כשהחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 136), התשפ"ה–2024 עבר בנובמבר שנה שעברה, אף אחד לא עצר את נשימתו. הוא לא נראה כמו חוק שראוי לתשומת לב מיוחדת. שינוי שיטת חיוב, עוד תיקון רגולטורי אפרורי, משהו שבדרך כלל לא יוצא מהפרוטוקולים. 33 אצבעות ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה הורמו בעד החוק – ללא מתנגדים כלל.
החוק – שהיום כבר נקרא חוק החניונים – הוצג לציבור כמהלך צרכני פשוט והגיוני: לא עוד תשלום על שעה מלאה למי שנכנס לחמש או עשר דקות. מעכשיו, כך הובטח, החיוב יהיה לפי דקות בפועל. מי שחנה מעט – ישלם מעט. הוגנות בסיסית.
אבל כל מי שמכיר שווקים אמיתיים ידע מראש מה יקרה. כשהמחוקק כופה על בעלי חניונים לוותר על מקור הכנסה קבוע – החיוב על השעה הראשונה – הוא לא מבטל את הצורך שלהם להרוויח. הוא רק מזיז את הרווח למקום אחר. וכך, בתוך ימים ספורים, התעריפים עלו. לא תמיד, אבל מספיק כדי שהתמונה תהיה ברורה: מי שנכנס לעשר עד שלושים דקות אולי הרוויח. מי שנשאר שעה ומעלה – משלם יותר. הרבה יותר.
זה לא באג. זו תוצאה ישירה של החוק.
הנזק היה ידוע מראש, והמחוקקים התעלמו מהאזהרות
למען הסר ספק – זו גם תוצאה שנצפתה מראש. כבר בדיון בוועדת הכלכלה התריע יו"ר הוועדה, ח"כ דוד ביטן, כי "הם יכולים להעלות את המחיר. נגיד במקום 30 לגבות 50, כדי שבחלקי ייצא להם בכל מקרה מה שהם תכננו". גם נציג אגף התקציבים באוצר הזהיר מפורשות מפני "חשש אמיתי לניצול של המצב" – ובכל זאת, הוועדה, הממשלה והכנסת – תמכו בחוק.
אולי יעניין אתכם
כאן מתחילה הבעיה האמיתית.
מאז שהחוק נכנס לתוקף, כל דובר מטעם הקואליציה, משר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ ועד לאחרון הח"כים שהתראיין בנושא, מנסה להציג אותו כ"חוק של לזימי". חוק שהאופוזיציה הביאה, מישהי אחרת דחפה, מישהי אחרת אחראית. אלא שהאמת הפשוטה, והידועה לכל מי שטרח לעקוב, שונה לגמרי. הרי זה חוק שאושר בוועדת שרים לענייני חקיקה (של הממשלה). חוק שהוגש על ידי שישה חברי כנסת, מתוכם ארבעה מהקואליציה (ואטורי מהליכוד ו3 חברי כנסת מש"ס – מישרקי, טייב ובצלאל). חוק שזכה לתמיכת נציגי משרד האוצר של סמוטריץ' עצמו בדיונים. חוק שעבר בקריאה שנייה ושלישית בלי התנגדות בכלל מצד הקואליציה, ובאצבעותיהם של שלושה חברי כנסת ממפלגתו. גם מנגנון הייחוס הפוליטי של החוק ללזימי היה מקרי לחלוטין. יו"ר הוועדה הבהיר כבר בדיון שהחוק יירשם על שם מי שהגישה ראשונה, גם אם מדובר באיחוד יוזמות, ו"זה רק עניין של סדר".
אבל חשוב לומר ביושר: גם אם סמוטריץ' לא יכול להתנער מהחוק שהוא עצמו חתום עליו, ההתמקדות בו בלבד מפספסת את התמונה הגדולה יותר. חוק החניונים הוא לא סיפור על שר כזה או על חברת כנסת אחרת, אלא דווקא סיפור על שיטה. יש משפט מפורסם על חקיקה, שמוטב לא לראות איך היא נעשית, כמו נקניקיות. במקרה הזה, גם המשפט הזה קטן על המציאות. מי שקורא את הפרוטוקולים רואה תהליך שטחי ופופוליסטי, שבו אזהרות מקצועיות הונחו על השולחן -ונדחו. הסתכלות על החוק מראה כי לא מדובר בטעות נקודתית אלא בתרבות.
תרבות שמזהה אי-נוחות ציבורית ומיד שולפת חקיקה. תרבות שמעדיפה לשנות נוסחת חישוב במקום לשאול אם בכלל נדרש שינוי. תרבות שבה חוק נתפס האמצעי הראשון, לא כמוצא אחרון. ותרבות שבה אין כמעט מחיר להיעדר עבודת מטה, סימולציה, או בחינה רצינית של תוצאות. וכשהתוצאות עצמן מגיעות – אותה מערכת ממהרת לאלתר תיקון, בלי סמכות, בלי אכיפה, ובלי אחריות. הודעות לתקשורת מחליפות חקיקה מסודרת, והבטחות מחליפות מנגנונים.
קודם כל, לשר האוצר אין סמכות לבטל חוק. נקודה. במדינה דמוקרטית, חוקים מבטלים בכנסת, לא בהודעות לתקשורת. שנית, אין לשר האוצר סמכות לחייב בעלי חניונים "להתחייב" לא להעלות מחירים. אין סנקציות, אין מנגנון אכיפה, ואין לכך משמעות משפטית. בעל חניון שיחתום היום יכול להעלות מחירים מחר.
ושאלה נוספת לשר האוצר – (וזו כבר לא שאלה טכנית אלא עקרונית) אם שוק חופשי הוא אידיאל, למה לעצור באמצע? למה להחזיר חיוב לרבעי שעה במקום לדקה, במקום לבטל לגמרי את ההתערבות? מה ההבדל המהותי, מבחינת שוק חופשי, בין חיוב לפי רבע שעה לבין חיוב לפי דקה? אין הבדל, מלבד דבר אחד: כל שינוי רגולטורי הוא הזדמנות להעלות מחירים.
מחוקקים איפה שלא צריך לחוקק
בסיפור הזה יש שתי שכבות של בעיות. האחת היא התערבות מיותרת בשוק – רגולציה שמחליפה נוסחת חישוב בלי לזהות כשל אמיתי, ובהתאם לכך אינה מגינה על הצרכן. השנייה, החמורה יותר, היא הליך חקיקה עקום: חוק שעובר למרות אזהרות, בלי עבודת מטה וברשלנות מטרידה. הפרוטוקולים מראים איך נציגי בעלי החניונים אמרו במפורש: "בוודאות המחירים יעלו". גם נציג אחוזות החוף (חברת החניונים של עיריית תל אביב) הודה ביושר חריג: "אנחנו כחברה נרוויח יותר כסף והאזרח ישלם יותר כסף". הדברים נאמרו, נרשמו – והחקיקה המשיכה.
התוצאה היא אי -יציבות רגולטורית מובהקת. בעלי חניונים במשך חודשים רבים עד לכניסת החוק לתוקפו – נדרשו לעדכן מערכות, לחשב תעריפים חדשים, להדפיס שילוט ולשנות חוזים – ואז, שבועיים אחר כך, המערכת מתחרטת. החוק עבר בדצמבר 2024. לא אתמול. אם רצית לבטל את החוק, היה לך שנה שלמה לעשות את זה.
חקיקה כזו לא משדרת משילות, לא אחריות ולא מקצועיות. היא משדרת חיפזון, חקיקה אנקדוטלית, וחוסר נכונות לקחת אחריות על תוצאות. היא מחלישה את אמון הציבור בכך שחוק הוא תוצאה של מחשבה, לא של דחף.
חוק החניונים הוא לא הבעיה. הוא הסימפטום. סימפטום משותף לכל המפלגות של תרבות חקיקה שמתקשה להבחין בין בעיה אמיתית לאי-נוחות רגעית, סימפטום של תרבות חקיקה שמעדיפה מחיאות כפיים מיידיות על העמקה כלכלית, שמעדיפה האשמות בדיעבד על תיקון אמיתי, ושמתקשה לומר לציבור את האמת הפשוטה – אין פתרונות קסם, וחוק הוא לא התרופה לכל בעיה.
מי שמאמין בשוק חופשי צריך גם את האומץ לשחרר אותו באמת. ומי שמאמין במשילות צריך גם את האומץ לקחת אחריות. אחרת, הציבור משלם – לפי דקה.
