"יכולנו להכניע את חמאס, אבל הפצ"רית מנעה מצור על עזה"

זה קורה בימים אלו בשכונת ג'ניינה ברפיח, בשטח הנתון לשליטה ישראלית, מעבר לקו הצהוב. מתחת לקרקע, ברשת מנהרות מסועפת בעומק האדמה, מתבצרים להם כמה עשרות מחבלים חמושים. על פי ההערכות, בתחילת הפסקת האש היו באותם כיסי טרור בין 100 ל־200 מחבלים, המונהגים על ידי מפקד גדוד מזרח רפיח של חמאס, ככל הנראה הדמות הבכירה ביותר במנהרה.

המסר מחמאס היה נחרץ – המחבלים אינם מוכנים בשום אופן להרים ידיים ולהיכנע. בתוך כך הופעלו לחצים מדיניים כבדים על ישראל במטרה לאפשר לאותם מחבלים מעבר בטוח לחמאס עזה או למדינה שלישית, אך המהלך בסופו של דבר לא יצא לפועל. חמאס אפילו קשר את השבת גופתו של החלל החטוף הדר גולדין לחילוץ אותם מחבלים, אך בישראל גברו הקולות שהתנגדו לכך, והמחבלים נותרו נצורים בתוואי התת־קרקע.

ככל שנוקף הזמן, הקושי של המחבלים גובר. הם מנותקים מהנהגת חמאס ונותרו כמעט ללא מים ומזון. פעם אחר פעם הם יוצאים מהפירים ומנסים לפגוע בחיילי צה"ל או להימלט. כיום מעריכים בצה"ל כי נותרו בתת הקרקע כ־60 מחבלים, חלקם כבר חוסלו ואינם בחיים. לוחמי חטיבות גולני ונח"ל מכתרים את השטח מכל צדדיו ומפעילים כל העת מארבים, ממפים ומקריסים מנהרות ומגבירים את טבעת החנק סביב המחבלים. בצבא נחושים. אלוף משנה ע', מפקד חטיבת גולני, ציין השבוע כי "אנחנו נלחמים פה בצוות קרב משולב – גם רק"מ (רכב קרבי משוריין), גם חי"ר וכוחות איסוף ואוויר, כשהמטרה המרכזית שלנו היא איתור האויב והשמדתו או כניעה שלו. אלה שתי המשימות המרכזיות שיש לנו במרחב. אנחנו ממשיכים במשימות עד הניצחון".

פעילות החיילים בתוואי השטח המאתגר והמלא בהריסות ובפירים מוסתרים, מורכבת ומחייבת ערנות מבצעית גבוהה. רק במהלך סוף השבוע האחרון חמקו מהפירים 17 מחבלים. צה"ל חיסל 11 מהם, ושישה נתפסו ונלקחו לחקירות שב"כ. ביום שלישי השבוע, חיילי חטיבת הנח״ל זיהו במרחב חמישה מחבלים חמושים והם חוסלו. בידיהם התגלו אמצעי לחימה רבים. גם למחרת, ברביעי בבוקר, תצפיתני צה״ל זיהו שישה מחבלים נוספים שככל הנראה יצאו מתוואי תת־קרקעי במרחב. מיד לאחר הזיהוי, חיל האוויר ירה במחבלים בהכוונת הכוחות בשטח.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל

עוד מאת רבקי גולדפינגר נרצח בפיגוע ירי בבנימין: מרדף נרחב אחר מחבל

בתוך כך, חמאס באמצעות המתווכות דורש להגיע לפתרון במשבר כיס רפיח, ולאפשר את יציאת המחבלים בבטחה אל מחוץ לשטח שבשליטת ישראל. בישראל לעומת זאת המצוד אחר המחבלים הולך ומתהדק, וההערכה הגוברת היא שתוך שבועות ספורים המשימה תושלם.

הפצ"רית מנעה מצור אפקטיבי

גם תת־אלוף במיל' ארז וינר, לשעבר מפקד תכנון מבצעי בפיקוד דרום וכיום עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה ICGS, משוכנע כי הטלת מצור הרמטי על המחבלים הכלואים בכיס רפיח תוביל בהכרח לכניעתם וחיסולם: "חמאס כמובן רוצה להוציא את אנשיו בחיים, וכך גם הקטארים והטורקים, ואילו לאמריקנים לא באמת אכפת מהמחבלים ברפיח. מבחינתם שימותו כולם. הם מסתכלים על התמונה הגדולה. מבחינתם חשוב יותר להתקדם בהסכם לשלב הבא מאשר לחסל עכשיו עוד מאה מחבלים", הוא מציין.

"גם ראש הממשלה נתניהו הוא בסוף אסטרטג, ובשלב ראשון גם הוא הסתכל על התמונה הכוללת. לכן היו כל מיני שמועות שהוא הסכים לחילוץ המחבלים. להערכתי, בהתחלה הוא אמר 'בואו נתקדם כי חבל על הזמן עם ההתעסקות הזאת'. אבל ברגע שהוא ראה שזה עניין עקרוני בישראל, כי השר סמוטריץ' דיבר וכי נוצר שיח תקשורתי וציבורי סביב העניין, אז נתניהו הבין שאי אפשר לתת להם ללכת משם. ומאותו רגע זה נהיה סוג של קלף במשא ומתן, ועכשיו צה"ל מתקדם לאט ובזהירות להכרעה שלהם", וינר מתאר את השתלשלות הדברים.

"חשוב לציין שכשאנשים שומעים על מנהרה, יש להם בראש תמונה של מנהרה שאתה נכנס אליה בגשר מעריב מצד אחד ויוצא בצד שני. במקרה הנוכחי לא מדובר במנהרה כזאת אלא באזור של כמה קילומטרים רבועים מתחת לפני הקרקע, בתווך של דרום־מזרח רפיח, בין רפיח לח'אן יונס. אזור עצום בעומק הקרקע, ובחלקו גם מעל לפני הקרקע, שצה"ל לא פעל בו לאורך השנתיים האלה".

בגלל החשש מפגיעה בחטופים?

"כן, היה מודיעין שיש חטופים באזור, והחבר'ה של ניצן אלון סימנו שטח שלטעמי היה גדול מדי. היו לנו ויכוחים על כך תוך כדי לחימה, אבל עמדתם התקבלה. ולכן, לאורך כל המלחמה לא פעלנו במרחב הזה. ושוב, זו לא מנהרה אלא תווך תת־קרקעי מסועף עם הרבה מאוד מנהרות. מי שראה את התמונות שדובר צה"ל שחרר לאחרונה, של המנהרה שבה הוחזקה גופתו של הדר גולדין, שיכפיל את הנקודה הזאת בערך פי שישה או פי שמונה לצורך הבנת גודל האירוע".

דבר כזה לא מהווה סכנה לכוחות שנמצאים במרחב? הרי די בצלף בודד או בחוליה שמעוניינת לפגע ולחטוף חייל.

"הלכה למעשה, מהחלת הפסקת האש כבר איבדנו חיילים באירועים מהסוג הזה. זה לא צלף בודד, זאת יציאה מאותו תווך תת־קרקע לפיגוע נגד כוחותינו והימלטות חזרה לתווך הקרקעי. ודאי שזה מהווה סכנה", הוא מתריע, "זה ויכוח שהתנהל לאורך כל המלחמה, עד כמה זהירות היתר בנושא שמירה על חיי חטופים אל מול הגנה על כוחותינו, הייתה בפרופורציה הראויה. לדעתי עוד הרבה ייאמר, ייחקר וידובר על הסוגיה הזאת".

אבל עכשיו אין שם חטופים.

"נכון, אותו עיגול הגנה או צו איסור נגיעה במרחב, היה רלוונטי כל עוד היו שם חטופים חיים. ברגע שאין חטופים חיים, העניין הזה נעלם וצה"ל כבר לא פועל עם מגבלות. הוא פועל בצורה איטית וזהירה, כי כבר אין אלמנט של לחץ ואין אלמנט של מהירות".

למה לא מפציצים מהאוויר וגומרים את הסיפור?

"פגיעה מהאוויר לא בהכרח תפתור את הבעיה. יש אמצעים אחרים שאפשר להפעיל בצורה טובה יותר. אני לא בקיא בשיקולים הטקטיים של למה פעלו כך או אחרת, אבל ההחלטה הייתה לכרסם לאט בכוחם כדי לנסות לדחוק בהם לצאת ולהכריע אותם. בשורה התחתונה, אם מסתכלים על מה שקורה עכשיו ברפיח, את רואה שלאט לאט זה מה שקורה. או שהמחבלים יוצאים ומנסים להילחם ומחוסלים, או שהם יוצאים ונכנעים. בשביל מי שנשאר בפנים, מלאי המזון והמים, גם מכל מה שהם גנבו וגזלו ואגרו, הולך ואוזל".

אז זה רק עניין של זמן עד להכרעת כולם?

"זה רק עניין של זמן. זמן והחלטה", הוא מחדד, "אפשר לעשות את זה יותר מהר או יותר לאט, זה נתון להחלטתנו. הדבר הכי חשוב שקרה מאז ההסכם, ובטח אחרי שחזרו החטופים החיים, הוא שבפעם ראשונה זה שנתיים צה"ל יכול לפעול בנוהל 'יש זמן'. אנחנו שולטים בשטחים מסביב לרצועה. אנחנו שולטים במה שנכנס ובמה שיוצא. וגם אם מחר בבוקר יוחלט שאנחנו הולכים לפרק את חמאס מנשקו, כי ברור שאף אחד אחר לא יעשה את זה, אז אפשר לעשות את זה בנוהל 'יש זמן'. לא צריך למהר ולא לפעול מתוך לחץ או בסיכון".

לאור ניסיונו כאיש צבא וביטחון, וינר מאמין כי האסטרטגיה של הטלת מצור היא כלי אפקטיבי להכרעת אויב: "קודם כול אפשר ללמוד מהמקרה הנוכחי ברפיח שהשיטה של הטלת מצור עובדת. למה דרשנו לכל אורך המלחמה לפעול בצורה הזאת ולא נתנו לנו? בדיוק מהסיבה הזאת. בסוף התורה הצבאית היא אוניברסלית. לא המצאנו אותה. היא הייתה נכונה מאות ואלפי שנים והיא נכונה גם היום. לכן דרשנו בפיקוד להטיל ממשל צבאי – לפחות אני דרשתי – לא מתוך עמדה פוליטית אלא מתוך הבנה שכשאתה פועל בשטח שיש בו אוכלוסייה ויש בו טרור, ממשל צבאי ושליטה בסיוע הם חלק מהכלים הכי חשובים להשגת הכרעה", הוא מדגיש, "כשאנחנו דיברנו בהתקפה האחרונה על העיר עזה, על הנעת אוכלוסייה והטלת מצור על מי שנשאר בשטח הסגור, זה היה מתוך שיקולים צבאיים גרידא. זה שבאה הפצ"רית והתנגדה לעניין הזה, וזה שהרמטכ"ל קיבל את עמדתה, אני חושב שזו הייתה טעות, גם טעות מקצועית וגם טעות ערכית".

להערכתך, שימוש בכלי של מצור היה יכול להשפיע על מהלך המלחמה?

"בהחלט. בתחילת המלחמה הטלנו מצור מוחלט על רצועת עזה ותקפנו בצפון הרצועה, ולא הכנסנו גרם אחד של סיוע, ואחרי שלושה שבועות הגענו להסכם. נכנסנו ב־27 באוקטובר לתמרון, ואיפשהו בתחילת נובמבר כבר היה ההסכם הראשון לשחרור החטופים. זה נבע גם מהפעלת הכוח הצבאי, אבל גם ובעיקר מכך שלא הכנסנו כלום בסיוע האזרחי והטלנו למעשה מצור מוחלט על צפון רצועת עזה", הוא אומר נחרצות, "ולכן ברור שהכלי של הטלת מצור עובד. אין ויכוח על כך. העובדה שלא הפעלנו אותו נכון בשלבים הבאים של המלחמה, היא בעייתית. מתישהו, כשיחליטו לחקור את המלחמה, יהיה אפשר אולי להגיע לתובנות שיעזרו לנו בעתיד גם במלחמות הבאות".

חיי חיילינו חשובים יותר

אלוף משנה במיל' חזי נחמה, ממובילי פורום המפקדים והלוחמים במילואים, מדגיש כי דרך הפעולה של כוחות צה"ל מול אותם מחבלים חייבת להימשך עד לסגירת מעגל וחיסולם המלא: "ברגע שההסכם להפסקת האש התקבל, אותם מחבלים נשארו נצורים בתוך המנהרות שמתחת לרפיח. ישראל ידעה שיש מספר מסוים של מחבלים, אבל לא ידעה על כולם. לאט לאט התבררה התמונה המלאה. מדובר במנהרות ארוכות מאוד, אבל כאלה שאין מהן חיבור לשטח שמעבר לקו הצהוב באזור שבשליטת חמאס, ולכן המנהרות נותרו כמו כיסים בשטח שישראל שולטת עליו", הוא מסביר, "המושג הזה, כיס של אויב שנשאר נצור, כמובן זכור לנו מהארמיה השלישית בשלהי מלחמת יום כיפור, שם הייתה לנו אפשרות להביס את הצבא המצרי באמצעות כיתור הארמיה ומניעת אספקה. במקרה ההוא, בלחץ המעצמות ויתרנו על כך, אבל זה בגדול הסיפור של הכיס ברפיח".

האם ידוע מי המחבלים שנצורים שם, והאם למשל הם נטלו חלק בשבעה באוקטובר?

"אלה מפקדים מקומיים. מחבלים מכל הסוגים. חלקם נכנסו לארץ בשבעה באוקטובר ורצחו, אנסו, טבחו. חלקם הרגו חיילים לאורך המלחמה. צריך לציין שמהכיס הזה ספציפית, רק בשלושת החודשים האחרונים של הלחימה, נהרגו 12 חיילים באזור רפיח. עד עכשיו חלק גדול מהמחבלים האלה חוסל. היו כאלה שניסו לברוח. הם מנסים לצאת מפירים שאנחנו לא מכירים ולברוח, אבל לשמחתנו הרבה, בעיקר מהאוויר פגענו ברובם. יש כמה שעצרנו והם עכשיו בחדרי החקירות".

נחמה נחרץ באומרו כי אין לסכן חיי חיילים בהכנסתם למנהרות כדי להילחם במחבלים: "הרבה יותר בטוח ליצור מצור מאשר להכניס את החיילים לתוך המנהרות. אין שום סיבה בעולם להכניס חיילים למנהרות האלה כל עוד אין שם חטופים או דברים אחרים, ולכן צה"ל פועל נכון. זה בעצם המצור הקלאסי, מניעה של הגעת מזון ומים ושליטה על המרחב מלמעלה, מהאוויר וממבנים שולטים. אז נכון שאין מציאות של אפס סיכונים, אבל הסיכון הוא מינימלי והוא מתבקש".

בעבר היה משא ומתן והופעל לחץ מדיני לאפשר להם לצאת בתנאים מסוימים. מדוע המשא ומתן הזה התפוגג?

"משא ומתן עם חמאס זה ביזיון. לא עושים משא ומתן עם מחבלים שרצחו, אנסו וטבחו. וגם אם התמורה המדוברת אז הייתה גופתו של הדר גולדין, יש לי שתי הערות על הדבר הזה. קודם כול, כבר הוחלט שגופתו של הדר תחזור אלינו במסגרת ההסכם שעשינו עם חמאס, אז אין שום סיבה שנעלה את המחיר ונשלם כפול. דבר שני, משפחתו של הדר גולדין היא משפחה אצילית, שבמשך 11 שנים קוראת לא לעשות ויתורים לחמאס בתמורה להשבת גופת חייל חטוף. אז זה היה אבסורד אילו דווקא במסגרת השבת הגופה של גולדין היינו עושים ויתורים. אני שמח מאוד שהמשא ומתן הזה קרס", הוא שב ואומר, "אני חושב שהעובדה שלא אפשרנו עד עכשיו את יציאת המחבלים לחופשי, היא בזכות הקולות האמיצים והחזקים שנשמעים ומבינים שאנחנו מתעסקים עם אויב נבזה ונפשע, שלא עושים איתו משא ומתן ואסור לוותר לו בשום אופן. הוא עכשיו בשלב שהוא בוחן אותנו ואת רצינות כוונותינו".

כמי שקרא לאורך המלחמה שוב ושוב להטיל מצור על מרחבים בעזה ועל ידי כך להכניע את האויב, נחמה קורא ללמוד את הלקח ממקרה 'כיס רפיח' על יעילות אסטרטגיית המצור. נחמה קובל על הסכם הפסקת האש עם חמאס ומאמין כי הטלת מצור לאורך המלחמה הייתה מובילה בהכרח לניצחון על האויב: "אני חושב שההסכם הוא הסכם רע. הוא הגיע אך ורק משום שבמשך שנתיים לא הכרענו ולא השמדנו את חמאס, אז נאלצנו ללכת להסכם הזה. אבל שלא נתבלבל לרגע, ההישג היה צריך להיות מושג בדרך של לחימה", הוא מבהיר, "אנחנו בפורום המפקדים והלוחמים קראנו להטיל מצור על צפון הרצועה, על דרום הרצועה ועל כל מיני מרחבים בעזה, ואני משוכנע שזה היה מכניע את האויב באופן ודאי. אין בכלל סימני שאלה. וזה בהחלט היה מותר על פי הדין הבין־לאומי".

אז מדוע לדעתך צה"ל נמנע מכך?

"מי שהתנגדה הייתה הפצ"רית. אני חושב שהיום כולנו מבינים מה האג'נדה שהניעה אותה בשנים הקודמות, ומה הניע אותה לאורך המלחמה, ובטח מה מניע אותה עכשיו. הרצון למצוא חן בעיני העולם גובר אצלה על הרצון לחסוך בחיי חיילי צה"ל ולייצר לחימה אפקטיבית, ולכן היא התנגדה להטלת מצור, מה שבוודאות היה מביא לקיצור המלחמה ולהכרעת חמאס באופן מלא. כואב לי הלב על כך, אבל אני לא עסוק בלבכות על חלב שנשפך. רק חשוב מאוד שנבין שבסוף זו האג'נדה שמובלת מהמרחבים שבפרקליטות הצבאית הראשית. יכולנו לסיים את המלחמה הזאת מזמן, בפחות אבדות ועם יותר הישגים, עם חמאס מוכרע לגמרי ועם השבת חטופים הרבה יותר מוקדם, ומי שמנעו את כל זה הם גם המשפטנים, אבל גם המפקדים שהחליטו להקשיב להם ולא לכפות את דעתם המקצועית", הוא מאשים, "בנוגע לאירוע הנוכחי בכיס רפיח, אני לא יודע איך זה יסתיים, אבל אני רואה שמיום ליום עוד ועוד מחבלים נכנעים או מחוסלים, וככה זה צריך להמשיך עד האחרון שבהם. אנחנו לא ממהרים לשום מקום. ככה זה צריך להמשיך. אסור למצמץ ולו לשנייה".

נחמה מבקש לציין כי "אנשים צריכים להבין שמצור זה בעצם דבר שקורה מדי לילה באיו"ש. כשעושים מצור על בית של מחבל, מקיפים את הבית מכל הכיוונים, ואומרים לו 'אם תנסה לברוח, אנחנו נהרוג אותך או נתפוס אותך, ולכן בוא תיכנע'. ב־99 אחוז מהמקרים זה מה שקורה. והעובדה שהפכו היום את המילה 'מצור' למילה מפחידה ומזהירים מה יקרה לאזרחים של האויב – זה חלק מהבלבול הערכי והמוסרי שלנו, ששם את חייהם של אזרחי האויב לפני חיי חיילינו. אנחנו צריכים לחזור לראשונות ולהזכיר לעצמנו שחיי החיילים שלנו הם אומנם אחרי חיי האזרחים שלנו, אבל הם בוודאי לפני חיי אזרחי האויב", הוא מסכם.