חמאס שוב משתמש באוכלוסייה כדי לבחון את הגבולות של צה"ל

זה היה בשבוע הפעילות האחרון של הגדוד בעזה. לחמ"ל הגדודי נכנס אחד הלוחמים כשהוא מחזיק בידו כספת ברזל עבה. אתם מכירים את זה שברגע אחד חיילי מילואים הופכים להיות מומחים לכל מקצוע, גם אם הם לא עסקו בו מעולם? אז במקרה הזה לפחות ארבעה מילואימניקים הפכו בשנייה אחת לרתכים ולמנסרי מתכות. כל אחד מהם לקח חלק בניסור הכספת, בניסיון לפתוח אותה ולגלות מה מוחבא בה. בסוף זה גם הצליח, אחרי שניסרו אותה פחות או יותר מכל כיוון אפשרי.

מה שנמצא בתוך הכספת אולי מספר את הסיפור שלנו ואת הלך הרוח המופרע שאחז בנו עד לטבח שמחת תורה. לצערנו ישנם כאלו שגם היום אין להם שום בעיה לחזור מהר מאוד ולאמץ את אותם דפוסים התאבדותיים. הכספת הובאה מאחד מאותם מבנים רבים שהגדוד סרק בשטח שבתוך הקו הצהוב, במסגרת השמדת תשתיות חמאס האין־סופיות וטיהור השטח שממזרח לקו הצהוב. באחד הבתים נמצאה הכספת המדוברת. לאחר שנוסרה, הוצאו ממנה בין היתר כרטיסי סים רבים לטלפונים ניידים ותעודת חבר בארגון הטרור של החזית העממית. אבל היה שם מסמך נוסף, כתוב בעברית. בכספת של פעיל הטרור נח לו סיכום רפואי שקיבלה אשתו מבית החולים סורוקה לאחר סדרת בדיקות שעברה שם.

ברגע אחד התבהרה שוב אותה הבנה עד כמה מטורללים היינו ולאילו רמות אבסורד הבאנו את היחס שלנו לאויב העזתי. הסענו אותו לבתי החולים שלנו, על חשבון משלם המיסים הישראלי, דאגנו לפרנסה לעשרות אלפים משונאינו בעזה, ובעיקר סיפרנו לעצמנו סיפור מדומיין על הקשר בין טרור וכלכלה ובין שנאת יהודים ורווחה אישית. אם תרצו, סיפור פריצת המלחמה לפני שנתיים מסופר כולו באותו טופס שמסכם את הביקור הרפואי של אשת המחבל בבית החולים בבאר שבע.

השבוע הסתיים באופן רשמי פרק מילואים נוסף של גדוד 221 של חטיבת כרמלי, הפעם כאמור בצפון רצועת עזה, בשכונות שנשארו קיימות אך ורק על המפות, אך לא בשטח עצמו, וכך ראוי. אם תרצו, ההישג הכי גדול של הגדוד בפעילות האחרונה מתבטא בדברים שהרשה לעצמו הרמטכ"ל להגיד בעיצומה של הפעילות, והם נוגעים לקו הצהוב המפורסם.

אולי יעניין אתכם

עוד בצבא וביטחון תרחיש התקפה על בסיס נבטים הוא ריאלי ומיידי – ויתפוס אותנו לא מוכנים

עוד בצבא וביטחון ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל

צריך להבין משהו בסיסי בפעילות הזאת – היא החלה שבועות ספורים מאז שנחתם הסכם הפסקת האש. זה שבהסכם הגדירו מהו הקו הצהוב זה אחלה, אבל זה לא באמת רלוונטי בשטח ללא צעדים שיוצרים אותו בפועל. בדיוק כפי שהיה כל השנים קו גבול בין עזה לבין ישראל. זה עניין מישהו בחמאס? האם בגלל זה הוא לא התקרב אליו, עבר אותו, ביצע התפרעויות או פיגועים ושלח אליו עזתים? את כל זה הוא עשה למרות שהיה קו גבול. את קו הגדר בזמנו, ואת הקו הצהוב עכשיו, צריך לאכוף. מה עושה מדינה נורמלית כשחודרים אליה? היא יורה בפולש. אין דרך אחרת להבטיח גבול שהוגדר מול האויב.

וזה בדיוק מה שקרה בשבועות האחרונים בגזרה של חטיבת כרמלי – קו הגבול החדש התייצב. חמאס שולח מהבוקר עד הערב עזתים לעבר הקו הצהוב, במקומות שונים ובזמנים מגוונים. חלקם מגיעים כדי לאסוף נשק ותחמושת שהושארו בשטח שבאחריותנו, אחרים חודרים כדי להניח מטען, לאסוף מידע ועוד. רוב אלו שחוצים עושים זאת כדי לטשטש ולהסוות את האחד ההוא שנשלח להביא נשק או להניח מטען. בשבועות הראשונים הקו הצהוב הופיע רק על המפות, מה שאיפשר למחבלים לטעון שאי אפשר לירות במי שחוצה אותו, כשלא יודעים איפה הוא עובר בשטח. אלא שמאז הקו סומן על הקרקע, באמצעות בטונדות ענק צהובות, ואין יותר שאלה איפה עובר הקו הצהוב. ואותו מחבל (או שליחיו) שעושה את עצמו שאינו מבין, הוא פשוט ייהרג. ואז גם הוא וגם האחרים יבינו, רק שבעבורו זו תהיה התובנה האחרונה שיזכה לה בחייו.

<strongמשקרים כמו שהם נושמים</strong

השלב הבא הוא פשוט להרוס את כל תשתיות הטרור שנמצאות עד הקו הצהוב בשטחנו. ואסור לטעות בעניין הזה – כל בית שם הוא תשתית טרור. אם זה בגלל הפיר שיוצא ממנו, ואם זה בגלל מסתור למחבלים, מקום לאחסון נשק ותחמושת, או מבנה שמסכן את הכוחות שלנו. הכול הריס, אם נשאל את המונח שטבע השופט אהרן ברק בזמנו, ונשנה אותו מעט.

אבל האויב לא טיפש והוא מתעדכן בעצמו. הוא הרי יודע שצה"ל לא יהרוג נשים וילדים. וכך הוא החל לצוות נערים עם מבוגרים, בכוונת מכוון. בעיניים האזרחיות שלי, אין לי ספק שנער שחוצה את הקו הצהוב ביחד עם מחבלי חמאס בגירים, ובכך מסייע להם לחדור אלינו, הוא בעצמו מחבל לכל דבר ועניין. אבל הצבא לא סובר כך, ושיקוליו מורכבים משיקוליי. אבל גם לזה יש פתרונות, וצה"ל מוצא אותם כל הזמן. וכן, אפשר לדאוג שהמחבל ייפגע או יחוסל בלי שלנער יקרה כלום. אל תשאלו איך. זה פשוט קורה. וכך, גם במקרה הזה נשללת החסינות מהמחבל. "קיבלנו את הקו הצהוב ביום הראשון כשראינו איך חודרים אותנו, כשהמחבלים חוצים אותו כמו בטיול פסטורלי", הזכיר לכולם בשיחת הסיכום המג"ד הטרי, סגן־אלוף יוני רון, "וביום האחרון התמונה הייתה הפוכה לחלוטין. יצרנו קו הרמטי שמפריד בינינו לבין חמאס. כל אחד שחוצה – דינו מוות, והם יודעים את זה".

וזה מה שאיפשר לרמטכ"ל אייל זמיר להכריז תוך כדי הפעילות של חטיבת כרמלי ש"הקו הצהוב הוא קו הגבול החדש". כי הוא ראה בעיניים שזה מה שקורה בפועל. אין שום חצייה שהיא בטעות. מי שלא רואה את זה במו עיניו, פשוט לא יבין. מחבלי חמאס עומדים על הצירים, ואתה ממש רואה איך הם מנהלים מי עובר ומי לא, ואיך הם מצמידים נער לבגיר רגע לפני החצייה. אין שום חצייה שהיא לא מנוהלת, ואין חצייה אחת שהיא לא לצורכי טרור, וזה לא משנה מה אמרו אמש בטלוויזיה. תדלגו.

ויש עוד נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה. כל פעילות שנערכה בשבועות האחרונים לאיתור חטופים חללים נוצלה על ידי חמאס לריגול אחר כוחותינו, ונעשתה כחלק מבניית פעילות הטרור הבאה שלו. חמאס משך זמן, חפר במקומות מומצאים ועשה הכול כדי לנצל את האפשרות שניתנה לו (ואין כאן ביקורת, זה אילוץ שמוכתב לצבא מלמעלה) להיכנס לתחומי הקו הצהוב, ולא פעם ממש בסמוך למוצבי צה"ל עצמם. מחבליו שמלווים את הבאגרים מוציאים טלפונים, מצלמים ומתעדים. ומה אתם חושבים, שאנחנו לא יודעים שהם מצלמים את החיילים ואת העמדות? יודעים היטב. איך אמר אחד המפקדים בתגובה לכך? "כשהחיילים רואים את המחבלים מגיעים קרוב למוצב ועושים את זה לידינו, אז הרבה יותר קל לדרוך אותם. החייל רואה את זה בעיניים ויודע להיזהר יותר טוב ככה. כשאתה לא רואה את המחבלים, אז הרבה יותר קשה לך להפנים שהם אוספים עליך מידע כל הזמן, גם כשאתה לא רואה אותם עושים את זה".

חמאס והג'יהאד משקרים באופן בוטה כשהם מספרים שאינם יודעים היכן נמצא החטוף החלל רן גואילי. הג'יהאד מספר סיפור אחד וחמאס מספר סיפור שני, והכול חלק ממאבקי הכוח המתמשכים בין שני ארגוני הטרור, וכהמשך לכך שחמאס כפה על הג'יהאד את הסכם הפסקת האש ואת שחרור החטופים. עכשיו הג'יהאד מחזיר לו. העזתים משקרים כמו שהם נושמים. באחת הפעמים שחמאס נכנס לשטח שלנו כדי לחפור ולחפש חלל חטוף, מאחוריהם החלה טיילת בלתי נגמרת. חצייה של הקו הצהוב על ידי כל מי שרק רצה. בחסות כניסת כלי החפירה והמחבלים, בתיאום ובאישור, הייתה תחושה מאחור אצל העזתים שבשעות האלה הכול מותר. עד שהמג"ד הודיע לאנשי הצלב האדום שמבחינתו נגמרו החיפושים והוא מעיף את חמאס ואת הבאגרים שלו לכל הרוחות. ואז, כבאורח קסם, חמאס שלח את מחבליו לעבר הקו הצהוב, החל לירות לכל עבר, להשליט סדר ולעצור את האוטוסטרדה האנושית שזרמה שם. ברגע אחד הוא הסדיר את כל האירוע. ללמדכם שהכול שם תחת שליטה שלו ואין שום מקריות.

להחליף מג"ד בגדוד מילואים זה אירוע מורכב, תמיד. על אחת כמה וכמה תוך כדי לחימה ואחרי שנתיים של מלחמה כמו זו שעברה על עם ישראל. אבל זה קרה בעיצומה של הפעילות הנוכחית, כשהמג"ד הוותיק ועטור השבחים סגן־אלוף בנימין טרופר סיים את תפקידו והעביר את המושכות לסגן־אלוף יוני רון. אביו של יוני הוא יוסי רון (בעבר רוזנפלד), מילדי כפר עציון. יוסי הוא הילד היתום היחיד שאיבד את שני הוריו, ציפורה ויחיאל, סבו וסבתו של יוני, שנפלו שניהם בלחימה הקשה בכפר עציון. יוסי היה בן שנתיים כשאימו החליטה להישאר שם ביחד עם אביו. היו עוד נשים שנשארו בקיבוץ המופגז, אבל ציפורה הייתה האמא היחידה. והיום, כמעט 78 שנים אחרי, יוסי הקטן יכול להביט בגאווה על הבן שלו כשהוא מקבל לידיו את הפיקוד על גדוד 221 של כרמלי, בהתגלגלות שאין פלאית, ניסית ואלוקית ממנה, ולהגיד בקול רועד מהתרגשות: "עם ישראל חי".

<strongהכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך</strong

<strong-</strong

<strongלתגובות:</strong