התחלה// נולד בשנת תרצ"א בעיירה סעליש, שהייתה באותם ימים ממוקמת בצ'כוסלובקיה. "ב־1939 ההונגרים כבשו את המקום, והתחילו עם חוקים אנטישמיים. גדלתי בבית עשיר של שבעה ילדים, ואחות אחת שלי נפטרה בגיל צעיר. היינו חסידי סאטמר, וגדלתי בקהילה טובה עם הרבה עזרה הדדית".
אבא// מנחם מנדל נוימן הי"ד. "אבא היה יהודי מאוד עשיר, חסיד סאטמר שנתן הרבה צדקה בסתר. הוא היה קשור מאוד לאדמו"ר הרב יואל טייטלבוים, שכונה רבי יואליש. היינו נוסעים אליו מדי פעם בשבתות ובחגים. כשרבי יואליש ביקר בעיירה, הוא היה מתאכסן אצלנו. הייתי הולך לחיידר כמו טווס: רבי יואליש אצלנו בבית".
אמא// ביילה נוימן הי"ד. "אמא הייתה צדיקה גדולה. כל יום חמישי ושישי הבית היה בשביל עניים. אמא עמדה ובישלה, והאחיות הקטנות נתנו נדבות לכל עניי העיר והסביבה".
הגרמנים באים// "ב־19 במרץ 1944 נכנסו הגרמנים. עוד לא הייתי בן 13, ולא מספיק הבנתי מה קורה, אבל היה אפשר לראות את הדאגה הרבה על פני המבוגרים. החוק הראשון היה שיהודי לא יכול לצאת לרחוב בלי טלאי צהוב על דש הבגד".
אולי יעניין אתכם
אל הגטו// במוצאי שמיני של פסח, כשהמשפחה הייתה עסוקה בהשבת כלי החמץ לארונות, נשמעו דפיקות חזקות בדלת: לעזוב מיד! מהר! לא לקחת כלום! "יצאנו מהבית בלי כלום. את אימא ואותנו, שישה ילדים, לקחו לגטו. את אבא ואת כל פעילי הקהילה וצעירי העיר לקחו למרתפי עינויים. היינו כמה שבועות בגטו. זה היה קשה מאוד. ישנו על הרצפה, בלי מצעים, מיטות או מזון. מדי פעם דלפו ידיעות על העינויים שאבא עובר עם כל ראשי הקהילה".
קרון בהמות// אחרי כמה שבועות קשים, התקבלה הוראה להתייצב בחצר בית הכנסת הגדול. "צירפו אלינו את אבא. יחד צעדנו אל תחנת הרכבת, שם חיכו קרונות של בהמות. ישבנו על הרצפה כמאה איש צפופים, בלי שירותים או קצת אוויר. כך נסענו במשך שלושה ימים ושלושה לילות עד שהגענו לבירקנאו-אושוויץ. הדלתות של הקרון נפתחו לתוך בליל של צעקות, נביחות כלבים ומכות במקלות: מהר לרדת! נשים וילדים בצד אחד, וגברים שנחשבים כשירים לעבודה בצד אחר. היינו צריכים לעבור מיון של ד"ר מנגלה יימח שמו, הרוצח הראשי של אושוויץ".
סלקציה// "באופן טבעי הלכתי עם אמא, אבל היו שם אסירים יהודים שידעו שהשיירה הזאת תגיע תכף לתאי הגזים והקרמטוריום. ואסיר שעבד במקום, בלי דיבורים תלש אותי בכוח מאימא והעביר אותי לצד של הגברים. התנגדתי כי לא הבנתי שהוא רוצה להציל את חיי. בצד של הגברים מצאתי את אבא ואת אחי הגדול. עברתי את הסלקציה כשמנגלה עם העמידה השחצנית שלו שאל אותי: בן כמה אתה? אמרתי: בן 15. מה אתה יודע לעשות? עניתי: מכונאי". התחנה הבאה הייתה בית מרחץ. "פקדו עלינו להוריד את כל הבגדים. שעות ארוכות חיכינו בכפור לבגדי אסירים".
העשן המיתמר// "בלילה נכנסנו לצריף במחנה, שורה של דרגשים, שלוש קומות, ובכל קומה שמונה עד עשרה איש. מתוך קור, עצב ורעב, העברנו את הלילה. בבוקר הגענו למסדר בחוץ בבוץ ובגשם, כך עמדנו במשך שעות. ראינו ארבע ארובות עם להבות ענקיות, עשן שחור סמיך, ריח של בשר חרוך. איתנו במסדר עמדו גם אסירים ותיקים ואחד מהם אמר לי: 'אתה רואה את הלהבות? זו אמא שלך! תראה את העשן! זה האחיות שלך'. ככה הבנו את גודל הזוועה. כעבור יומיים לקחו את אבא ואחי הגדול למחנה אחר, שם הם נרצחו".
מרק דלוח// "אותנו, הנערים, לקחו למחנה עבודה. חרטו לנו מספר על היד. מרגע זה הפכתי להיות B14665. המזון שקיבלנו היה 250 גרם לחם וחתיכת נקניק ביום. בבוקר משקה דמוי תה, ובצהריים מרק דלוח. שיבצו אותי לאסוף זבל מכל המחנות. רתמו אותנו במקום סוסים בעגלה. למזלי היינו מגיעים גם למטבחים, שם לפעמים מצאנו בזבל אוצר גדול: קליפות תפוחי אדמה".
בר מצווה// המחנה השכן היה מחנה נשים. "בבוקר, כשיצאנו למסדר, מגדרות התיל היינו צועקים אחד לשני. יום אחד גיליתי שם את אחותי הגדולה, סימה רחל. שנינו שרדנו מכל המשפחה. היינו שמונה, נשארנו שניים. יום אחד אמרתי לה: סימה רוחל, היום אני בן 13. היום בר המצווה שלי. היה איתנו נער מבוגר ממני, הרב סיני אדלר, לימים הרב הראשי של אשדוד. כשהוא שמע שאני בר מצווה, בחירוף נפש הוא העביר אותי למקום מסתור, שם הנחתי תפילין".
ד"ר מנגלה// הפעם הבאה שהתבצעה סלקציה הייתה בראש השנה. "בלי לדבר, ד"ר מנגלה יימח שמו הצביע עם היד שלו ימינה או שמאלה. ימינה לחיים, שמאלה למוות. מאות בחורים נלקחו באותו לילה לתאי הגזים. אני איכשהו שרדתי. במסדר של הבוקר אנשים היו חסרים. נשמעו צעקות: איפה אח שלי? איפה אבא? לא רציתי להגיד את האמת לאנשים ואמרתי: הלכו לטרנספורט. זה היה מקובל באושוויץ שמעבירים למחנות אחרים".
שמאלה// ביום כיפור נערכה עוד סלקציה. "הפעם כבר נשלחתי שמאלה. כל היום אמרתי וידוי, תוך כדי חשבון עוד כמה זמן אהיה לאפר. פתאום נכנס ד"ר מנגלה, ועם האצבע הצביע על שמונה נערים, אני בתוכם: צאו החוצה. אי אפשר להסביר את זה בדרך הטבע. הכול זו השגחה פרטית".
שוב שמאלה// בשמחת תורה התבצעה סלקציה נוספת. "גם הפעם נשלחתי שמאלה. הלכתי לצריף המיועד וחיכינו למשאיות שיגיעו בלילה. יחד עם כמה חברים, החלטנו שאין לנו מה להפסיד ושננסה לפרוץ את הדלתות ולהתערבב בין כולם. מי שיצליח, יצליח. ומי שלא, הרי ממילא כבר נידון למוות. כך עשינו. חלק גדול נתפסו והושבו חזרה. אני הייתי ביניהם. בגלל ניסיון הבריחה, הנצאים החליטו לא לחכות למשאיות בלילה אלא להצעיד אותנו ברגל לתאי הגזים".
תאי הגזים// "בכניסה לתאי הגזים, למרבה התדהמה, פתאום הקבוצה הקודמת יצאה החוצה על הרגליים. קצין האס־אס לא רצה לקבל אותם ואותנו, וחזרנו למחנה העבודה. החורף התחיל, היה קור אימים. תאי הגזים עבדו ללא הפסקה. הייתי מוכה, מושפל, רעב וחולה כשמעליי כל העת מרחף מוות".
צעדת המוות// ב־18 בינואר 1945 הגיעה ההוראה: כולם להתייצב ליד השער. "השלג הגיע כמעט עד הברכיים, קור אימים. הטמפרטורה מינוס 25 מעלות. עמדנו חמישיות־חמישיות. קיבלנו הוראה: יוצאים למסע. מי שלא יעמוד בקצב או יצא מהשורה – יירה. במשך שלושה ימים ולילות צעדנו בכפור. אנשים קפאו למוות בלילות, חלק הוכו למוות, חלק נורו. בהמשך עלינו על רכבת לאוסטריה וירדנו במחנה הידוע לשמצה מאוטהאוזן. בתוך המחנה הכניסו אותנו לצריף בלי מיטות. כעבור זמן העבירו אותנו למחנה אוהלים וישנו בבוץ".
מעל הטבע// אחרי זמן לא רב התקבלה ההוראה: צעדת מוות נוספת ממאוטהאוזן למחנה גונסקירכן, שנמצא במרחק 60 קילומטר. "צעדנו שלושה ימים ולילות, עם אותה הוראה: מי שלא עומד בקצב – יורים בו. ביום השלישי הייתי באפיסת כוחות טוטאלית. לא יכולתי ללכת מטר. פתאום קצין גרמני עם אקדח שלוף הביט בי והתקרב לכיווני. ידעתי שאני חייב לזוז ואיכשהו מעל הטבע קיבלתי כוחות והתערבבתי חזרה בצעדה. הגענו למחנה בתוך יער. היינו שלדי אדם, מורעבים, מוכים, חולים".
השחרור// "באחד הימים נשמע רחש: הגרמנים ברחו. הצבא האמריקאי בא לשחרר אותנו. המחנה שלנו היה עמוק בתוך יער, והצבא אמריקאי, שחנה על הכביש הראשי, הניח חבילות מזון לאורך הציר. הרבה אנשים התנפלו על האוכל, אבל הגוף לא היה יכול לסבול את זה אחרי שנות הרעב והם נפטרו".
טראומה// "המלחמה הסתיימה. הייתי בן 14, לבד בעולם. התקומה הייתה מאוד לא פשוטה. לא הבנתי ולא ידעתי מה לעשות. גם הדיכאון והעצב התחיל. היום ברוך ה' יש צוותים מקצועיים שמנסים לעזור לאנשים עם פוסט־טראומה, דיכאון ועצב. אנחנו היינו צריכים להתמודד עם כל המשא הכבד הזה לבדנו. זה ליווה אותי לאורך שנים. אני תמיד אומר: יצאתי מאושוויץ אבל אושוויץ לא יצאה ממני".
אחותי// "אחותי שרדה והגיעה בחזרה לעיר. היא שמעה שאני בחיים, כי נערים שפגשה סיפרו לה שאני בחיים ואני בדרך. כשראיתי את אחותי אמרתי: ריבונו של עולם, יש תחיית המתים?! היא הייתה בת 17, אני הייתי בן 14, שנינו בעולם חסרי כול, בלי אבא ובלי אמא. מרגע זה היא הפכה להיות בשבילי הכול. היא החליטה שאנחנו עולים לארץ ישראל".
על הספינה// בימים ההם הבריטים שלטו בארץ ישראל ומנעו עלייה של יהודים ארצה. "ההגנה והסוכנות דאגו לעלייה הבלתי־לגאלית. איכשהו הגענו לבודפשט, שם הצטרפנו לקבוצה של בני עקיבא. עלינו על אונייה בשם תיאודור הרצל. לבטן הספינה נכנסו 2,600 איש. אסור היה לעלות לסיפון, רק בלילה עלינו לשאוף קצת אוויר. 13 ימים היטלטלנו בים התיכון, ואז התרגשות גדולה בספינה, אנחנו קרובים לארץ ישראל. אבל בחוף תל אביב שתי אוניות בריטיות חסמו לנו את הדרך שלא נוכל לעגון. האוניות שלהם היכו בכוח בספינה הקטנה שלנו, עד שהם השתלטו עליה. אחר כך גררו אותנו לחיפה, ומשם לקפריסין".
עולים// במשך שמונה חודשים שהה במחנה המעצר בקפריסין, עד שבכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם החלטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והבריטים התחילו לשחרר עצירים. "אחותי הלכה לקיבוץ עם גרעין בני עקיבא. אני הייתי בן 16 וחצי והלכתי ללמוד בישיבת פוניבז'. אחר כך עברתי לישיבת לומז'ה בפתח תקווה. כעבור שנה קמה המדינה. במלחמת השחרור הייתי כבר בן 17 וחצי, עזבתי את הלימודים והתגייסתי לצבא. בהמשך נשארתי גם בצבא קבע".
החצי השני// בצבא הכיר את אשתו לעתיד, רבקה, ילידת הארץ. "אבא שלה כבר לא היה בחיים, ולבקשתה השתחררתי מהצבא ונהייתי חבר אגד. זו הייתה תקופה מאוד לא שקטה בארץ. הייתה מכסת מילואים גבוהה, צווי 8 בלי סוף. 30 שנה עבדתי באגד, עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת. לאורך השנים זכיתי והשתתפתי בכל מלחמות ישראל, ובמלחמת יום כיפור גם נפצעתי". לפני כחמש שנים, אחרי 63 שנות נישואים, רבקה נפטרה והיא בת 92.
הנחת// שניים. שמעון (74), חסיד חב"ד, הילדים שלו הם שליחים שמפוזרים בארץ ובחו"ל, ובילה (68). "הנכד הבכור שלי כבר סבא. דור ההמשך הוא הניצחון".
לזכור ולא לשכוח// במשך שנים רבות היה סיפור חייו נצור בקרבו, עד שבשלב מסוים ביקר עם הילדים באושוויץ, והפרץ נפתח. מאז יצא פעמים רבות למשלחות צבאיות של 'עדים במדים', באחת הפעמים אף חגגו לו בהפתעה בר מצווה במקום. "אני בן בית במכון יד ושם, במכון הבין־לאומי ללימודי השואה 'משואה' וביחידות צבאיות". למרות גילו המתקדם, גם בימים אלה הוא משתתף בפרויקט סיוע לניצולי הנובה. "אני פוגש אותם, מעבד איתם את הטראומה, מספר להם והם מספרים לי. בשום אופן אני לא רוצה לקבל שכר. אני מרגיש שזו שליחות גמורה".
פה לששת המיליונים// "אני מאמין שמה שמחזיק אותי פה בגיל הזה הוא המשימה שלי להעביר לדורות הבאים את מה שהתחולל כאן. עברנו את זוועות השואה, איבדנו משפחה, אבל אפשר לקום מהשאול. זה לא פוגם בזכר הקדושים אם אתה מרשה לעצמך להמשיך בחיים. יש ציווי 'עבדו את ה' בשמחה'. בשום אופן לא להתייאש. להיות מלאי אמונה וביטחון. אף אחד לא ינצח אותנו. כל האויבים יינגפו בפנינו, כי אנחנו עם הנצח. עם ישראל חי".
לתגובות:
