לבדם בחזית: "הלכתי לשרת את המדינה ונשארתי בלי עבודה"

בשנה החולפת אלפי מילואימניקים עזבו הכול, בתים, משפחות וקריירה, כדי להתייצב בחזית. הם יצאו מתוך תחושת שליחות, ודאות שהם עושים את הדבר הנכון ואמונה שהמדינה תעמוד מאחוריהם כשיחזרו. אלא שהמציאות האזרחית שחיכתה להם בבית נראית אחרת לגמרי: פיטורים, עצירה בקידום, הרעת תנאים ולעיתים אף הדרה מראיונות עבודה רק משום ששירתו. מאחורי המספרים היבשים מסתתרים אנשים אמיתיים, שמספרים כיצד השירות למדינה הפך לפתע לנקודת תורפה במקום העבודה. 

ביום ראשון בבוקר, 24 באפריל 2024, הגיע רב־סמל מתקדם במיל' דותן שלמה, בן 40 מאור יהודה, לעבודה בחברת אחזקה ואינסטלציה שבה עבד שנים. לאחר 180 ימי מילואים כלוחם ביחידה 8109, הוא סיפר למעסיק שקיבל צו נוסף להמשך השירות, ופוטר באופן מיידי. "לא תהיה מדינת ישראל אם ככה מתייחסים לאנשי מילואים", הוא מזהיר.

שלמה, שהחלים ממחלת הסרטן וחזר לשרת במילואים, מוצא את עצמו כעת בהליך משפטי מול המעסיק לשעבר. "הלכתי לשרת את המדינה", הוא אומר, "לא חשבתי שאחזור הביתה בלי מקום עבודה. מעסיקים במדינת ישראל אוהבים את החיילים שלהם רק בבית העלמין".

שלמה הוא אחד מאלפים רבים. מילואימניקים רבים שחזרו מהשירות מוצאים עצמם בחזית נוספת, חזית הפרנסה. הם מפוטרים בטענות שונות, נדחים בראיונות עבודה, ובמקרים רבים מעדיפים להסתיר את שירותם כדי לא לסכן את סיכוייהם להתקבל לעבודה.

אולי יעניין אתכם

עוד בצבא וביטחון שר הביטחון: "אם חיזבאללה יצטרף לאיראן בהתקפה על ישראל הוא יוכה מכה קשה"

עוד בצבא וביטחון בניגוד להנחיות הדרג המדיני: השב"כ מונע את הריסת בית המחבל מהפיגוע בבקעת הירדן

סקר שפרסם שירות התעסוקה מצא שכ־41 אחוזים ממשרתי המילואים (בקרב מי שפנו לתוכנית "ממדים לתעסוקה") דיווחו על פיטורים או על אילוץ לעזוב את מקום עבודתם מאז פרוץ המלחמה, וכמחצית מהם חוו פגיעה כלכלית של ממש בשל שירות מילואים ממושך. יתרה מכך, רובם המכריע של המשרתים דיווחו שהם אינם מרוצים מהקריירה שלהם בעת המלחמה.

דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה חשף כי רק כאחד מכל עשרה תושבי ישראל בגילי 47-23, ללא חישוב האוכלוסייה הערבית, שירת במילואים במהלך המלחמה. אותם מעטים נושאים על כתפיהם נטל כבד במיוחד. רק כדי לסבר את האוזן, בשנים שקדמו למלחמה שירות מילואים ממוצע לשנה עמד על עשרה ימים, אך מתחילת המלחמה ועד חודש יולי 2024, מספר ימי השירות הממוצע עמד על 110 ימים.

גל ברנדר, בת 27 מאשדוד, עבדה כמאבטחת ובד בבד שירתה כחובשת קרבית בשני גדודי מילואים, בעזה ובשכם, במשך 370 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. הפיטורים הגיעו דווקא בזמן שהייתה בשירות פעיל. לדבריה, לא הוצגה לה כל סיבה מוצדקת. "במשמרת האחרונה, לפני שיצאתי למילואים, קיבלתי פתאום הודעת ווטסאפ עם זימון לשימוע. הייתי בשוק", היא מספרת. לאחר שהשימוע נערך בלעדיה, משום שהייתה בשטח, היא קיבלה במהלך מטווח את הודעת הפיטורים. "בלעתי את הרוק. מפטרים אותי בזמן שאני מגינה על המדינה? איפה נשמע דבר כזה?".

לטענתה, היחס מהחברה לאורך השירות היה קשה במיוחד. איש לא יצר קשר, שאל לשלומה או התעניין במצבה. "יכולתי למות ואף אחד לא היה יודע", היא אומרת. גם כשהייתה בלב עזה במשך ימים ארוכים, המנכ"ל כתב לה: "'מה קורה? זה כבר יותר מדי זמן שאת מחסירה". ברנדר מתקשה להבין: "אני נלחמת על הבית. ברור שזה יותר מדי זמן, אנחנו במלחמה".

הגיוס לצבא תוקע גיוס לעבודה

סיפורה של ברנדר מצטרף לסיפוריהם של רבים אחרים. מילואימניקים ששירתו בחזית מתארים תחושת כפיות טובה שנולדה דווקא כשהם מסכנים את חייהם למען המדינה, ובו בזמן נדרשים שוב ושוב להסביר מתי יחזרו, כאילו עצם השירות הוא הבעיה.

הקושי אינו מסתיים בפיטורים עצמם. חיפוש עבודה חדשה מציב את המילואימניקים בפני דילמה: האם לספר על השירות ולסכן את סיכויי הקבלה, או להסתיר מידע מהותי?

אופיר יוגב, 44, נשוי ואב לארבעה, שירת בסיירת גולני. הוא השתחרר ממילואים בגיל 40 אך החליט להמשיך להתנדב. עד כה צבר 392 ימי מילואים, והפיטורים שהגיעו בעקבות זאת באו לו בהפתעה. "בעבודה ביקשו לשנות את תנאי ההעסקה שלי ולקצץ בשכר. לא הסכמתי, ופיטרו אותי. לתחושתי זה היה בגלל המילואים, אבל מכתב הפיטורים לא ציין זאת, כי זה לא חוקי", טוען יוגב.

בתהליך חיפוש העבודה החדש, יוגב מרגיש שהמילואים הפכו לנושא שצריך להסתיר. "אם בעבר מבחינתי השירות היה קודש הקודשים וזכות, היום אני מרגיש שדברים השתנו. אתה כבר לא רץ לספר למעסיק על השירות הצבאי שלך אלא אם נשאלת במפורש, פשוט כי אתה לא יודע איך הצד השני יקבל את זה", הוא אומר.

יוגב מדגיש שהוא ואנשי מילואים נוספים לא מבקשים טובות, אלא את מה שמגיע להם: "אנחנו רוצים את הזכות לשרת את המדינה בלי לפחד מהיום שאחרי. לא יכול להיות שמי שהולך להגן על המדינה חוזר הביתה ומגלה שהוא איבד את הפרנסה שלו. אני אחד מני רבים, יש עוד המון שקולם לא נשמע. מי שנמצא בפרונט צריך לייצג גם אותם".

גם צחי (שם בדוי) נתקל במציאות דומה. צחי, ששימש מנהל פרויקטים בחברת בנייה ושירת לא פחות מ־550 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, מספר כי בכל יציאה לשירות הופעל עליו לחץ הולך וגובר. לדבריו, בחברה התייחסו למילואים כאל "פגיעה בעסק", והוא נאלץ להתמודד עם הערות כמו "שהמשפחה תחכה" וציפיות לעבוד "200 אחוז" עם חזרתו מהשטח. בשלב מסוים, כשהבינו שאינם יכולים לפטר אותו, נאמר לו במפורש: "יום אחד המילואים ייגמרו ואתה צריך לדאוג למקום שלך". אחרי רצף אמירות פוגעניות, הוא החליט לעזוב.

מאז, חודשיים לאחר שסיים את הסבב האחרון שלו, הוא מתקשה למצוא עבודה חדשה. כמעט בכל ריאיון, לדבריו, מרימים גבה כשנושא המילואים עולה. "ברגע שאני אומר כמה ימים עשיתי, משהו בשיחה משתנה", הוא אומר. יש שמפרגנים, אך בהמשך פשוט נעלמים. את הצו הבא הוא כבר משתדל לא להזכיר: "זה תוקע אותי. כל שלושה חודשים מגיע צו חדש, ותהליך הגיוס נעצר שוב".

לדבריו, ההרגשה היא שמי שמשרת בפועל משלם גם את המחיר האזרחי. "בעלי עסקים רק מחכים שיעברו החודשיים שהחוק מגן עליך וזהו", הוא אומר. נוסף לכול, הוא מזכיר שישנו גם המחיר הנפשי. הטראומה, האובדן והפגיעה במשפחה ובזוגיות, "זה לא נעלם כשנכנסים לאזרחות", הוא קובע.

פגיעה בקריירה השקטה

תומר וינר, מילואימניק מהרצליה ומייסד יוזמת 'מילואימניקים למען מילואימניקים', מספר כי כבר שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה החלו לזרום אליהם פניות רבות בנושא פיטורי מילואימניקים. במסגרת הרשת הרחבה שהקימו, המונה אלפי מילואימניקים ועשרות קבוצות פעילות ברחבי הארץ, מתקבלות מדי שבוע כמאה פניות, כשליש מהן נוגעות ישירות לפגיעה תעסוקתית: פיטורים, הרעת תנאים, הזזת תפקיד או עצירה בקידום בעקבות שירות המילואים.

וינר מסביר שהפגיעה אינה מתבטאת רק בפיטורים גלויים, אלא גם בדרכים שקטות הרבה יותר: עצירה בקידום, דחיקה לתפקידים שוליים או הקטנת היקף המשרה. הוא מציין מקרה מאחת מקבוצות המילואים שהוא מפעיל, של מורה מילואימניקית שאומנם מוגנת מפני פיטורים, אך מספרת שאינה מקבלת שעות לימוד, והקידום שלה לתפקיד רכזת נבלם. "לפעמים לא מפטרים אותך, פשוט תוקעים אותך במקום ואין לך מה לעשות עם זה", הוא אומר.

הוא מזהיר מבעיה נוספת של סטודנטים שיוצאים לשוק התעסוקה. אין להם ניסיון, הם באים עם מילואים באופק ומעסיקים פוטנציאלים לא רוצים להעסיק אותם. "זה ממש אובדן שנות הקריירה בגיל הכי קריטי", אומר וינר.

על פי חוק חיילים משוחררים, אסור למעסיקים לפטר עובדים שנקראו לשירות מילואים במהלך השירות ובמשך תקופה מוגנת לאחריו. תקופת ההגנה אומנם הוארכה במהלך המלחמה מ־30 ימים ל־60 ימים, אך בפועל מעסיקים מוצאים דרכים לעקוף את החוק. 

כמו כן אסור למעסיקים לשאול בראיונות עבודה על מצב המילואים של המועמד, אך המציאות שונה. "מעסיקים שואלים בראיונות על צווים עתידיים, על משך השירות, על התדירות. השאלות האלה הופכות את מחפשי העבודה מהמילואים לסוג ב' בשוק התעסוקה", אומר וינר.

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הזהיר כי המדינה אומנם הרחיבה את ההגנה על משרתי המילואים מפני פיטורים, אך ללא ודאות לשנים הבאות ובאופן שעלול לשמש תמריץ שלילי למעסיקים בקבלה לעבודה.

בשיחות עם משרתי מילואים עולה שוב ושוב אותו פער: המציאות הביטחונית דורשת נוכחות ממושכת בשטח, ואילו עולם העבודה מתקשה להתאים את עצמו לשגרת חירום מתמשכת. עסקים צריכים עובדים במקום, והיעדרויות ארוכות יוצרות עומס אמיתי. 

לכך מצטרפת אזהרה נוספת שעולה מדוח מבקר המדינה: אם לא יאריכו את התקנות שמאפשרות למעסיקים לקבל פיצויים מביטוח לאומי על משרתי מילואים, העלויות יעברו ישירות למעסיקים ויטילו נטל כלכלי כבד על עסקים רבים. הפגיעה התעסוקתית של משרתי המילואים היא כבר לא עניין נקודתי, אלא תופעה מתמשכת שמחייבת שינוי מדיניות. 

ארגוני המילואימניקים מציגים שורה של פתרונות, חלקם מקודמים בכנסת, ואחרים עדיין ממתינים לטיפול.

אחד הנושאים הבוערים הוא כאמור הארכת תקופת ההגנה מפני פיטורים לאחר השירות. כיום התקופה הוארכה ל־60 יום, אך בשטח זה רחוק מלהספיק. לטענת וינר, בלי מרווח נשימה גדול יותר העובדים נותרים חשופים: "צריך להאריך את התקופה לסביב ה־100 ימים, לתת למשרת זמן אמיתי לחזור, להתאפס, ואם צריך אז גם להוכיח את עצמו". 

בד בבד מתחדדת הדרישה לתמריצים כלכליים נרחבים למעסיקים, במטרה להפוך את העסקת המילואימניקים למשתלמת. "היום המעסיק מקבל החזר מלא על ההיעדרות של משרתי מילואים, אבל זה לא מספיק", מסביר וינר, "ההצעה שלנו היא 150 אחוז, כדי שהמעסיק ידע שנוכחות של מילואימניק בעסק משתלמת לו גם כשהוא יוצא לשירות". לטענתו, רק תמרוץ כלכלי אמיתי יגרום לעסקים לראות בשירות מילואים יתרון ולא נטל.

בתנועות האזרחיות מעלים גם רעיונות רחבים יותר, שמשלבים מדיניות ממשלתית. תת־אלוף (מיל') דני ון־בירן, ראש תנועת 'נקראים לדגל', מקדם הצעה להעדפה של משרתי מילואים במכרזי קרקעות של המדינה. "לא עוד מחיר למשתכן, כן מחיר למילואימניק", הוא אומר. וינר מציין כי כבר נרשמה הצלחה בתחום, ולאחר שורת פגישות עם חברי כנסת ועתירה ציבורית, בהגרלה האחרונה הועלה ל־40 אחוז שיעור הדירות שיועדו למשרתי מילואים פעילים.

לצד כל זה, ישנה הסכמה רחבה שמנגנוני האכיפה הקיימים אינם עומדים בעומס. הוועדות שמטפלות בתלונות על אפליה או פגיעה תעסוקתית פועלות תחת עומס כבד, ולפעמים חולפים חודשים ארוכים עד למתן מענה. מומחי משפט עבודה מדגישים שנדרש תגבור כוח אדם והחמרת סנקציות, אחרת החוק יישאר על הנייר בלבד.

הצעה נוספת שנבחנת היא הקמת קרן ציבורית שתסייע למילואימניקים שנפגעו כלכלית: תמיכה זמנית עד למציאת משרה חדשה, ליווי בהשמה וגיבוי בתקופות מעבר. לדברי וינר, המטרה היא למנוע קריסה כלכלית של מי ששירתו חודשים ארוכים, וחזרו למציאות תעסוקתית קשה.

גם בשוק העבודה עצמו יש צורך בתיקונים. מומחים לדיני עבודה קוראים להחמרת האיסור לשאול מועמדים על סטטוס המילואים שלהם בזמן ריאיון, תופעה שהפכה שכיחה יותר בתקופת המלחמה. "זה קו אדום," אומרים גורמי המקצוע, "והאכיפה לגביו חייבת להיות ברורה ומרתיעה".

כל עוד התופעה נמשכת, מילואימניקים מוצאים את עצמם קרועים בין מחויבות מלאה לשירות ולביטחון המדינה, לבין מציאות אזרחית שבה עצם השירות פוגע בפרנסה, בקידום ובהמשכיות במקום העבודה. דותן, גל, אופיר וצחי התייצבו למילואים, כמו רבים אחרים, אבל המחיר שהם משלמים חושף פער עמוק ומדאיג. החוזה החברתי בין המדינה לאזרחיה המשרתים לא עומד בקצב המציאות, וההגנה שמגיעה להם פשוט לא מספקת.

התנועות והעמותות שהוקמו למען משרתי המילואים ממשיכות לפעול, המילואימניקים ממשיכים להיאבק, אך השינוי האמיתי צריך לבוא מלמעלה – מהממשלה, מהכנסת ומהחברה הישראלית כולה. עד אז, המאבק הפרטי של כל מילואימניק על פרנסתו נמשך.

"משרד העבודה עומד לצד המשרתים"

בתגובה מסרה עורכת הדין רבקה ורבנר, הממונה הראשית על יחסי עבודה במשרד העבודה: ״משרד העבודה פועל מאז פרוץ המלחמה להגנה מלאה על זכויות משרתי המילואים בשוק העבודה. לשם כך שר העבודה לשעבר, יואב בן צור, הקים לראשונה ועדה ייעודית לאיסור פיטורי עובדים בשירות מילואים, בראשות יושבת ראש הוועדה עורכת הדין ורבנר, למניעת פיטורי מילואים. פעלנו להרחבת סמכות הוועדה כך שהעובד מוגן מפיטורים לא רק במהלך השירות, אלא גם עד 60 יום מתום שירות המילואים, ולמעשה, מכל פגיעה שמקורה בהיעדרות לשירות.

"למעלה מ־90 אחוז מהפניות לוועדה הסתיימו ללא פיטורים, ורוב המקרים נפתרו בהידברות ישירה מול המעסיקים. רק במקרים שבהם הוכח חד־משמעית שהפיטורים אינם קשורים לשירות המילואים, ניתנה הסכמה חריגה לפיטורים. בנוסף, פעלנו במשרד להרחבת תקופת ההגנה בחוק בכ־30 ימים נוספים, כך שהמעסיק מחויב לשקול את העובד המילואימניק כשווה לעובד שאינו משרת, וזאת בהתאם לחוקי השוויון החלים.

"המשרד מוביל גם מנגנוני גישור והשמה מחדש כאשר הדבר נדרש, ומגן על בני משפחותיהם של חללי צה״ל בתקופות הרלוונטיות. משרד העבודה ימשיך לעמוד לצד המשרתים ולפעול לחיזוק הביטחון התעסוקתי שלהם בתקופה מורכבת זו״.

לטענת משרד העבודה, בכל הנוגע לאכיפת שוויון הזדמנויות בעבודה ולבחינת פגיעה אפשרית במשרתי מילואים במסגרת יחסי העבודה, האחריות עוברת למשרד הכלכלה. במשרד הכלכלה בחרו שלא למסור תגובה בנושא.