שמעו נא המורים

בתור בן לשני הורים שנטועים עמוק בעולם החינוך, נמשך שָׁלוֹמִי (שלום) זינגר מגיל צעיר לתחום. בזמן השיעורים בכיתה הוא מצא את עצמו עוקב אחרי המהלכים של המורה, בניסיון לפצח את השיטה החינוכית שעומדת מאחוריהם.

באחת הפעמים היה רעש גדול בכיתה, וכתלמיד שיחסית שיתף פעולה הוא ניסה לעשות שקט. "המורה שמה לב לכך וביקשה להרגיע אותי: לא צריך. פעם אחרת שוב היה רעש בכיתה, ושאלתי את המורה: לעשות שקט? היא אמרה: לא, הכול בסדר. ראיתי אותה מתבוננת, מהרהרת", משחזר זינגר. "זכיתי ללמוד כאן בתקוע אצל הרבה אנשים מיוחדים, במובן הזה שהיה בהם משהו פנימי מאוד יציב, חזק ורגוע. את הדברים הקטנים האלה אני זוכר עד היום. כבר אז אמרתי לעצמי: יש פה משהו מיוחד, צריך לזכור את זה אם אהיה מורה יום אחד".

מה בעצם תפס אותך? הביטחון העצמי שלה, או שהיא לא נבהלת מקצת רעש בכיתה?

"בעבר לא ידעתי להגיד. היום אני יכול להגיד שזה יציבות, ביטחון עצמי", הוא מאבחן. "בתור ילד, המחשבה הייתה שהמורה צריך להשתיק את התלמידים, ולכן מבחינתי הצעד שלה היה מפתיע. אני לא בטוח אם גם היא ידעה בדיוק לקרוא לזה בשם, אבל היה שם משהו אחר. במקום הזה גדלתי, עם מורים כאלה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

הוא מספר על מקרה נוסף עם מורה ידועה שבאחת הפעמים יצאה מהכיתה בזמן המבחן, וכולם העתיקו זה מזה. "השאלה הייתה על מכת צפרדע בספר שמות: מה זה 'חומרים חומרים' אחרי שהצפרדעים מתו? מישהו זרק: ערמות־ערמות. היא נכנסה לכיתה וקלטה שהייתה העתקה. לתדהמתי היא אמרה: 'גם להעתיק זו דרך ללמוד'. אני זוכר את זה עד היום".

"כיתה ז'? אין סיכוי"

שָלוֹמִי זינגר (37) הוא בנם של הרב דוב זינגר, ראש הישיבה התיכונית 'מקור חיים', ואיריס זינגר, אשת חינוך ותיקה. הוא נשוי לאלישבע, סמנכ"לית משרד הפרסום 'גביזון מקפצה לעסקים', ואב לארבעה ילדים. "בסך הכול גדלתי בבית נורמלי, במובן הזה שלהעתיק זה לא בסדר", הוא מבהיר. "אבל גם גדלתי בתפיסה שלא רק שואלת מה נכון, אלא מה צריך להיות. גם אני וגם החברים שלי מרגישים שקיבלנו איזשהו חינוך מאוד בריא בתקוע, כזה שרואה את הילד, נותן לו מקום, אבל גם יודע לדרוש ממנו". את שלל התובנות החינוכיות שאסף לאורך השנים, הפך עם הזמן לשיטה מובנית בשם 'סמכות ללא כוחנות' שאף התכנסה לתוך ספר תחת כותרת זו (הוצאת ידיעות ספרים).

לאחר סיום הלימודים בבית הספר היסודי בתקוע, עבר ללמוד אצל אביו, בישיבה התיכונית 'מקור חיים'. "יש לזה מורכבות במובן הזה שזה לא בדיוק ראש ישיבה, זה אבא", מודה זינגר. "יש כאלה שיש להם ראש ישיבה, ולי אין ראש ישיבה. התאחדו הדמויות, והתאחד בעיקר משהו בחינוך. מה שקיבלתי בבית ומה שקיבלתי בתקוע – זה מה שאני מקבל בישיבה. הכול הרגיש מאוד בבית, מאוד אחד. החברים הכי טובים שלי יצאו משם. נכנסתי למרות האתגר שיכול להיות באבא ראש ישיבה, אבל הרגשתי ששווה לי להיכנס כי זה מקום טוב. וזה באמת היה לי שווה. הרבה חברים שלי משם עוסקים בחינוך".

איך אתה מסביר את זה?

"יש שם הרבה בריאות. מצליחים לתת לך מרחב בתור ילד ועדיין רואים אותך. לפעמים חופש זה בלי שרואים אותך, ולפעמים חופש זה: תעשה מה שאתה רוצה, אבל עדיין רואים אותך, אכפת ממך, דורשים ממך".

בסיום כיתה י"ב עבר ללמוד בישיבת ההסדר בעתניאל ומשם התגייס לגולני. "הייתי מפקד, אחרי זה הייתי סמל. הייתי מפורסם בבא"ח גולני, לא בגלל שהייתי נחמד. כסמל גולנצ'יק לא ויתרתי לחיילים שלי. הצלחתי לייצר משהו מאוד ברור מבחינת הגבולות, הדרישות, הקשיחות ומה שגולנצ'יקים צריכים להוציא מעצמם – ועדיין יצרתי קשר חם, קרוב ומיוחד עם חיילים שלי. כבר אז הרגשתי שאני עובד בחינוך, משהו התחיל שם".

למרות ההצלחה החינוכית בצה"ל, ההחלטה הייתה לפרוש לאפיקים אחרים אחרי השחרור, אבל האדם מתכנן והקדוש ברוך הוא צוחק. "אחרי הצבא אמרתי לעצמי: זהו, אני עכשיו לא מתעסק עם אנשים במשך תקופה. אבל אחרי חודש אח שלי ביקש ממני לבוא לעזור בבית הספר שהוא עבד בו, ונכנעתי. כיתה ז' הייתה גיל שרציתי לשכוח, ואמרתי לעצמי: לגיל הזה אני לא חוזר, אבל לגיל הזה בדיוק חזרתי. למרות שהחלטתי שלא אהיה בחינוך בתקופה הקרובה, ובטח לא בגיל הזה, שם נחַתי והתאהבתי מחדש".

מה קרה פתאום, אם זה בדיוק מה שלא רצית?

"פתאום פגשתי בתלמידים שנמצאים ברגע מאוד משמעותי בחיים. הם עדיין צעירים במובן הזה שהם עדיין לא כל כך ציניים ועוד לא עושים פוזות. מצד שני, הם מתחילים להבין את העולם, וכל מה שאתה אומר להם זה העולם מבחינתם. בשפה של מחנכים, יש פה עדיין משהו פלסטי בנפש, שאפשר לעצב. כמחנך, אני רוצה להשפיע ולהיות משמעותי. מהרגע הראשון שנכנסתי לגיל הזה, היה לי אור חוזר של משמעות עם תלמידים שהצלחתי להיות איתם בקשר – רואים שזה עובד. ככל שהתעסקתי יותר ויותר עם הגיל הזה, הבנתי עד כמה אני שמח שנחַתי לשם. היום מציעים לי הרבה דברים, ואני לא רוצה לעזוב את הגיל הזה".

אחרי שלוש שנים כמחנך כיתה ז' בחטיבת הביניים בישיבת שפ"ע, עברה המשפחה דרומה אל היישוב ניצן, בעקבות שליחות חינוכית. כך החל ללמד בחטיבת הביניים 'דרכא' ביישוב באר גנים שבמועצה האזורית חוף אשקלון. "זאת הייתה שפה אחרת מבחינתי. בשלושת החודשים הראשונים לא ידעתי מה להגיד", נזכר זינגר. "הייתה שם רמת מוכנות לשיתוף פעולה אחרת לגמרי".

"לא הרגשתי אליטיסטי, אבל ירושלים לעומת אשקלון זה עולם אחר לגמרי", הוא מאבחן. "בהתחלה העברתי שיעורים, אבל לא הרגשתי שאנחנו פוגשים זה את זה. היו שם הרבה צעקות הדדיות. הם לא הבינו אותי, אני לא הבנתי אותם. הייתה שם הרבה שבירת שיניים עד שמצאנו שפה משותפת. ואז משהו התחבר, משהו באמת קרה", הוא ממשיך לספר. "בסוף גם הם הרגישו שאכפת לי מהם, ולא באתי ממקום מתנשא. כל בן אדם שמגיע ממקום לא מוכר אתה חשדן כלפיו, ואומר: למה שהוא יחליט על החיים שלי? כשהם ראו שמאוד אכפת לי מהם ושאני רוצה באמת לפתח אותם, פתאום התעורר הרצון לשיתוף פעולה. אותי עניין להכיר אותם באמת, לראות את הייחודיות האמיתית שנמצאת בהם, לעזור להם להאמין שזה מה שטוב ולפתח את זה".

להיות גיימר טוב יותר

במשך ארבע שנים תמימות לימד וחינך זינגר בבאר גנים. שם למעשה קיבל הכשרה חינוכית כיצד יוצרים שיתוף פעולה עם תלמידים שלא רוצים לשתף פעולה. "זה מורכב, כי אתה רוצה לרתום אותם אליך, אבל אתה גם רוצה לדרוש מהם, כי הרצון הוא לכוון אותם לאן שאתה רוצה. הקונפליקט הוא: או שאני מושך אותם אליי, או שאני נמשך אליהם. בדרך כלל מחנכים אומרים: אם אני לא אהיה אהוב, אני אישרף מבחינתם ולכן לא אצליח להשפיע עליהם. הם מרגישים שהם חייבים לוותר על התוכניות ולרדת אליהם, כדי שבכלל יהיה קשר. אני אומר שזה לא נכון. צריך לגעת במוטיבציה הפנימית של הילד, ולבנות ממנה גשר למוטיבציה שלך כמחנך".

"לא פעם ילד לא רוצה ללמוד, לכתוב או להתאמץ. זאת תופעה רגילה", הוא מסביר. "אבל אם אתה מצליח להאמין בתוכך שהעובדה שהוא לומד עכשיו, שהוא כותב במחברת, שהוא עושה שיעורי בית, שהוא למד למבחן – זה מה שבונה את היכולת שלו אחר כך להגשים את החלום שלו להיות גיימר טוב יותר, גולש טוב יותר או מהנדס טוב יותר, ולתקשר לו את זה – הוא ישתף פעולה, כי זה הרצון האמיתי שלו. בתור מחנך, אני מאמין שכרגע מה שאני דורש מהתלמידים שלי זה מתנה בשבילם. עכשיו צריך גם לשכנע אותם שזו באמת מתנה".

איך אתה מצליח לשכנע אותם? כלומר, הם רוצים להיות גיימרים, לא מעניין אותם ללמוד היסטוריה או דקדוק.

"זה מתחיל בזה שאני לא שואל אותו", הוא שם את הדברים על השולחן. "נכון, זה החלק המורכב. אבל כשאני כביכול 'משתלט' על ילד, אני לא מקטין אותו, אלא בסך הכול משתלט כביכול על הכוחות היצריים שלו, על כוחות הבלגן שלו. ביחד איתו אני משתלט על הכוחות שמפריעים לו לחיות. ביחד איתו אני משתלט על כוחות הבלגן והיצר הטבעי שיש לו, ואני מנתב את היצר הזה, כמו שאני עושה לעצמי. אני בעצמי רוצה להשתלט על הכוחות הטבעיים שלי – הכוחות הבהמיים שלי בשפת ספר התניא – ואני מכוון אותם לנפש האלוקית או לרצונות העמוקים שלי. אז כשאני משתלט על כיתה, כשאני משתלט על ילד, אני לא מקטין את הרצון שלהם. להפך, אני מגדיל אותו".

בסוף, הדור הזה די עסוק בהשתקה וכיבוי כוחות הנפש, במקום לנתב אותם.

"כשהילד מרעיש, למה אני רוצה להשתיק אותו? כי אני מרגיש שהרעש הזה מאיים עליי. אם הילד בבית שלי מרעיש, ולי בעצמי יש בלגן בראש, אני משתגע מזה. אני רוצה להשתיק אותו כי זה מטריד אותי, זה מאיים עליי, זה מציק לי. בדרך כלל אני משתיק מתוך המקום הזה. דבר ראשון שאני צריך לעשות זה לייצב את עצמי, וממילא אני פחות צריך להשתיק אותו. אם אשתיק אותו, זה לא ממקום של להקטין אותו, אלא ממקום של לאפשר לו. לכן גם כמחנך, אני צריך לבנות בעצמי איזושהי יציבות שהפרעות בכיתה לא מאיימות עליי. זה שתלמיד עכשיו עושה בלגן בכיתה, לא מאיים עליי. זה בלגן שצריך להשתיק, אבל זה לא בגללי, זה בגללם. העובדה שיש בלגן לא מערערת את היציבות שלי, את התחושה שאני יודע מה אני עושה ואת התחושה שאני קיים. זה לא מערער את עמוד השדרה שלי".

בנוסף לכך, מדגיש זינגר, חובה כמובן לראות את התלמידים באמת, ומה הם צריכים. "בכיתה הם צריכים ללמוד, הם צריכים שקט, הם צריכים ביטחון, הם צריכים אווירה טובה. אז אני כבר מייצר את הדבר הזה. כשאני משתיק את הכיתה, אני לא עושה את זה מתוך המקום הפגיע שלי של להקטין אותם, או שלא יקטינו אותי – אלא כדי שהם יוכלו ללמוד, להצליח, לפרוח. צריך לוודא שהקשר בינינו בנוי נכון. היום הרבה קשרים שאמורים להיות סמכותיים בנויים בגובה העיניים, וזה לא מדויק. ילד לא צריך עוד חבר, הוא צריך משפיע".

בתום ארבע שנים בבאר גנים, חזרה משפחת זינגר להתגורר בתקוע. שָלומי החל לעבוד כמחנך בישיבה התיכונית שפ"ע בירושלים, בניהול הרב יונתן גוטמן. לפני כמה שנים הפך לסגן מנהל החטיבה. במקביל, את הניסיון החינוכי הרב שצבר החל לקבץ ולהפוך לתורה חינוכית סדורה. "בשנה האחרונה שלימדתי בבאר גנים, קיבלתי כיתה מאוד מאתגרת, ובחסדי שמיים הצלחתי לעבוד איתם. תוך כדי השנה, מורים שפחדו להיכנס לכיתה החלו להתייעץ איתי איך עושים את זה. מכיוון שראיתי שזה מתחיל לעבוד, התחלתי לפתח שיטה. צריך לומר ביושר: לא חשבתי לפתח שיטה, אבל מכיוון שכבר התחלתי ללוות מורים באופן הזה, וגם עברתי תהליך של בניית עסק, זה חייב אותי להפוך את השיטה למשהו מובנה".

הטיפול נועד למורים

כיום, לצד תפקידו כסגן מנהל, הוא מלמד את שיטת 'סמכות ללא כוחנות', מנחה מורים ומלווה מוסדות חינוך. "למרות שהשיטה הזאת נכתבה כספר רק לאחרונה, היא כל הזמן מתפתחת", הוא מעדכן. "יש שני צירים מרכזיים, ציר של קשר וציר של סמכות, שבאופן כמעט בלתי נמנע מתנגשים זה בזה. מורים רבים פשוט מוותרים על אחד הדברים, או על הקשר או על הסמכות. המורים המשוכללים יותר אומרים: אתן קצת קשר, קצת סמכות, קצת קשר, קצת סמכות. אז אתמול נכנסתי בו, מחר אני אתן לו תפקיד בכיתה, אני אקח אותו לשיחה אישית. גם התלמידים אומרים לעצמם: בסדר, המורה חייב להעניש אותי כי זה התפקיד שלו, אבל הוא באמת אוהב אותי. החידוש של 'סמכות ללא כוחנות' קובע שזה בעצם ציר אחד. כלומר, כשאני דורש ממך, זה ביטוי של אהבה. כשאני דורש ממך לצמוח, זה כמו שכתוב: מלאך שמכה אותו ואומר לו 'גדל'. כשאני עושה שקט בכיתה, זה כדי שאני אצליח להקשיב לך, כדי שאני אצליח להשתלט עליך וכדי להצמיח בך את הכוחות הטובים".

למעשה, זה מצב של כמעט כל מורה בכיתה. למה אצלך זה עובד, וכשמישהו אחר עושה בכיתה אותו דבר, זה לא עובד?

"זה לא מצליח כי יש לנו טראומות", מסביר זינגר. "הסיבה לכך שבשנה הראשונה בכיתי ללא הפסקה, וחשבתי לעזוב את ההוראה שוב ושוב, הייתה כי פעלתי מתוך הטראומות שלי. אמרתי לעצמי: אני לא רוצה להיות המורה הזה שפוגע בתלמידים, ולכן אני אעשה הכול מתוך המקום הפנימי שלי, החברי, המזדהה. לא אשתלט על התלמידים, נעבוד ביחד. בסך הכול הייתה לי הצלחה בתור מדריך בבני עקיבא, בתור בן אדם שמשפיע על אנשים בסביבה הקרובה. החלטתי להיכנס לכיתה, להשפיע כמו תמיד. ביום הראשון הושבתי אותם במעגל והתחלתי סבב: איך היה בחופש הגדול? עד היום המעגל הזה לא הסתיים, כי זה לא עבד. מאותו רגע התחילה שנה של סבל. זה היה מתוך הטראומה. כלומר, פעלתי מתוך החשש שלי שהם לא יאהבו אותי, ושהם יחשבו שאני המורה ההוא שאני לא רוצה להיות, שהם יתרחקו ממני.

"כולנו פועלים מתוך הטראומות עד שאנחנו מטפלים בהן. הרוב המוחלט של המורים נכנסים להוראה מתוך הבטחה עצמית שהם לא יהיו המורה שהם לא רצו להיות. כשאנחנו פועלים מתוך המקום הזה, כמעט בהכרח נגיע למקום שאנחנו לא רוצים".

לדבריו, רוב המורים, כמו רוב בני האדם, אינם מטופלים. "אם הם יטופלו, משהו בהם יהיה משוחרר יותר עם תלמידים", הוא אומר. "יותר מזה, רוב המורים, גם אם הם מטופלים, לא מטופלים על ידי מורה, וגם אם הם מטופלים בטראומות זה לא תמיד מתורגם בסוף למעשה – איך זה נראה בכיתה".

זינגר מנמק את ההצלחה שלו בכיתה לא רק בפרידה מהטראומות, אלא גם ביכולת לתרגם את שיטת 'סמכות ללא כוחנות' לכלים פשוטים שעובדים בשטח.

אפשר דוגמה לכלי שמחולל פלאות אצל התלמידים?

"תקליט שבור – כלי שלא אכזב אותי, ולא אכזב אף אחד שנתתי לו את זה. כמו תקליט שרוט, אני חוזר על עצמי: יוסי תעבור מקום, יוסי תעבור מקום, עד שזה קורה".

יש את המנטרה הידועה: מה שלא עבד 20 פעמים, גם לא יעבוד 50 פעם.

"לא מסכים עם המנטרה הזאת. אם אני אומר שלוש פעמים 'יוסי תעבור מקום', ואני מרגיש שמה שלא יעבוד 20 פעמים לא יעבוד 50 פעם – אז היציבות שלי מתערערת וזה באמת לא יעבוד. אבל אם אני אעשה את זה מתוך יציבות, אומר את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, זה משהו שמשדר את מה שקורה לי בפנים, את היציבות שנבנית, אז זה יעבוד".

"יש פה נקודה מאוד חמקמקה ומקור לסבל של הרבה מורים", הוא מודה. "אם אני כל הזמן אומר: איך התלמיד הזה לא עושה מה שאני אומר לו? איך הילדים האלה לא מבינים? איך זה הגיוני? איך אני נכנס לכיתה ולא כולם עומדים דום? אם זה מה שאני מחזיק בראש, אז אסבול הרבה. אבל אם אני מבין שתלמיד מדבר בכיתה, זה טבעי, זה הגיוני, ואני צריך לחנך אותו שיהיה שקט – אז בהתחלה אני צריך להגיד לו את זה 20 פעמים, ולבנות את ההרגל שהתלמידים מקשיבים לי. אין שום סיבה שכשאני אכנס לכיתה התלמידים יעשו מה שאני אומר. הם לא מכירים אותי. אני צריך לבנות בהם את ההרגל הזה. אז בהתחלה זה ייקח לי הרבה פעמים, אבל לאט לאט, אם אהיה עקבי ועיקש, התלמידים יבינו שמה שאני אומר חייב לקרות".

במשך הזמן ליווה זינגר עשרות אלפי מורים באמצעות קורסים, הרצאות וקהילה של מיילים. "לא לכולם זה קל כי השיטה דורשת עבודה פנימית, לא כולם מצליחים להיפתח לזה", הוא אומר. "אבל מצד שני, בגלל שיש שם כלים מאוד פרקטיים, אפשר להיכנס פנימה. מורים אומרים לי שהם עוברים על התכנים שוב ושוב כי הם רואים שזה עמוק, ובכל פעם מייצר להם תוצאות חדשות או מציאות חדשה. ברוך ה' התגובות הן מאוד טובות גם מההורים של התלמידים".

"בישראל, רוב המורים שעוזבים בחמש השנים הראשונות עושים זאת בגלל בעיות משמעת", הוא מזכיר. "עכשיו אני מרצה אצל סטודנטים להוראה, ואני רואה את האור בעיניים, את תחושת השליחות. אם נצליח למצוא פתרון לדבר הזה, לשמר אותם בתוך המערכת, נקבל חינוך טוב יותר. המטרה שלי היא להביא חינוך טוב יותר לעם שלנו. הזמן והאנרגיה שהמורים מבזבזים על ניהול כיתה שוחקים אותם באופן מיידי. אם נצליח לפתור את הדבר הזה, פתאום כל ההוראה נהיית חגיגה אחת גדולה. התלמידים הם המרוויחים הראשונים, וכמובן אנחנו כעם. התקווה שלי היא שנצליח לאפשר למורים חדורי שליחות לתת את מה שהם רוצים לתת".