"גם אני כורעת תחת הנטל, אבל ה'צדק' הזה יביא לכישלון"

עזרא ישראלי

בעוד הוויכוח הציבורי על חוק הגיוס מתנהל במסדרונות הכנסת ובאולפני החדשות כסוגיה פוליטית ומשפטית, בעבור משפחות רבות בישראל מדובר בשאלה של חיים ומוות, פשוטה כמשמעה. אלו ששכלו את יקיריהם בקרבות, הפצועים שנושאים על גופם את צלקות המערכה, והמילואימניקים שחזרו מחודשים ארוכים בחזית, מסרבים עוד להישאר 'המגש שעליו ניתנת המדינה' בלי להשמיע קול. בשורות הבאות אנו מביאים את זעקתם של מי ששילמו את המחיר היקר ביותר, ודורשים כעת להסתכל למציאות בעיניים: לא עוד דיונים תאורטיים על שוויון בנטל, אלא דרישה לבנות מנגנון אמיתי, נכון ואפקטיבי – כזה שיביא לשותפות גורל בפועל מתוך הבנת צורכי הצבא והחברה גם יחד.

יהושע שני, דמות מוכרת בעולם החינוך והתורה, הפך בעל כורחו לאחד הקולות המהדהדים ביותר של המשפחות השכולות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. בנו סרן אורי שני הי"ד שירת כמפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני, ונפל בקרב גבורה עילאי בבוקר 7 באוקטובר, כאשר הגן על היישוב כיסופים והציל בחייו אזרחים וחיילים רבים. מתוך התהום של האובדן האישי, בחר הרב שני להוביל את 'פורום הגבורה' – התאגדות של מאות משפחות שכולות המבקשות להעניק גיבוי מוסרי וציבורי להמשך הלחימה עד להכרעה.

שני לא מחפש כותרות, אבל הכאב והאחריות דוחקים בו לדבר. כשהוא נדרש לסוגיית הגיוס המטלטלת את המדינה, הוא מבקש להחזיר את הדיון מהשדות הפוליטיים אל השטח. "זו סוגיה שמלווה אותנו למעשה מקום המדינה", הוא מזכיר, ומבקש להדגיש את המורכבות שרבים בוחרים להתעלם ממנה. בעבורו ובעבור הציבור הדתי־לאומי, השירות הצבאי הוא 'לכתחילה', חלק בלתי נפרד מתחיית עם ישראל בארצו, אך הוא אינו עוצם עיניים מול המציאות המורכבת בבסיסים. "הצבא לצערנו, אפילו בעת הזאת, לא מאפשר באופן אמיתי לשמור על אורח חיים תורני", הוא אומר בכאב, ומתאר כיצד לוחמי מילואים נאלצים לעיתים להשתיק את הערכים שגדלו עליהם. בניגוד לאלו הסבורים שבמלחמה אין זמן לפרטים הקטנים, הרב שני נחרץ: "כדי להצליח במלחמת מצווה, צריך 'והיה מחניך קדוש'. אני לא חושב שזה דבר שניתן לוותר עליו".

אולי יעניין אתכם

עוד בצבא וביטחון הפשיעה במגזר הבדואי – פצצה מתקתקת מבפנים

עוד בצבא וביטחון ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל

במבטו על הציבור החרדי, הוא מזהה לגיטימיות בדרישה שהצבא יאפשר ללוחם להיכנס חרדי ולצאת חרדי. מבחינתו, חטיבת 'חשמונאים' היא ההוכחה שזה אפשרי: "הצבא מאפשר לנהל את החטיבה בלי שום קושי לשמור על אורח חיים תורני, חרדי אפילו. כשהניסיון הזה יצליח, ויש סימנים יפים להצלחתו, אני משוכנע שהוא ישתלם, יש ציבור חרדי גדול שרוצה מאוד להתגייס". בחוק הגיוס הנוכחי הוא רואה פריצת דרך היסטורית, לא משום שהוא מושלם, אלא בגלל המשמעות הרוחנית שבו. "החוק הזה מביא איתו הסכמה של ההנהגה הרוחנית החרדית שחרדי לובש מדים", הוא מדגיש, "מי שלא מבין את פריצת הדרך הזאת, פשוט לא מבין את האירוע".

הסנקציות לא יזיזו

למרות מעמדו כיושב ראש פורום הגבורה, שני אינו חושש להעביר ביקורת גם על חבריו למאבק. הוא מביט בכאב על הקמפיינים המיליטנטיים הדורשים שוויון בנטל באופן מיידי. "אני מבין את הרגש המבעבע, שרוצים עוד שותפים לשאת את האלונקה", הוא אומר בהבנה, אך מזהיר מפני התוצאות: "לצערי, הקמפיינים הללו פועלים מתוך חוסר הבנה איך עובד הציבור החרדי. בפועל הם מרחיקים את הגיוס וגורמים לציפוף שורות, כי גם חרדים שכבר היו על מפתן הבקו"ם פשוט לקחו צעד אחורה בגלל המיליטנטיות של הקמפיין". מבחינתו, הדרך לתיקון עוברת דרך בניית גשרים ואמון, ולא דרך מאבקים שמשיגים בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה.

"הקמפיין הזה בפועל בז לחרדים", אומר שני בטון שקט אך נחרץ, "אני מתפלא על אנשי חינוך ורבנים ששוכחים את מה שהם יודעים היטב בין כותלי המוסדות שלהם – תהליכים אמיתיים לא קורים בכפייה. כשאומרים לי 'כבר אין לנו סבלנות', אני לא מקבל את התירוץ הזה. חייבת להיות סבלנות, כי עד שהתחילו הקמפיינים הבוטים הללו, ראינו תזוזה אמיתית בשטח".

בשבילו הדיון אינו תיאורטי. הוא מכיר את הניואנסים הדקים של החברה החרדית מהבית. "יש לי בן חרדי, חסיד קרלין, ובמשפחתי הרחבה נמצאים כל גוני הקשת החרדית. האשליה שאם נחוקק חוק דרקוני עטוף בסנקציות זה מה שיזיז אותם – היא פשוט חוסר הבנה של האירוע. חרדי לא יפסיק להישמע לרבותיו בגלל סנקציה כזו או אחרת. להפך, הלחץ הזה רק מסיג לאחור את התהליכים שכן חווינו".

כוחו של החוק הנוכחי, בעיניו, הוא דווקא בהיותו הכרה חוקית ראשונית מצד החרדים במהלך הגיוס. "גם אני הייתי רוצה שכולם יהיו כמונו, אבל הם לא", הוא מסביר, "אי אפשר לקחת ציבור כל כך מחובר לערכיו ולחשוב שצעקות יביאו לגמישות. במקום זה, אנחנו צריכים לייצר תנאים". הוא מצביע על מודלים קיימים שפועלים הרחק מאור הזרקורים, כמו יחידה מיוחדת בשב"כ שהוקמה בעבור הציבור החרדי: "השב"כ הקצה להם בניין נפרד, עם אוכל בכשרות בד"ץ והפסקות לתפילה. שמעתי אישית מראש השב"כ על התרומה המדהימה שלהם לביטחון ישראל. זה המודל שצה"ל והמשטרה צריכים לאמץ".

שני משוכנע שהמפתח אינו טמון בניסוחים משפטיים, אלא בשינוי גישה עמוק של המערכות. "אם המערכות יחוללו את השינוי הדרוש באופן אמיתי, ולא מהשפה ולחוץ – החוק הזה פשוט יתייתר. מההיכרות שלי, יש אלפים רבים של צעירים חרדים שהיו מתגייסים כבר מחר בבוקר, אם רק היו נותנים להם את התנאים לשרת בלי לאבד את עולמם הרוחני".

חינוך ותרבות, לא סנקציות

לצד יהושע שני ניצב צביקה מור, שקולו הפך לאחד המשמעותיים בשיח על עתיד המדינה מאז שבעה באוקטובר, מזמן שבנו איתן נחטף לעזה, שם שהה במשך שנתיים במנהרות מרצחי חמאס. מור אינו מבקש לטשטש את חובת הגיוס, אך הוא מבקש לצקת לתוך הדיון הסוער מנה גדושה של ריאליזם. "חשוב לי לומר שמצוות המלחמה, יישוב ארץ ישראל ועזרת ישראל מיד צר, אלו מצוות שכולם חייבים בהן", הוא פותח בבסיס המוסרי, "לא שמענו שמי שעוסק בתורה פטור מקיום מצוות. כולם חייבים, ואנחנו באמת רוצים לראות את כולם לוקחים חלק".

ואולם בדומה לשני, מור מזהיר מפני הניסיון להשיג מטרה נעלה זו באמצעות כפייה חוקית בלבד. לשיטתו, הצבא אינו דומה לתשלום מיסים או לניהול ועד בית – הוא דורש משהו שאי אפשר לאכוף בסנקציות. "אי אפשר לכפות על אנשים להיות לוחמים. זה פשוט לא עובד", הוא מאבחן, "הסיבה שבני הציונות הדתית הם שותפים מלאים במצוות המלחמה היא לא משום שיש חוק, אלא בגלל התרבות והחינוך. זו חברה שלמה שרואה בזה ערך, וכל מוסדותיה מגויסים לכך. זה דבר שאי אפשר ליצור בבת אחת תוך שנה".

מור מדגיש כי הנחיצות הגדולה בלוחמים נוספים אינה יכולה "לדלג" על שלב העיצוב התרבותי של הציבור החרדי. ואולם לדבריו, המחסום אינו רק חברתי, אלא גם מבצעי־מערכתי. "גם הצבא לא מסוגל לגייס אותם בבת אחת", הוא טוען, "הוא צריך להכשיר מסגרות מיוחדות – החל מבסיסים נפרדים וכשרויות מהודרות, ועד שדרת פיקוד שלמה שמתאימה לציבור הזה. לצבא פשוט אין את זה כרגע, וזה דבר שצריך להיבנות".

הוא קורא לציבור לסבלנות בשני מישורים: גם כלפי המערכת, שטרם בנתה את התשתיות הראויות, וגם כלפי האנשים עצמם, שטרם עברו את התהליך הפנימי הנדרש. "מה יקרה אם תביא לצבא בבת אחת, מכוח סנקציות, אנשים שלא מבינים את השפה?", הוא תוהה ואף מזהיר: "במצב כזה, הם עלולים פשוט להזיק לצבא. כדי שהגיוס יהיה אפקטיבי ולא רק הצהרתי, הוא חייב לצמוח מתוך הבנה ובנייה משותפת, ולא מתוך התנגשות חזיתית".

בנקודה זו, מור נוגע באחד הפצעים המדממים ביותר בתוך הציונות הדתית פנימה – שאלת היחס והאהבה לאחים. "כמעט בכל שבת, באחד מעלוני המגזר, אנחנו רואים דברי שטנה של ממש כנגד אחינו החרדים", הוא אומר בכאב. "איך יכול להיות שאנחנו, שמדברים תמיד על אהבת חינם ועל מעגלי אחדות עם 'אחים לנשק' למרות מופעי הסרבנות, מאבדים את כל הסבלנות הזאת כשזה מגיע לחרדים? איך יכול להיות שהציבור החרדי, שהוא ראשון לכל דבר חסד אזרחי ומוביל בארגוני סיוע מדהימים, נתפס אצלנו כמי שמתנכר לפיקוח נפש?".

התשובה, לדעת מור, נעוצה בהיסטוריה של המערכת הצבאית עצמה, שדאגה במשך השנים להרחיק את החרדים משורותיה. הוא מפנה אצבע מאשימה גם כלפי המציאות בתוך הצבא כיום, מציאות שגם הציבור הדתי־לאומי טרם הצליח לשנות. "איך יכול להיות שאחרי 60 שנות ישיבות הסדר, הצבא עדיין שולח מד"סניקית לבחורי ישיבה או מכריח אותם להשתתף באירועים בניגוד לאמונתם? אנחנו עוד לא פתרנו את הבעיות האלה אצלנו, אז באיזו זכות אנחנו באים לחרדים בטענות? הם הרי מסתכלים עלינו ולא רואים דוגמה נחרצת ליכולת לשמור על התלמידים בתוך המערכת".

מטרת הקמפיין אינה גיוס, אלא הפלת הממשלה

מור מבקש לחשוף את מה שהוא רואה כמניע האמיתי מאחורי הסערה הציבורית הנוכחית. הוא מזכיר כי הקמפיינים של "גיוס שווה לכולם" לא נולדו בבתי המדרש של הציונות הדתית, אלא בארגוני המחאה. "האם הם באמת רוצים את החרדים בצבא בהמוניהם? ודאי שלא", הוא קובע. "זהו קמפיין משרת שנועד למטרה אחת: הפלת הממשלה. כמו קמפיינים אחרים, גם זה יושב על נקודת אמת ועל מצוקה וכאב אמיתיים, ולכן חלק מבני הציונות הדתית נסחפו פנימה. זה נכון שהחרדים צריכים להיות שותפים בנטל הביטחוני, המצב הנוכחי אינו בסדר, אבל זה לא דבר שפותרים בכוח. מי שמנסה לפתור סוגיה כזו בכוח, פשוט לא מבין את עומק האירוע.

"בסוף צריך לשאול את עצמנו ביושר מה אנחנו מנסים להשיג", אומר מור. "אפשר לחייב אדם לשלם ארנונה, אפשר לסגור לו את המים – אבל האם מישהו באמת מעלה בדעתו לסגור את המים לישיבות? האם אנחנו, כציבור דתי־לאומי, בכלל מבינים שעיקר בניין התורה של עם ישראל היום נשען על הציבור החרדי? כמות ואיכות לומדי התורה שמצמיחה את גדולי הדור והפוסקים נמצאת שם. האם אנחנו באמת רוצים לפגוע בעולם התורה המרכזי של העם שלנו?".

בעבור מור, הניסיון לכפות שינוי דרך התקפות רק מחבל במטרה. הוא מביא עדות מהשטח: "בגיוס הקרוב לחטיבת 'חשמונאים', במקום שתי פלוגות תהיה רק אחת. רב־סרן שמפקד שם על ההכשרות סיפר לי שהחרדים פשוט מתכנסים בתוך עצמם בגלל כל המתקפות. זה לא עוזר לגיוס, זה פוגע בו". הוא נחרץ בקביעתו שרק דרך של הסכמה, סבלנות והוכחה בשטח שחרדי יכול לשרת ולצאת חרדי, תוביל לשינוי נורמטיבי.

אך מעבר לשאלת החרדים, מור מעלה תהייה מבצעית שמטילה ספק במניעי הקמפיין הנוכחי: "אם יש נחיצות גדולה כל כך בכוח אדם, מדוע לא מגייסים קודם כול את עשרות אלפי הלוחמים שהיחידות שלהם נסגרו בעידן 'הצבא הקטן והחכם'? מדובר באנשים בני 30 ומעלה, שכבר הוכשרו וניתן להחזיר אותם לכשירות מבצעית תוך שבועיים. רבים מהם הגדילו ראש והתנדבו, אבל עשרות אלפים אחרים לא זומנו. אם המטרה היא באמת כוח אדם ולא 'חינוך מחדש' של החרדים, אלו האנשים שצריכים לעמוד בראש התור. הדרך האמיתית עוברת דרך סבלנות והבנה, ולא דרך מאבקים שרק מרחיקים את הפתרון".

משותפות גורל לאחדות המשפחה

אל קולותיהם של הרב שני וצביקה מור מצטרף עופר גרינבאום, אביו של רב־סמל מתקדם ישי נתנאל גרינבאום הי"ד, שנפל בקרב ברצועת עזה לפני כשנה. גרינבאום מציב חזון מקיף יותר, כזה שאינו עוצר רק בפתח הישיבות החרדיות, אלא מבקש להגדיר מחדש את המושג "שירות לכולם". "אני תומך בחוק גיוס לכולם", הוא מבהיר, "זה כולל פציפיסטים, זה כולל את אלו שנמנעים משיקולים אידאולוגיים, וזה כולל גם את האוכלוסייה הערבית־ישראלית. אין פטור למי שיכול".

לשיטתו של גרינבאום, האחריות להצלחת המהלך מוטלת בראש ובראשונה על כתפי הצבא. עליו לבנות מסגרות שיתאימו לצרכים הייחודיים של כל אוכלוסייה, ואף לשתף פעולה עם מסגרות אזרחיות בעבור מי שהצבא אינו זקוק לו. "כשנרחיב את האפשרויות, המושג 'לא יכול' יצטמצם מאוד", הוא מסביר. אך לצד ההרחבה הזאת, הוא מציב קו אדום ברור לגבי תפקידו החינוכי של הצבא: "חשוב שהצבא יחנך את הבאים בשעריו לנתינה ולאחריות לאומית, ולא לפרוגרס או לחילון".

באשר לציבור החרדי, גרינבאום שותף לעמדת חבריו כי המפתח טמון בהסכמה ובהדרגתיות. "זה חייב להיעשות תוך קביעת נהלים מתאימים וללא כפייה בסוגיות שאינן הכרחיות לצבאיות, כמו שירות מעורב או שירת נשים", הוא מדגיש. המודל שהוא מציע אינו נשען על כפייה ברוטלית, אלא על יצירת תנאים הולמים לצד מערכת תמריצים ברורה: "צריך להפעיל מנופי עידוד, ולזכור שאזרח שלא משרת לא זכאי להטבות שהמדינה מחלקת. צריך לשאוף למשוואה של שוויון בזכויות ובחובות, אך כל זאת ללא שום כוונה של חינוך מחדש".

גרינבאום מבקש להביט אל העתיד, מתוך הבנה שחוק הגיוס הנוכחי אינו "חזון הגאולה השלמה", אלא הפתרון המעשי ביותר במציאות המורכבת של ימינו. "חוק הגיוס הנוכחי הוא הטוב המקסימלי שאפשר להשיג במציאות הישראלית בעת הזאת", הוא קובע. בעבורו הציבור החרדי אינו "צד" בוויכוח, אלא בשר מבשרו: "אלו אחיי ואחיותיי, אני מקושר אליהם בקשרי משפחה ובגשרי לב. הם שותפים נאמנים של עם ישראל, ציבור יקר ואהוב, ובוודאי שהייתי שמח שהם יהיו במקום אחר – אבל הם פשוט לא שם כרגע".

הוא מצביע על האבסורד שבמצב הקיים, שבו בהיעדר חוק מוסכם, צעירים חרדים רבים נותרים מנותקים מהעשייה הלאומית ומהנשיאה בעול. "המציאות היום אינה סבירה", הוא נאנח, "אבל אי אפשר לצפות מאנשים שהם 'במקום אחר' פשוט ללבוש שכפ"ץ ולהסתער מכוח כפייה. זה לא עבד עם אף אוכלוסייה, וזה לא יעבוד גם כאן. תהליך כזה חייב להתבסס על הבנה ועל שותפות גורל, לא על ניסיון לחנך אותם מחדש".

החזון שגרינבאום מציע הוא פשוט ואנושי: משפחה חרדית שבה האחים חיים זה לצד זה מתוך כבוד לבחירותיהם. "אני רואה מצב טבעי ובריא שבו בן אחד מקדיש את זמנו לתורה – ואשרינו שיש לנו חלק בעוסקים בתורה – ואחיו, שזה פחות מתאים לו, חוזר הביתה במדים. היום, בגלל שאין אבחנה ברורה ואין הסכמה של 'הגדולים', גם מי שלא לומד לא מתגייס. ברגע שהחוק יסדיר את זה בהסכמה, המדים יהפכו למקור לגאווה ולא למחסום".

לדבריו, ההתנגדות החריפה לחוק מתעלמת מהצורך האקוטי באחדות בשעת גאולה. "בשלב הזה של חיינו, אנחנו מתפשרים בהרבה תחומים. גם פה צריך להבין שזה הרע במיעוטו. מי שדורש כפייה לא יקבל חיילים, ובטח לא יקבל לוחמים עם מוטיבציה וחירוף נפש. הניצחון במלחמה הזאת יבוא רק מהיחד, והחרדים הם חלק בלתי נפרד מהיחד הזה. כמו שאין מקום למלחמת אחים עם אלו שאינם שומרים תורה ומצוות, אין שום מקום לייצר 'מלחמות יהודים' עם אחינו החרדים. הכול חייב להיעשות בהבנה ובאהבה".

בחירה בהסכמה על פני רגש

אל קולותיהם של האבות השכולים מצטרפת ד"ר רות בורשטיין, שבשנתיים האחרונות מנהלת את הבית לבדה בעוד בעלה משרת במילואים מאות ימים. כמי שחווה את העומס על בשרה, היא מבינה את הדחף הציבורי לפתרון של "כאן ועכשיו", אך מבקשת להציב מול הרגש המבעבע שיקול דעת קר ומפוכח. "נכון, כנשות מילואימניקים אנחנו כורעות תחת הנטל, והדחף המיידי הוא לדרוש צדק מוחלט", היא אומרת, "אבל צדק כזה עלול להוביל לכישלון בפועל".

בורשטיין מצביעה על שתי סיבות עיקריות שבגללן גיוס אגרסיבי ייכשל. הראשונה היא מוכנות הצבא: "צה"ל פשוט לא ערוך לגיוס של עשרות אלפים בבת אחת. זה דורש תשתיות, הכשרות ושדרת פיקוד שמתאימה לאורח החיים החרדי. בלי היערכות כזו, הגיוס לא יהיה אפקטיבי לצבא". הסיבה השנייה היא חברתית: "כפייה אגרסיבית רק יוצרת ציפוף שורות והגברת ההתנגדות. אנחנו כבר רואים את זה קורה – במקום להביא חיילים, אנחנו יוצרים קרע עמוק בעם".

מול גישת הכפייה, בורשטיין רואה בדרך ה"הסכמה וההדרגה" את הסיכוי היחיד לשינוי אמיתי שורשי. "תהליכים שקורים בהסכמה מחלחלים פנימה ויוצרים שינוי תרבותי", היא מסבירה. "כשצעיר חרדי יתגייס באישור הקהילה שלו, הוא יסלול את הדרך לבאים אחריו. זה מאפשר בניית אמון – הציבור החרדי צריך לראות שאפשר לשרת בלי לאבד את הזהות. ככל שיהיו יותר הוכחות כאלו בשטח, הפחד יקטן".

לסיכום, היא מדגישה כי בעבורה, השמירה על אחדות העם היא אינטרס ביטחוני לא פחות מגיוס חיילים נוספים. "אנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת, אחרי שנתיים של מלחמה מול אויבים מבחוץ ומאבקים פנימיים מבית. הליכה בהסכמה היא מה שרוב העם רוצה – גם אם הרוב הזה פחות קולני. כאשת מילואימניק, אני מזדהה עם הכאב והעומס, אבל שינוי אמיתי לא יושג בכוח הזרוע אלא בבנייה משותפת. גיוס הדרגתי הוא לא התחמקות, הוא הדרך היחידה להבטיח שבסוף התהליך נקבל צבא חזק יותר וחברה מלוכדת, ולא מאבק משפטי עקר שלא יביא אפילו חייל אחד לבקו"ם".