות. כמובן לצד המגבלות – בלי לשון הרע, ולא על חשבון אדם אחר, ולא בנושאים לא צנועים. כשמקפידים על זה, מוצאים את הדרך לעשות הומור כשר".

בדיחות של אטליז

ההומור מלווה את חייו של אמיר מויאל (40) כבר מגיל צעיר. "לא הייתי התלמיד הכי חכם בכיתה, הכי ספורטאי בכיתה או הכי יפה בכיתה, כך שההומור עזר לי להתברג באיזשהו מקום", הוא נזכר. "בהתחלה לא הייתי ממציא בדיחות, אלא זוכר בדיחות שקראתי בספרי בדיחות ששאלתי מהספרייה, והייתי משנן אותן. לפעמים הייתי זוכר אותן ברמה של מילה במילה, והייתי יודע לשלוף אותן לפי התרחיש המתאים".

הוא גדל באלפי מנשה ולמד בבית ספר דתי בכוכב יאיר, משם עבר למכינה בכפר סבא, והמשיך במדרשיית נעם בפרדס חנה. "בסביבות גיל 17-16 כבר התחלתי לייצר הומור בעצמי, וכל הזמן אמרו לי: אתה מצחיק, יום אחד תעשה עם זה משהו". עברו עוד כמה שנים עד שזה קרה. בינתיים הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין דת.

"כשהשתחררתי מהצבא, הניסיון התעסוקתי היחיד שלי היה אטליז. אבא שלי היה קצב בעברו. בהופעה אני מתאר עד כמה זה היה טראומטי בשבילי. פרט לזה שהייתי הולך לעזור לו בחנות, הלכתי איתו לבית מטבחיים, ראיתי מקררים מלאים בגופות של פרות תלויות. הייתי הולך ברחוב ומישהו היה עוצר אותי: אתה הבן של מויאל, נכון? אני אומר לו: כן. ואז הוא היה אומר לי משפט שילד לא אמור לשמוע: איך אני אוהב לאכול את הבשר של אבא שלך… בחנות הייתי שומע כל מיני משפטים מוזרים, כמו 'שמעון, תפרק לי את העצמות'. אנשים באים לאטליז כי יש להם כל מיני דרישות מיוחדות. פעם אחת נעלבתי. מישהו שאל: יש לכם מוח? אמרתי לו: לך יש מוח?"

הפריצה הגדולה לתחום הסטנדאפ הייתה בגיל 27, כשהוא כבר נשוי ואב לשלושה. עד אז הוא היה כותב בפייסבוק ובטוויטר, עם קהל עוקבים גדול יחסית. "יום אחד קיבלתי פנייה להצטרף למופע משותף של שישה סטנדאפיסטים בשם 'קורעים רשתות'. לכל אחד היה קהל של כמה אלפי אנשים, והרעיון היה שכל אחד יעשה הופעה של רבע שעה עם החומרים שלו. אמרתי לעצמי: תנסה. מקסימום תגיד: ניסיתי, סימנתי וי, לא הלך".

ההופעה ההיא לא הייתה מוצלחת במיוחד מבחינתו. "המופע כלל בדיחות על יתוש שנכנס אליי לאוטו ולא יוצא, ונרקמת בינינו מערכת יחסים, ואני כבר לא רוצה שהוא יצא, והוא כבר לא יכול לחזור הביתה, גם אם הוא יעוף כל החיים שלו. זה היה משהו מאוד מוזר, אבל בגלל שזה היה הקהל שלנו, שמאוד אהב אותנו והכיר אותנו מהרשתות, לא הרגשתי כמה זה גרוע, כי הם צחקו ופרגנו. הייתה תחושה מיוחדת מאוד לעלות לבד על במה בפעם הראשונה עם מיקרופון מול מאה איש, לא במסגרת מערכונים של בני עקיבא. לקח לי כמה דקות להיפתח. אבל אחרי שזה קרה, לא רציתי לרדת מהבמה".

עם השנים הבין מויאל שיש אצלו חיידק שלא ייתן לו מנוח עד שיגשים את ייעודו. "אם אין לך את החיידק הזה, ההתרסקות הראשונה שתקרה – והיא קורית מהר מאוד – לא תתאושש ממנה", הוא מבטיח. "קשה מאוד לעמוד על במה ואנשים לא צוחקים. היו לי כמה כאלה בתחילת הדרך", הוא מגלה, ומדגים: "אחרי שהופעתי חמש פעמים, יאיר אורבך ביקש שאחמם מופע שלו. הגעתי כולי זחוח, הרי הופעתי כבר חמש פעמים, עם הפאנצ'ים הכי חזקים שלי שעובדים. אבל הקהל פחות זרם. לא מתוך רוע, אבל אף אחד לא הכיר אותי. הם בכלל באו להופעה של יאיר אורבך. מה גם שהבדיחות באמת היו בוסריות עדיין. פתאום הרגשתי פיזית את הביטוי שאומרים שמישהו מייבש אותך. התייבשתי פיזית – הגרון שלי היה יבש, לא הצלחתי להוציא הגה".

"אחרי זה היו לי עוד שתי התרסקויות נוראיות מול שתי קהילות בדרום ובצפון. זה נורא משפיל. מצאתי את עצמי ברכב בדרך, אומר: למה אני עושה את זה לעצמי? זאת לא העבודה שלי. יש לי עבודה ברוך ה', היא מפרנסת אותי בכבוד. אין לזה תשובה. אם התשובה היא שאני עושה את זה בשביל להיות מפורסם, או כל סיבה אחרת, אני לא אצליח. אני עושה את זה כי זה בוער בי, זה משהו נורא פנימי שכל כך מוטמע, שאני אפילו לא יודע להצביע עליו".

לצחוק בלי פוליטיקה

על אף שהתדמית של מויאל היא של סטנדאפיסט במשרה מלאה, למעשה הוא עובד הייטק לפרנסתו. "השתחררתי מהצבא נשוי עם ילדה. לא היה לי שום ניסיון תעסוקתי. הלכתי לעבוד במרכז השירות של חברת המשלוחים פדקס". מפה לשם הוא התגלגל לתפקיד מנהל רכש בחברת אנבידיה, ששברה לאחרונה שיא של מכירת מניה במיליארד דולר.

"שואלים אותי הרבה: למה אתה עדיין עובד שם? עד מתי תיסע על שני הנתיבים? רוב הסטנדאפיסטים עושים רק את זה, וזה מאפשר להם לפתח את הקריירה. הם מופיעים יותר, מלטשים את המופע, מחדשים אותו וגם מוציאים יותר קטעים לרשת. מבחינתי, בניגוד למנטרות שמייעצות לעבוד במה שאתה אוהב, אני חושב שאם אתה עובד במה שאתה אוהב, זה גם יכול להרוס את האהבה שלך. זה יכול להפוך את האהבה שלך למשהו מבאס. גם אם אני נורא אוהב להצחיק, ופתאום עכשיו אני חייב להצחיק עובדים של חברה כלשהי שלא מבינים אותי בכלל, זה סבל. וזה מוציא את הכיף והחיות ממה שאני אוהב".

כבר 12 שנה שהוא מתחזק שתי קריירות במקביל. בד בבד הצטרף למגוון מיזמים סאטיריים, כמו 'זובור' – פאנל סאטירי ימני שבא לתת בזמנו פייט ל'גב האומה'. "זה היה נורא פוליטי. בשנתיים־שלוש האחרונות אני מנסה פחות להיות שם, כי יש מספיק אנשים שמתעסקים בפוליטיקה. אני מנסה להיות אי מסוים, שכשאתה נכנס לחנות שלי או לדף שלי אתה יודע לא תיתקל בנושאים במחלוקת. אני עושה משחקי מילים. אתה יכול לאהוב את זה ואתה יכול לא לאהוב את זה, אבל לא תהיה שם פוליטיקה. כשיש, זה ממש נדיר ורק בשביל משחק המילים, לא בשביל הדעה שלי".

גם בחיי היומיום מויאל משתדל לא לקחת את המציאות יותר מדי ברצינות, ומנסה להפוך סיטואציות שגרתיות למשעשעות. "הייתי עם חבר במסעדה בראש העין, ומלצרית הביאה לנו תפריטים. לא יודע מה נכנס בי – לקחתי את התפריט, הפכתי אותו כשהכתב כלפי מטה, ואמרתי למלצרית: סליחה, קיבלתי את התפריט הפוך. היא לא הבינה מה אני רוצה – הרי אני יכול להפוך אותו, אבל ללקוח צריך להתייחס כמו לקוח, אז היא הלכה להביא לי תפריט אחר. נהניתי מזה מאוד", הוא מחייך.

"לא פשוט להיות סטנדאפיסט דתי", משתף מויאל. "מצד אחד, אני יכול לצחוק על הקשר בין גבר לכלי שני – שניהם לא מבשלים, או לומר: איזה כיף לפורענויות שהן עדיין מתרגשות לבוא לעולם. אבל עדיין יש המון נושאים שאי אפשר לגעת בהם בגלל רגישות יתר של הקהל. בהופעה שהייתה לי לפני כמה שנים בפני קבוצה יותר תורנית, היו כמה בדיחות על תימנים. זה היה משהו על זה שהם עלו לארץ במבצע בגלל שיש להם אהבת חינם. אחרי ההופעה ניגש אליי אחד הנוכחים ואמר: איך אתה עושה בדיחות על תימנים? זה ודאי לשון הרע, כי לא כל התימנים הם כאלה. אמרתי לו: אשאל את הרב שלי, ונסתתמו טענותיו. יש לי חבר שלמד איתי במדרשייה והיום הוא ראש ישיבת ההסדר של חולון, הרב טל שאוליאן. הוא אמר לי שכשאדם מגיע לסטנדאפ, ברור לו שהוא מגיע לעולם שיש בו דברים מוגזמים, הוא לא לוקח את זה כאמיתות".

לא רק חיל הנטלות

במסגרת תפקידו ברבנות הצבאית, ביום השלישי לפרוץ המלחמה גויס מויאל למילואים. עד אז הוא מעולם לא נקרא בצו 8. "התקשרו אליי ואמרו: אנחנו רוצים שתגיע לישיבת פתיחה, לראות איך הרבנות משתלבת בתוך המלחמה", הוא משחזר. "הייתי במשבר. כל החברים שלי התגייסו ורציתי גם לתרום. נגמרה הישיבה, ושאלתי את זה שגייס אותי: לכמה זמן גויסתי? יום, יומיים, שלושה? כדי לעדכן את הבוס שלי בעבודה מתי אני חוזר. הוא אמר לי: אתה בצו 8. זה עד להודעה חדשה. זה יכול לקחת חודש, חודשיים, שלושה, כמה שצריך".

בשבועיים הראשונים התעסק מויאל בכתיבת תוכן לחיזוק הרוח מתוך ערכי צה"ל. "זה היה בימים הראשונים. עדיין היו גופות שלא זוהו, היה בלגן אטומי. זה היה הזוי. היינו במחנה שורה, מול המרכז שאליו הביאו את כל החללים", הוא מתאר. "כשסיימו לזהות ולקבור את הגופות והעסק התחיל להירגע, הרגשנו שיש איזשהו שינוי ברוח משלב האבל לשלב של 'עכשיו אנחנו נכנסים בהם!'. פתאום מצב הרוח הלאומי השתנה. וכך עלה הרעיון לצלם סרטון ולרתום אותי למשימה".

בסרטון הראשון, "שאגב מצליח עד היום" הוא מעיד, ניגש מויאל לאנשים ושואל אותם שאלות פשוטות: אילו צבעים יש בדגל ישראל? איך נקרא ההמנון הלאומי? "הם עונים, ואז אני שואל אותם פתאום: מי החלוץ המואבי המועדף עליך? מי המשורר האשורי שאתה הכי אוהב? איזה סרט קולנוע עמלקי ראית לאחרונה? ואז אנשים מתבלבלים, ואומרים: עמלקי? אשורי? מה זה הדברים האלה? המסר היה: כל העמים האלה שהזכרנו ניסו להרוג את עם ישראל, והיום אין לך מושג מי הם. הם באמפר בהיסטוריה שלנו. כך גם לגבי חמאס – היום הוא נראה לנו מאוד גדול, אבל עם ישראל הוא עם הנצח, וחמאס יהיה באמפר בהיסטוריה שלו. זה סרטון מאוד מצליח, כי הוא נגע בנקודה נכונה. הוא היה מצחיק, וזה שינה את האווירה. היינו מגיעים לאייטמים בחדשות בכל תוכניות הבוקר. הרבנות הצבאית הייתה הפתעת המלחמה, הערוץ הכי נצפה מתוך הערוצים הצבאיים".

אחד ההיילייטים בסרטוני הרבנות הצבאית היה מוקד ההלכה. "בא אלינו ראש ענף הלכה, הרב אודי שוורץ, וביקש שנעשה סרטון על קיום הלכות חנוכה בעזה, אבל שזה לא יהיה אדם שעומד מול מצלמה ואומר את ההלכות, כי זה משעמם. ידעתי שאני פורח כשיש לי איזשהו דיאלוג. בהתחלה הרעיון היה להגיד את ההלכות ומישהו מאחור יפריע לי, אבל זה פחות התאים ואז הגיע הרעיון לעשות מוקד. יש בו אינטראקציה: שואלים אותך שאלות, ויש פה גם בסיס לקרקע קומית. לא ידעתי אז שבאמת יש דבר כזה מוקד הלכה, חשבתי שהמצאתי אותו. עשינו את הסרטון הראשון על חנוכה, והוא התפוצץ ברמות על. זה היה סרטון קצר של שלוש דקות: שלושה מתקשרים, עם הדמות הזאת של אמיר מהרבנות הצבאית עם משחקי מילים ושמנתקים לו, והוא כזה נבעך ולא נעים לו, עד שהוא אומר למישהו: תודה שלא ניתקת לי. זה מה שתפס שם, ההומור העצמי. מה שמדהים הוא שבאמת לא צחקתי על ההלכה. ההלכה נשארה, עבר מסר הלכתי נקי, ועדיין זה סרטון שנורא כיף לצפות בו והוא נורא מצחיק. הבדיחות היו על חשבוני או על חשבון המתקשר, אבל אף פעם לא על חשבון ההלכה".

ההצלחה הגדולה הובילה לסרטוני המשך לפורים ולפסח. "זה עורר עניין. סיפרו לי ממשרדי פרסום שאנשים מבקשים סרטונים כמו שלנו, כי פתאום אפשר לראות סרטון של שבע דקות, וזה לא סתם שבע דקות, זה שבע דקות שבתוכן יש ממש הלכות. אנשים אומרים: אם הוא מצליח להעביר ככה הלכות, הוא יכול גם להעביר נושאים אחרים. בלי שהתכוונו, עשינו מיתוג של הרבנות מחדש", הוא מציין. "פתאום זה הפך להיות משהו נורא צעיר, נורא מרענן, נורא מתכתב עם טרנדים. דבר התורה שפעם היה פשוט רב מדבר, הפך להיות דבר תורה שבועי שיש בו איזשהו קונץ או גימיק. למעשה, הפכתי להיות מאמיר של בדיחות אבא לאמיר מהרבנות. אני הולך ברחוב ואנשים פונים אליי: אתה מהרבנות". סרטוני המוקד של הרבנות הגיעו יחד למיליוני צפיות בפלטפורמות השונות.

אחרי כמה חודשים השתחרר מויאל מהמילואים, ומאז הוא חוזר מדי פעם לפרויקטים נקודתיים, כמו בזמן המערכה עם לבנון ועם איראן. "לאחרונה הוצאנו סרטון במטרה לקדם מיזם שנקרא 'רב בוט'. לקחו את הבינה המלאכותית, אימנו אותה על שאלות הלכתיות ועל פקודות מטכ"ל – אתה שואל את הרב בוט, והוא עונה לך בצורה מאוד טובה. התבקשנו לעשות סרטון שישיק את המוצר. צילמנו סרטון שבו אני מגיע לוועדה של כנס החדשנות ברבנות, ומציג להם כל מיני המצאות טיפשיות: מזוזה שהיא גם פעמון לדלת, קסדת תפילין, ציצית שהיא גם רשת הסוואה, אצבע של ספר תורה שמחשמלת אותך אם אתה טועה בטעמים וכדומה. בסוף הם שואלים: אין לך שום דבר אחר? אני אומר: יש לי סתם משהו, לא מעניין, זה רב בוט – צ'אט אינטראקטיבי שעונה 24/7, לא משנה מתי פונים אליו. ואז כשאני קולט את הפנים של חברי הוועדה אני מבין: הייתי צריך לפתוח עם זה, הא?"

בשלב מסוים הבינו מויאל וצוותו ברבנות הצבאית שחוץ מחיילי צה"ל יש להם קהל עצום של ילדים ונוער. "מה שקרה זה שאנדרדוס הפסיקו לייצר תוכן לרשתות, ונוצר איזשהו ואקום. הרבנות הצבאית נכנסה לוואקום הזה. אנחנו מייצרים תוכן מצחיק, נקי, שיש בו אפילו ערכים תזונתיים. אני שומע מהורים: הילדים שלי צופים במוקד ההלכה, הם יודעים את הכול בעל פה, הם רואים את זה בלופים. אני מניח שיש לזה אפקט מסוים גם על הקהל החילוני. כשאתה רואה שהרבנות הצבאית יודעת לדבר בשפה שלך, ונמצאת ביחד איתך בשדה הקרב, זה משלים את התפיסה שהרבנות היא כבר לא חיל היציאות והנטלות, אלא גורם מהותי שנותן את הרוח".

כריכת הספר 'אפשר לחשוב' בהוצאת 'ידיעות ספרים'. איורים: נדב נחמני