כשמדינת ישראל מקימה יישובים כמו גנבים בלילה

בעולם נורמלי, הקמת יישובים חדשים היא אירוע חגיגי ופומבי. בוודאי כששניים מאותם 19 יישובים חדשים הם למעשה חדשים-ישנים, לאחר שתושבי שני היישובים הללו, גנים וכדים, נעקרו על ידי המדינה ששלחה אותם לגור שם. ואילו עכשיו, 20 שנים אחרי שנהרסו, המדינה מאשרת את עלייתם של היישובים מחדש לקרקע. קודם כול בהחזרת בסיסי צה"ל למקום, ולאחר מכן בהקמת שני היישובים מחדש בנקודה המקורית.

אלא שבמקום אירוע חגיגי, כותרות בתקשורת ושמחה רבתי, כל זה נעשה בהסתר, בהיחבא. עמוק מתחת לרדאר התכנס לפני שבוע הקבינט המדיני־ביטחוני כדי לאשר רשימת יישובים שזוכים להסדרה רשמית מטעם המדינה. כשהתיישבו בחדר הדיונים התבשרו השרים שיש לשמור על כל האירוע הזה בסוד, לפחות עד יום שני. למה יום שני? כי האמריקנים בדיוק נכנסים לחופשת סוף השבוע שלהם, ולממשל שם אין כוח להגיב לשאלות שבוודאי יופנו אליהם סביב הנושא ולהתעסק עם זה במהלך סוף השבוע. הייתה אפילו התלבטות אם לשמור את הדבר בסוד עד לחג המולד הנוצרי, שוב, כחלק מאותה התחשבות בצד האמריקני והרצון לאפשר להם מנוחה מההקשר הישראלי עד לסוף חופשת החגים אצלם.

אלא שלבקש מישראלים להסתיר החלטה שכזו כל כך הרבה זמן זו כבר גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. הקמת יישוב חדש מחייבת החלטת ממשלה. האפשרות החלופית היא להביא החלטה שכזו לאישור הקבינט, שהוא למעשה זרוע של הממשלה, וכעבור שבועיים ההחלטה הופכת להחלטת ממשלה לכל דבר ועניין. תיקון עוול הגירוש מיישובי צפון השומרון הוא חשוב והכרחי, אך כאמור נשאלת השאלה עד מתי נמשיך להסתתר מפני השיח על בעלותנו על הארץ, על הקושאן התנ"כי שהוא הנימוק המרכזי והעיקרי בכל מה שקשור לזכותנו על הארץ, עם כל הכבוד לנימוקי הביטחון ולטענות שמהעבר השני ישנו סרבן פלשתיני אנטישמי שמחפש בכל הזדמנות לשפוך דם של יהודים.

השיח בדיון הסגור התמקד בתיקון של נזקי אוסלו ובשינוי המגמה ההיסטורי שמאפשר להתייחס להתיישבות בארץ חמדת אבות באופן אחר לחלוטין ממה שהיה ניתן רק לפני שנה. "סוף סוף אנחנו נותנים פייט לרשות הפלשתינית", אמר בסיפוק השר אבי דיכטר. השר יריב לוין הינדס מעט את האווירה האמיתית ששררה כאן בימי ההתנתקות ואמר שגם כשיצאנו מהיישובים גנים וכדים ידענו שנשוב.

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד בפוליטיקה ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

מי שסירבה ליישר קו עם השיח החגיגי בחדר הייתה השרה אורית סטרוק. "זה לא נכון שידענו שנשוב", פנתה לשר לוין. "בעזה לא חזרנו, וזה התהפך לנו על הראש". וביחס למעטה הסודיות שתחתיו התקבלה ההחלטה, דרשה שרת ההתיישבות להודיע על הסדרת היישובים בקול רם ובגאון, גם מול הנשיא טראמפ ומול שאר העולם. "לא ארץ נוכרייה לקחנו", החלה לצטט את שמעון החשמונאי, אפרופו ימי החנוכה. "זה תרגום לא טוב שלו", עצר אותה ראש הממשלה נתניהו. "מצוין, ראש הממשלה", קטעה אותו בחזרה, "תביא אתה את הציטוט הנכון ותגיד אותו בראש חוצות. שהארץ הזאת היא שלנו ורק שלנו. שאין שום עם אחר בעל זכויות לאום על הארץ הזאת. ותגידו בחוץ שאנחנו מתקנים את טעות אוסלו ולא רק כאן בחדר. ותפסיקו עם ההתנצלות כלפי העולם, שכביכול אנחנו רוצים להמשיך את אוסלו ורק בגלל הסרבנות הפלשתינית אנחנו לא יכולים".

בשלב הזה העלה נתניהו את הנאום הכמעט קבוע שלו, כשבאים אליו בטענות בנושאי התיישבות. "במשך שנים עמדנו בפני לחץ בין־לאומי אדיר לצאת מיהודה ושומרון ולהעביר את הגבול ללטרון", השיב בחזרה. ואז התייחס לטעויות העבר, גם שלו, כפי שלא התבטא מעולם: "תהליך אוסלו היה פשוט להכניס את האויב לתוך הבית שלנו. ועוד אויב כזה שמוביל את המאבק לחסל אותנו. נאבקנו מאבק קשה מאוד שלפעמים היה נראה אבוד, אבל העם בישראל גילה כוח התנגדות. ואם היו ממשלות שרצו להמשיך את הנסיגות, הציבור סילק אותן בעקבות גלי טרור שהנסיגות האלה יצרו".

נשים לרגע בצד את זה שגם ממשלת נתניהו הראשונה חתמה על הסכמים למסירת אדמות ונסוגה מחברון, ונתמקד באחד היישובים שהוחלט להסדיר – היישוב שדמה, או בשמו העדכני 'יציב'. השר זאב אלקין התקשה להסתיר את שביעות רצונו מהסדרת היישוב, שנמצא בסמוך לבית סאחור, כשהוא זוכר היטב את המאבקים סביב המקום עוד כשכיהן כיושב ראש שדולת ארץ ישראל בכנסת בסיבוב הקודם שלו בליכוד. באותם ימים דרשו האמריקנים מישראל לאפשר לפלשתינים לבנות שם בית חולים ובהמשך להעביר אליהם את השטח. "זו סגירת מעגל, לאחר שנאבקנו לא להעביר את השטח הזה לרשות הפלשתינית ועכשיו אנחנו מקימים בו יישוב", נזכר אלקין. "באיזו ממשלה זה היה?", התעניין נתניהו. "ראש הממשלה, אתה היית אז ראש הממשלה", ריעננה סטרוק את זיכרונו. נתניהו, שהתעלם מהתזכורת המכאיבה, הודיע שאחרי שנים של פעולות בלימה, בשנים הקרובות יש לנו הזדמנות לקדם פעולות הפוכות. "תוסיפו עוד נקודות יישוב רבות, בעיקר בין ים המלח לבית שאן", פנה לשרים. אמן כן יהי רצון.

ימות המשיח בישיבת הקבינט

בשבוע שעבר תיארנו את התהליך שמתרחש מאחורי הקלעים סביב קידומו של חוק עונש מוות למחבלים, שמבקש לקבוע בחוק חובה לגזור עונש מוות, ללא שיקול דעת לשופטים. לישיבת הקבינט האחרונה הובא נוסח חוק, חדש לחלוטין, שאינו קובע חובה להטיל עונש מוות על מחבלים, אלא רק מאפשר לגזור עונש שכזה. שינוי הנוסח הוא נסיגה משמעותית מעמדתו של יוזם החוק השר איתמר בן גביר. אלא שהנוסח קובע חריג אחד משמעותי שנוגע למחבלי טבח שמחת תורה, ובו נקבע שבמקרה שלהם כן תיקבע חובת עונש מוות, בשונה ממחבלים אחרים. רצה הגורל והנושא עלה כשהדיון עמד להסתיים, מה שהוביל את ראש הממשלה להודיע שהקבינט ידון בחוק בקצרה ויאפשר להביא אותו בהמשך להצבעה בכנסת.

שר המשפטים יריב לוין ידוע במזגו הרגוע מאוד וגם בקרבתו המיוחדת לראש הממשלה. ובכן, בדיון הזה שני האלמנטים הללו נעלמו כלא היו. "מה פתאום", זעם בעקבות הודעת נתניהו, "צריך לדון בזה. זה מאוד מורכב ולא יכול להיות שנסתפק בכמה דקות. זה אירוע חורץ גורלות". בשלב הזה עוד גילה נתניהו סבלנות והסכים להאריך את הדיון. למסתכל מהצד זה היה נראה כאילו עומד שומר בכניסה, השר לביטחון לאומי בן גביר, ומחזיק ביד שעון עם סטופר עד לאישור ההחלטה, כשמהצד השני השר לוין דורש תהליך מעמיק והפוך לחלוטין.

הטענה העיקרית שהעלה לוין היא שיש חוק אחר שמקודם בימים אלו בכנסת, והוא מטפל בכל הליך ההעמדה לדין של מחבלי הנוח'בה. "מה אכפת לי שיש חוק אחר", החל בן גביר להתחמם, "אני הכנסתי בהסכם הקואליציוני עונש מוות למחבלים עוד לפני שידענו שיהיה שבעה באוקטובר, ולכן יש לי זכות קדימה להכניס את סעיף עונש המוות לנוח'בות בחוק הזה".

מזכיר הממשלה יוסי פוקס, שנראה שהגיע מתואם עם בן גביר, ניסה להסביר את מהות השינוי בחוק, לפני שהשר לוין התפוצץ על מלא. "איך יכול להיות שחוק כזה מקודם בלי שר המשפטים?", רתח, "אני מוכן לקום וללכת. בשביל מה אני שר המשפטים אם בתוך הממשלה לא מכבדים את זה?". במילים אחרות, לוין, לפחות בחוויה שלו, מרגיש ששר המשפטים נרמס במשך שלוש שנים על ידי שופטי בג"ץ ועל ידי היועצת המשפטית לממשלה, והדבר האחרון שציפה לו זה לקבל התנהגות דומה גם מצד חבריו לממשלה. "אנחנו מקדמים בכנסת חוק של שמחה רוטמן ויוליה מלינובסקי, שעושים עבודה מאוד מדוקדקת ומתואמת עם ממצאי החקירות של הפרקליטות, שגם עשו עבודה רצינית", המשיך לוין, "איך אתם עוקפים אותי בצורה כזו?". השר בן גביר החליט בנקודה זו להזכיר נשכחות. "לא הבנתי", פנה ללוין, "אתה חוקקת חוק על נוכחות סנגור בחקירה. דיברת איתי? נושא החקירות זה אצלי והכנסת לי סנגורים לחדרי החקירות של השוטרים".

חלק מהנוכחים נשמו לרווחה כשראו את הרווח הגדול בין מקומות הישיבה של לוין ובן גביר. לתחושתם, לו ישבו אחד ליד השני זה היה עשוי להיגמר בהרמת ידיים. "יריב, מה אתה מבקש?", פנה אליו בייאוש ראש הממשלה, "תסביר לי מה אתה רוצה". אלא שאז החל בן גביר לצעוק מהכיוון השני. "איך אתה מדבר?", התפלץ נתניהו כלפי השר לביטחון לאומי, "אתה רוצה לנהל את הדבר הזה? אז תיבחר בעצמך לראש ממשלה".

עיקר הכעס של שר המשפטים נגע בכך שבאמת נעשתה עבודת עומק מצד הפרקליטות, שבנתה מאות תיקים, במקביל להצעת החוק של רוטמן ומלינובסקי שעושה מאמץ עליון להיצמד לדין הקיים, כולל עונש המוות שכבר קיים היום בבתי הדין הצבאיים (ולא הופעל מעולם). הכול כדי שלא להגיע למצב של ענישה רטרואקטיבית, שעשויה להיחשף לביקורת בין־לאומית קשה. ואז, ללא שום תיאום, מעלים את החוק של בן גביר שכולל יצירת ענישה חדשה בדיעבד. כשהצעקות בחדר לא נרגעו ונתניהו נראה על סף ייאוש, הגיע רגע השיא של הדיון, בדמות הערה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. "ההחלטה מחייבת דיון מעמיק, והקבינט קיים דיון שלא מוצה", הודיעה לנוכחים, "כפי שדורש שר המשפטים, אי אפשר לקיים דיון בלי הכנה ראויה". שקט השתרר בחדר ונמשך שניות ארוכות. האם היועמ"שית אמרה הרגע ששר המשפטים צודק? בבת אחת פרצו השרים בצחוק בלתי נשלט. אם מחברים את האמירה הזאת ביחד עם הסדרת היישובים מהחלק הראשון בדיון, אכן אנחנו בימות המשיח.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

–

לתגובות:

[email protected]