צור גולדין: "הדר הוא סמל שעומד על המשמר"

"כשהדר נחטף הייתי סמ"פ צעיר בצנחנים", משחזר השבוע צור גולדין, אחיו התאום של הדר את רגעי האימה הראשונים. "שמעתי בקשר על חייל חטוף והגעתי משדה הקרב ברפיח עד המתחם שממנו נחטף, כשעדיין אין לי שמץ של מושג שמדובר באחי. שמעתי בקשר שהפעילו נוהל חניבעל ושצריך חילוץ, ויצאתי עם כוח חילוץ אל נקודת החטיפה. כשכבר הגענו לשם, החזירו אותי אחורה כדי להביא מתקן מיוחד שעוזר באיתור תוואי מנהרות כדי למצוא את החייל החטוף. בפועל כשהגעתי לגבול ישראל הודיעו לי שהחטוף הוא לא אחר מאשר אחי התאום, הדר".

מה מרגישים באותה שנייה?
"קושי עצום. תסריט אימה. אין מילים לתאר", הוא משתתק. "הגעתי הביתה בכאב גדול ובאותו רגע נכנסנו לקרב על הדר שבחלומות הכי גרועים שלנו לא דמיינו שימשך 11 שנים ושלושה חודשים. חשבנו שזה יהיה מובן מאליו גם לעם ישראל ובעצם תשע שנים, עד לשבעה באוקטובר, נשאנו על כתפינו בכאב מאוד גדול משימה של מדינה שלמה, יחד עם מיעוט של אנשים טובים שהצטרפו אלינו למאבק, כולל יו"ר קבוצת בשבע דודו סעדה".

כאחיו התאום של הדר, הוא נוצר אין סוף זיכרונות ילדות מתוקים משותפים: "הדר היה תאום שלי שביחד הרגשנו שאנחנו בונים חלומות. מילדות היינו מביימים יחד סרטים, מציירים ציורים, עושים תעלולים. למדנו לא באותה כיתה, אבל באותו בית ספר. לכל אחד מאיתנו היה את מעגל החברים שלו, להדר היו את החברים שלו ולי היו את החברים שלי, אבל לשנינו היו כפול חברים. הוא היה צייר מדהים. וכזה שיודע לקחת כל סיטואציה ולהפוך אותה למצחיקה וחיובית. והוא בעיקר היה מספר סיפורים. כאח תאום אהבתי להיות במחיצתו כי הוא היה מסוג האנשים שלידם אתה גדל ומרגיש שמח", הוא אומר בגעגוע.

גם את השירות הצבאי הם חוו במקביל: "בצבא היינו יחד בקורס קצינים, הוא היה בסיירת גבעתי, אני באתי ממגל"ן ובתרגיל המסכם בבה"ד 1 הוא היה מ"פ ואני הייתי מ"פ וקראנו אחד לשני בקשר: אתרוג וסלע. סלע כמקבילה לצור ואתרוג כמקבילה להדר. המג"דים היו צועקים עלינו בקשר: תפסיקו עם השטויות האלה", הוא מחייך.  

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר כ"ץ לוינטר: "אתה לא מעודכן. צה"ל ערוך לחסל את חמאס"

עוד מאת רבקי גולדפינגר הורים שכולים לראשי המפלגות: פרסמו תכניותיכם ליו"ש

מה המורשת שהדר הותיר אחריו?

"הדר היה איש טוב. אדם פשוט שכל הזמן חשב ועשה בשביל אחרים. הוא אמר שאתה יכול לבחור שתי בחירות בחיים שלך: או להתעסק בעצמך או לעשות דברים למען אחרים. ואני חושב שהוא נשאר עד לרגע הזה שם כדי לעמוד על המשמר ולוודא שבמדינת ישראל לא מעיזים להשאיר חטופים מאחור. זה לא יקרה לעולם. ומה שאנחנו משפחת גולדין עברנו – אף משפחה לא תעבור בעתיד. אני גם אמרתי בהספד שדגל מדינת ישראל בנוי משני משולשים ששלובים זה בזה. שני משולשים הפכים ומלוכדים והניצחון שלנו על חמאס הוא שמהיום אף אויב לא יעז לשים את ידו על שערה של איש מעם ישראל, כי אנחנו משפחה איתנה. אבל היותר חשוב זה שאנחנו נלחמים זה על זה ולא מוותרים זה על זה", הוא אומר בנחרצות.

צור מתיישר בכיסאו ואומר: "אני רוצה להגיד בכאב, שתשע שנים אנחנו צפינו כיצד מיעוט נאבק על המובן מאליו, שזה להשיב חייל שלחם הביתה. היה מודיעין איפה הדר נמצא כבר בשנת 2019 ורק השבעה באוקטובר דחף לטפל בזה מבצעית ומדינית", הוא מאשים. "וכשאנחנו צעקנו שלא משחררים מחבלים בלי להחזיר את הבנים לא הקשיבו לנו. ותראי איזה נתון מדהים, מהיום שהדר נחטף ועד השבעה באוקטובר שוחררו 1,006 מחבלים מבית הכלא הישראלי, זה לפי נתוני השב"ס והדר נשאר שם מאחור. משפחת גולדין רק הפריעה לשקט", הוא אומר בכאב. "צריך לומר ביושר מדינת ישראל השאירה חטופים מאחור. והלקח הזה הוא לקח שהחיילים הגיבורים שלנו נשאו איתם בשנתיים של המלחמה".

את אימוץ הקונספציה בקרב מקבלי ההחלטות מבלי להביט נכוחה לכוונות האויב, אומר צור, חוותה משפחתו בעוצמה לפני שלוש שנים: "זה היה עשרה חודשים לפני השבעה באוקטובר. חמאס ארגן אירוע  35 שנה להיווסדו בעצרת גדולה ובמסגרתה הציג אחד מפעילי הארגון, לצד יחיא סינוואר, את נשקו האישי של הדר. סינוואר עמד מול 30 אלף עזתים והחזיק את הנשק של הדר ונפנף איתו ואיים על לאה גולדין. הוא אמר אנחנו נחטוף לכם עוד ואנחנו נמיט עליכם אסון וההמון של שונאי ישראל עומד שם משולהב. וכשאנחנו מגיעים לגורמים בצה"ל, הם עונים לנו: זה בסך הכל טרור פסיכולוגי. זה לא חשוב. עשרה חודשים אחר כך יש את השבעה באוקטובר. וההחלטה לוותר על ארבעה חטופים הביאה למצב של 251 חטופים", הוא אומר בכאב. "בעזה גדל וחונך דור שלם של חוטפים, כי לא לימדנו אותם את הלקח שחמאס היה חייב ללמוד: שאם הוא מחזיק חטופים, הדבר הזה הוא נטל ולא נכס עבורו והוא ישלם עליו מחיר גבוה".

היום הם כבר למדו את הלקח, אתה חושב?

"קודם כל הנשק הזה של הדר נמצא אצלי בבית עכשיו והוא עדות אילמת. הוא אותר ליד גופתו של מוחמד סינוואר וזה הסמל. אני חושב שזה התיקון הגדול. כי במקרה של הדר, חמאס לא השיב את הדר. מי שהשיב את הדר זה צה"ל, שלחם וזה קהילת המודיעין שבעצם ידעה בדיוק איפה הוא ולא השאירה לחמאס ברירה אלא להחזיר אותו".

תוך כדי השיחה עם צור פורצת באוהל המנחמים שירה של מאות בני אדם: 'ושבו בנים לגבולם'. "אני חושב שזה ניצחון, זה ניצחון של הרוח הישראלית שצריך להתגאות בו. איך כל אחד, לא משנה מה דעתו הפוליטית, מאוחדים. וזה מה שצריך לזכור ממשפחת גולדין. שלעולם לא תהיה משפחה שתצעד לבד ותחוש שהבן שלה הוא קורבן הכרחי לדברים אחרים. כי ביום שבו נאבד את הרעות זה היום שבו נוותר על עצמנו".

צור מבקש לציין בהערכה שאת המאבק ההירואי הובילו הוריו לאה ושמחה. "ההורים הגיבורים שלי הובילו את המשפחה באמונה שלמה בעם ישראל. הם דור שני לניצולי שואה ואבא שלי תמיד אמר לכולנו שאסור לנו לוותר אחד על השני", הוא מדגיש. "אבא שלי הסתובב תשע שנים בין מכינות קדם צבאיות ובתי ספר וסיפר לדור הצעיר על הצורך בשבת החטופים. תשע שנים עד שהמלחמה פרצה והדור הזה צמח להיות דור הקצינים והלוחמים שנלחמו במלחמה הזאת ושהסתובב איתם בלב הדבר הזה ואמא שלי במאמצים שלה הייתה שרת החוץ. לנסות בכל כוחה לכרוך כל אירוע מדיני שיהיה מותנה להשבת החטופים, ולהשבת הדר. ובסוף, כל הדבר הזה הפך להיות הדלק שאיתו צעדו חיילי צהל במלחמה בעזה וצעדו אזרחי ישראל במלחמה הזאת".

והשבוע 11 שנות מאבק באו אל סופן והחל האבל על האח שאיננו: "תמיד אמרתי אין צור בלי הדר. ועכשיו הדר שלנו חזר וקשה לי מאוד להיפרד, אני נמצא בתוך האבל", הוא אומר וקולו רועד. "עכשיו יש לנו פנאי לתת מקום גם לכאב. אנחנו נמשיך את הסיפור שלו ואת החלומות שלו.

"אני חושב שהנחמה שלנו היא שהדר הוא סמל שעומד על המשמר שלא נתבלבל ולא נוותר אחד על השני, אלא נלחם אחד על השני. חמאס משתמש בטרור החטיפות כדי לפרק את החברה הישראלית. זה טרור שמכוון נגד משפחות. להעמיד משפחה אחת מול אומה שלמה שתאבק על הבן שלה ולייצור מחלוקת בתוכנו והדרך לנצח את הדבר הזה הוא להילחם אחד על השני ולגרום לחמאס לשלם את המחיר".