דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
צבא וביטחון

'משיב הרוח לצה"ל' – הספר שמאתגר את הקוד התבוסתני של הלחימה

ספר חדש של 'תורת המדינה' מבקר את מסמך 'רוח צה"ל' שכובל את ידי החיילים, ומציע חלופה יהודית ברוח התנ"ך, כתבי חז"ל ופוסקי ההלכה

"מלחמות העם היהודי הן חלק מביעור הרע בעולם, יש לכך השלכות גם על נושא הפגיעות הנפשיות". הרב בעז מלט. צילום מסך 
"מלחמות העם היהודי הן חלק מביעור הרע בעולם, יש לכך השלכות גם על נושא הפגיעות הנפשיות". הרב בעז מלט. צילום מסך 

האמרה המפורסמת של נפוליאון קובעת כי הצבא צועד על קיבתו. נכונים הדברים ככל שיהיו, קשה להפריז בחשיבותה של הקביעה כי הצבא צועד גם על רוחו. בלי רוח לחימה, אמונה בצדקת הדרך ומטרות ברורות, דומה כי גם המצביא הצרפתי הדגול לא היה זוכה לתהילה בקרב המפורסם שבו הכריע את צבאות רוסיה ואוסטריה אי שם בשנת 1805.

את הנקודה הזאת הבינו גם אותם גורמים עלומים המושכים בחוטי ההחלטות האמיתיים במדינת ישראל, בלי כל קשר לשאלת זהותה של הממשלה או הכרעת הבוחרים. כך, בין השאר, נולד ב־1994 מסמך 'הקוד האתי של צה"ל', אותו חיבר הפרופסור ואיש השמאל אסא כשר. המסמך היה התשתית לחטא הקדמון שהפך בהדרגה את צה"ל מצבא לוחם והתקפי שמטרתו להגן על העם היהודי בארץ ישראל, לצבא המחויב לקוד מוסרי מעוות שרואה את האויב כמצבור של פרטים וכולל "בלתי מעורבים" ו"חפים מפשע", והוראות הלחימה רופסות בהתאם. בשנת 2000 עודכן המסמך במעט בידי הפרופסור אבי שגיא ואנשי אתיקה נוספים, והוא זכה לשם המעט יותר פטריוטי 'רוח צה"ל'. אבל השינויים היו מינוריים, והרוח הפוסט־מודרנית המשיכה למשול בסעיפיו.

המלחמה האחרונה, שהייתה העצימה ביותר מאז כתיבת הקוד, יצרה התנגשויות רבות בין 'רוח צה"ל' ובין רוחם האמיתית של הלוחמים והמפקדים בשטח, נוכח סיטואציות לחימה קשות עד בלתי אפשריות. הסוגיות הגיעו בין השאר אל שולחנם של תלמידי החכמים בבית המדרש 'תורת המדינה' בבית אורות, שהבינו שכאן דרוש טיפול שורש. הם פתחו את מסמך 'רוח צה"ל' ועברו בדקדקנות על המילים הפרוגרסיביות שנבחרו היטב על ידי מנסחיהן. במקביל הם עיינו במקורות בנושא המלחמה, מהתנ"ך דרך חז"ל ועד לפוסקים, וגיבשו את תפיסת התורה בסוגיות הלחימה השונות. מתוך כל אלו ניסחו אנשי המכון, בראשם הרב יאיר קרטמן והרב יעקב יקיר, את המסמך החלופי ל'רוח צה"ל'.

הספר 'משיב הרוח לצה"ל – חלופה יהודית למסמך רוח צה"ל' כולל בתוכו מאמרים סביב הנושא, וגם את הנוסח התורני־לאומי המוצע במקום 'רוח צה"ל'. הספר הוזמן על ידי ארגונים שונים וחולק ללוחמים ולמיועדים לגיוס, כמו גם לאישי ציבור ומשפיעים, על מנת להטמיע את הרעיון החדש. התקווה של מחברי המסמך היא שהוא יהווה תשתית לחקיקה עתידית בנושא, שתעגן את עקרונות הלחימה היהודיים בחוק ובתוך צה"ל. בימים אלו רואה אור המהדורה השנייה של הספר.

אולי יעניין אתכם

המהדורה השנייה מוקדשת לזכרו של סרן בניהו מלט הי"ד, שאביו הרב בעז מלט הוא אחד מתלמידי החכמים שישבו על המדוכה לקראת הוצאת הספר. הרב מלט חווה באופן האישי והכואב ביותר את תוצאת 'רוח צה"ל' בסגנונו הנוכחי. בניהו הי"ד נרצח לפני חודשים אחדים בפיגוע ירי סמוך לחוות גלעד בשומרון. באירוע, שבו התנפלו פורעים ערבים על קבוצת מטיילים יהודים, חששו נושאי הנשק לירות על המחבלים באופן מיידי וישיר, בידיעה שירי הגנה של יהודי במחבל עשוי בסבירות גבוהה להסתיים בכתב אישום מחמיר נגד הקורבן.

"אם רוח צה"ל הייתה אחרת, אולי בניהו היה היום בין החיים", נועץ הרב מלט את הנקודה, "הוא השתמש בנשק מאוחר מדי וירה במחבלים כשכבר גסס למוות. הקצינים שבאו אלינו לשבעה אמרו שאין בעיות עם הוראות הפתיחה באש, אבל בפועל יש פער גדול בין ההוראות על הנייר ובין מה שקורה בשטח. ההוראות מתירות ירי בשעת סכנת חיים, אבל איש הביטחון בשטח נאלץ להסס כי הוא יודע שגם ירי להגנה עצמית יכול להביא אותו למעצר עד תום ההליכים וחמור מזה. אנשים חוששים להשתמש בנשק".

הרב מלט מביא דוגמאות, גם מהלחימה בעזה, שבהן 'רוח צה"ל' גרם לעיכוב או החמצה של פעילויות מבצעיות חשובות. "מפקד חטיבת ח'אן יונס, שחוסל רק לאחרונה, התעכבו במשך זמן רב מלחסל אותו רק כי היו לידו אזרחים. כל זה קשור לחוסר הבהירות שבין אויב לאוהב. אם מגדירים נכון מי האויב, שיש פה מלחמה בין ציבורים ואומות, ומי שנלחם בך היא אומה – אז גם מעמדם של אזרחי האויב מבורר אצלך". הרב מלט מסביר כי ב'רוח צה"ל' הנוכחי התפיסה היא פרטית, יחידנית, "לוקחים את 'הקם להורגך השכם להורגו' לממד של הצבא. לכן אין שם בכלל את ערך הניצחון. מי התיר לך לחסל את האויב שלך? בתור מה? הערכים הם לא מוחלטים. מדובר שם רק על 'חתירה לניצחון'. לכן בכל עשרות השנים האחרונות התפיסה היא לא של הכרעה אלא של ניהול הסכסוך".

פרטים הם חלק מקולקטיב

הרב מלט הגיע אל בית המדרש מהשטח. הוא דור שלישי לחקלאים במושבה יקנעם, יליד עמק יזרעאל. לאחר שנישא, ביקש יחד עם רעייתו להרחיב את גבולות ההתיישבות המצומצמים, אי אז לפני 35 שנה. הוא הגיע ליישוב הצעיר שבות רחל, שמנה אז כעשר משפחות, ומתוקף הרקע שלו בחקלאות החל לפרוץ את הגבולות מזרחה. שותפו היה החברותא מישיבת שילה, כיום ד"ר שיבי דרורי, מומחה לחקלאות. השטחים החקלאיים שעיבדו הפכו בהדרגה לגוש היישובים המזרחי המכונה כיום גוש שילה.

במשך השנים העסיקו אותו רבות סוגיות של ניהול המדינה על פי התורה, ואת הכתבים שסיכם לעצמו בנושא שמר במגירה. לפני כמה שנים חזר אל בית המדרש שבו למד בעבר הרחוק, בישיבת בית אורות, וגילה שם את מכון תורת המדינה. תחום העיסוק שמובילים הרבנים יקיר וקרטמן משך אותו מיד, והוא הצטרף לצוות חוקרי המכון. כאמור, מלחמת חרבות ברזל הציפה סוגיות חדשות בבית המדרש, כאלה שגם הגיעו אליהם מהשטח. "הבנו שהמחבלים קולטים את 'רוח צה"ל' וגוזרים מכך את ההתנהלות שלהם. למשל, העובדה שמפקדות חמאס נמצאות מתחת לבית החולים שיפא, וגם ההתנהלות בנושא החטופים. מסוגיה לסוגיה הבנו שצריך פה טיפול מערכתי".

העיון ב'רוח צה"ל' העלה מסמך שמטרתו היא ריסון החיילים, שמירה על טוהר הנשק, זהירות מפגיעה בחפים מפשע, שמירה על כבוד האדם וחירותו ועוד. הרב מלט מסביר כי מסמך העקרונות של צבא יהודי, כפי שמשתקף למשל מדבריו של כהן משוח מלחמה בתורה, מוגדר עם מטרות שונות לחלוטין: "הדבר החשוב ביותר הוא חיזוק רוח החיילים, מלחמות ה' אתם נלחמים, להבין שהם עושים את הדבר המוסרי והצודק בעולם. מלחמות העם היהודי הן חלק מביעור הרע בעולם. למודעות הזאת יש השלכות גם על נושא הפגיעות הנפשיות, שצף הרבה במלחמה הזאת. ככל שאדם שלם יותר עם מה שהוא עושה, הוא פחות יינזק נוכח מראות קשים. הוא יודע שהוא עושה דבר מוסרי וצודק".

לפי רוח צה"ל, וגם לפי השם "צבא הגנה לישראל", השדר הוא שמדובר בצבא דפנסיבי שמטרתו הגנה עצמית. "אם עוסקים רק בהגנה עצמית, אז באמת צריך לרסן את הנשק. אבל במלחמה האיסור 'לא תרצח', שנכון לגבי פרטים, הופך למצווה. זהו מעבר קיצוני. לכן צריך שחייל יהיה עם מספיק נחישות ויפעיל את הנשק כמו שצריך. שיקבל עידוד וחיזוק בצורך להילחם באויבים, 'ארדוף אויביי ואשיגם' זו לא רק הגנה". הרב מלט מציין גם כי המילים "ארץ ישראל" ו"עם ישראל" אינן מופיעות כלל במסמך הקוד האתי, אלא המושג "מדינת ישראל". "מנסחי המסמך מושפעים מתפיסות שרואות פרטים ולא אומות. הם בורחים מהערכים ההיסטוריים שלנו".

ניסוח טעון נוסף במסמך, שלאורך השנים נזקו הולך ומתברר, הוא "צה"ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי דמוקרטי". לעומת זאת, בחוק יסוד: הצבא נכתב כי הצבא נתון למרות הממשלה והשר הממונה, שר הביטחון. "הם כתבו בכוונה 'רשויות השלטון' ברבים, אז ביום פקודה למי הצבא יישמע? לפי החוק הוא צריך להישמע לממשלה, אבל מנסחי המסמך טמנו את הזרעים כך שהצבא יהיה כפוף לאוליגרכיה המשפטית שיושבת בבג"ץ". כך, במסמך ההצעה של 'תורת המדינה', הלשון מתוקנת ל"צה"ל פועל בכפיפות לממשלת ישראל".

תיקונים מוצעים נוספים הם החלפה של "צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל" בנוסח היהודי יותר: "עם ישראל מממש את ייעודו בהיותו ריבון בארצו, ארץ ישראל. צה"ל הוא צבא מדינת ישראל, מדינתו של עם ישראל לדורותיו". במקום הגדרת המטרה "לסכל מאמצי אויב", ייכתב: "מלחמה באויבי ישראל". והסעיף הקריטי, הדורש לשמור על זכויות האדם של האויב: "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד", זוכה לתיקון בנוסח החדש שמעמיד את הצדדים בתבנית של מלחמות קולקטיב: "כל אדם משתייך לקולקטיב. המלחמה היא מערכה קולקטיבית וכוללת לוחמים ואזרחים. אזרחי אויב שאינם תומכים בלחימה אינם המטרה עצמה, אך הימצאותם באזור לחימה לא תהווה מניעה להכרעת האויב".

אנשי המכון מתכוונים לקדם את ההצעה מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה: הם מגיעים עם המסמך למקבלי החלטות בכנסת, מעצבי דעת קהל, רבנים ואישי ציבור, במטרה להחדיר את הרעיון. מאידך הם מפיצים אותו גם בקרב לוחמים, שמיניסטים וצעירים לפני גיוס, שרוחם ממילא מזדהה עם ההצעה היהודית יותר של 'רוח צה"ל'. בימים שבהם אנו עדיין מצפים למוריד הגשם, צריך לזכור שלפני הכול חייבים להשיב את הרוח.

ילדי חברון עושים חשבון

על משבר גיל הארבעים נהוג לדבר בדרך כלל בהקשרים של חיפוש משמעות, התחדשות או שאלות זהות באמצע החיים. אבל שני סרטים דומים שיצאו לאחרונה, בלי לתאם מראש, מציפים סוג אחר של משבר גיל ארבעים, שאופף באופן מפתיע קבוצת אוכלוסייה ייחודית ומוגדרת מאוד: ילדי חברון.

הסרט 'ילדי חברון' של כרם וילדר – ששודר ב'כאן 11' לפני כשבועיים – והסרט 'נצורות' של עתיה זר, שהוקרן בפסטיבל הבין־לאומי לסרטי נשים בירושלים, מציפים שאלות דומות במשקפיים של מי שהיו ילדים בחברון בשנים הסוערות שלה. ובעצם, מתי הן לא היו כאלה.

וילדר, שגדל בחברון וכיום בעל משפחה המתגורר בטירת כרמל, חוזר עם המצלמה אל כמה מהילדים והילדות שלצידם גדל בשכונות היהודיות בחברון. בני משפחות כמו מרזל וארנון, ליבוביץ' וכהן, וגם נכדה של הרב לוינגר, נזכרים בחוויות הילדות הפשוטות, אבל מתמקדים לא מעט בשנים המדממות בחברון, שבהן היו רצים תוך כדי משחק בין הכדורים השורקים שנורו מגבעת אבו־סנינה, והלוויות של שכנים ומכרים שהתרחשו כמעט על בסיס שבועי. חלק גדול מהמרואיינים בחרו לעצמם בבגרותם דרכים שונות משל הוריהם, הן בסקאלה הדתית והן במגורים בתוך תחומי הקו הירוק.

השיחות מציפות קשיים נפשיים. דיבור על ילדות שהסתיימה ביום הרצח של התינוקת שלהבת פס – רצח שטלטל את היישוב בחברון, חשיפה למראות קשים כתוצאה מזירות הפיגוע הרבות, וגם הפגנות ופעולות תגמול בקסבה, שכילדים ונערים היו חלק משגרת החיים בחברון, אך נתפסות בעיניהם כיום כאנומליה. מקרה קצה של אחד המרואיינים חושף אפילו ניסיונות אובדנות בגיל מאוחר יותר.

חלק מהמרואיינים נפגשים עם הוריהם לשיח שמציף את השאלות, שלעיתים גם מוטחות בהם בהאשמה. הטענה היא כי ההורים נהו אחרי החלום החברוני, אבל הקריבו את שלום ילדיהם על מזבח האידאולוגיה. ההורים קשובים, משתתפים בקושי וגם משתדלים להסביר, אבל יוצרי הסרט הותירו טעם מריר של האשמה. אבל אחרי כל זה, גם הם לא מתכחשים למה שכן העניקו להם ההורים במסגרת החיים בחברון, ואין לו תחליף. "איך חיים בלי טונה של משמעות? מה המשמעות בחיים? אין לי את השקט הפנימי", אומר וילדר בגעגוע לילדות בחברון, כשהוא מתהלך בשכונה המטופחת והשלווה בטירת כרמל.

לסרט 'נצורות' יש תדר מעט שונה. עתיה זר מראיינת את אימהּ, הרבנית מרים לוינגר ז"ל, בשיח פתוח וכן, לעיתים גם נוקב. השיח חוזר אל התנחלות הנשים בבית הדסה, אותה הובילה הרבנית ועתיה השתתפה בה כילדה בת ארבע, שמינית מתוך אחד עשר ילדי לוינגר. חציו הראשון של הסרט מעניק את הכבוד ההיסטורי למבצע שבמידה רבה החזיר את ההתיישבות היהודית לחברון מאז פרעות תרפ"ט. נשים וילדים שחיו במשך שנה תמימה בתת־תנאים, באפס פרטיות, ובחלק מהזמן שהו במצור של ממש, ולמרות זאת סירבו להתפנות עד לקבלת אישור הממשלה להתיישב במקום.

לצד זאת משתפת עתיה בתחושות שעלו בה דווקא בשנים האחרונות, אחרי גיל ארבעים, שמציפות את הבדידות והקושי של ילדה בת ארבע שגדלה במשך שנה בלי תא משפחתי מסודר ועם אמא מנהיגה שלא זמינה לכל קריאה שלה. היא משוחחת על כך גם עם אחיה ואחיותיה, שכל אחד חווה את התקופה בצורה שונה. הסרט בוחן את סוגיית הבחירה של ילדים והשפעתם של ההורים גם ביחס לדור הבא במשפחתה של עתיה, ומבקש לתת לגיטימציה גם לבחירות שאינן זהות בעוצמת מסירות הנפש שלהן לדרכם של ראשי השבט הנערצים – סבא וסבתא לוינגר.

לקראת סוף הסרט משיבה הרבנית לוינגר לבתה הדומעת מולה על שאלת המחיר ששילמו הילדים למען גאולתה של חברון. התשובה המוצקה מסיימת את פרק הרבנית בסרט ובעולם הזה בכלל – משם עוברת המצלמה להלווייתה של הרבנית לוינגר, שנסתלקה תוך כדי הכנת הסרט. בהספד מודה עתיה לאימה על המטען שקיבלה ממנה ורואה בכך זכות, למרות שהמחיר לא תמיד היה קל.

שאלות של בחירות הוריות והשפעותיהן על ילדים נכונות בתל אביב בדיוק כמו בחברון, וקשה לתת להן תשובה בכמה סצנות. אבל במסגרת הנקודות למחשבה שמציפים שני הסרטים, אולי צריך הציבור הישראלי להודות לילדי חברון על תרומתם הלאומית לא פחות מאשר להוריהם.

לתגובות:

 [email protected]

 

 

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו