התחלה// נולדה וגדלה בנתניה של פעם. "נתניה של ילדותי הייתה מקום שבו כולם הכירו את כולם. כולנו צעדנו לאותם מוסדות חינוך והתנקזנו לסניף בני עקיבא היחיד בעיר. למרות החלוקה לקהילות ולבתי כנסת שונים, התחושה הייתה של משפחה אחת גדולה. גדלתי כבת בכורה מארבעה ילדים, בבית חם ועוטף, בילדות שמחה ומאושרת".
זהו שמי// קרויה על שם סבתה, ביילא ז"ל, שנפטרה בימי השואה. "סבתא נפטרה בגטו בווינה בשנת 1944. כמי שעוסקת בהיסטוריה, אני נפעמת בכל פעם מחדש מהעובדה שזכתה להיקבר בבית קברות יהודי בעיצומה של השואה – דבר שהיה נדיר ביותר באותם ימים. זכינו שגם דור הילדים והנכדים שלנו פוקד את קברה בווינה לעיתים תכופות. זו זכות עצומה בשבילנו וחסד גדול בשבילה, שהיא לא נותרה כעוד מספר בסטטיסטיקה של השואה".
אבא// זאב ליבר ז"ל, ניצול שואה מהונגריה ואיש ציבור פעיל. לפני 27 שנים הלך לעולמו בפתאומיות. "אבא, שהיה בן שמונה בתקופת השואה, בחר להנחיל לנו את השואה כסיפורי הרפתקאות כדי להגן עלינו, מה שאיפשר לנו לצמוח בבית שמח ופתוח למרות הזיכרונות. הוא היה דמות חשובה בנתניה, חבר מועצת העיר וממקימי 'אליצור' בעיר. עד היום מהדהד בי קולו בלילות שבת, כשהיה מתכונן לקריאת התורה בנעימה שכולה לב".
אמא// לאה ליבר (89), ילידת נתניה ואשת חינוך. "פורצת דרך ששילבה בין משפחה לשליחות. אימי הייתה מהמורות הדתיות הראשונות לחינוך גופני, בוגרת מכון וינגייט וכלת פרס יקיר החינוך הדתי. לצד הקריירה החינוכית היא כיהנה כיושבת ראש סניף 'אמונה' בנתניה והייתה פעילת ציבור. המפגש בינה, צברית שורשית, ובין אבא ניצול השואה יצר בית ערכי ומיוחד. היא מהווה בשבילי עד היום מודל לשילוב בין הבית פנימה לעשייה למען הכלל".
אולי יעניין אתכם
ספסל הלימודים// התחנכה ביסודי בבית הספר ישורון ובהמשך באולפנית בר אילן בנתניה. "הייתי תלמידה פעילה מאוד והדרכתי בסניף בני עקיבא. השנים ההן בסניף ובבית הספר היו כור ההיתוך שלי. שם נבטה בי התשוקה לעסוק בחינוך ולמלא תפקידי מנהיגות".
פתיחת עיניים// אחרי סיום כיתה י"ב עשתה שנתיים שירות לאומי – בבית חינוך עיוורים בירושלים ובפנימיית 'טירת הילד' בנתניה. "השירות הלאומי היה המפגש הראשון שלי עם נוער בסיכון וילדים בעלי צרכים מיוחדים. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהמעטפת המוגנת של הבית והאולפנית, וגיליתי מציאויות מורכבות שלא הכרתי לפני כן".
צוואת הדורות// אחרי השירות הלאומי המשיכה ללימודי תואר ראשון, תואר שני ותעודת הוראה בהיסטוריה באוניברסיטה העברית. "הבחירה בתחום הייתה המשך טבעי למשיכה שלי לנושא עוד מימי התיכון. פעלתי משני מניעים עיקריים: הסקרנות האינטלקטואלית לחקור את קורות עמנו בתוך ההקשר העולמי, והרצון להעמיק בסיפור המשפחתי של אבא, שרוב משפחתו נספתה בשואה. היה לי ברור שאני מסלילה את עצמי להיות מחנכת להיסטוריה, כשנושא השואה עומד במרכז השליחות שלי".
חוליה בשרשרת// בהוראת ההיסטוריה היא רואה הרבה מעבר להעברת ידע, ומגדירה עצמה "מחנכת להיסטוריה". "מדובר בתחום דעת שמעצב את הזהות הציונית־דתית של התלמידים. ההיסטוריה היא לא מקצוע ששקוע רק במה שהיה, אלא כלי שמבהיר שאנחנו חוליה בשרשרת הדורות. עם השנים הרחבתי את תחומי ההוראה שלי גם לאזרחות ותקשורת, מתוך רצון להעניק לתלמידים מבט רחב ומעמיק על המציאות הישראלית".
החצי השני// את אלכס, בן השבט שלה בבני עקיבא, הכירה כבר בימי ההדרכה המשותפת בסניף, ומאז הם צועדים יחד יותר מארבעה עשורים. "התחתנו בגיל 20, כשהוא עוד היה חייל בישיבת ההסדר הר עציון. אלכס הוא איש חינוך בכל רמ"ח איבריו. הוא מילא שורה של תפקידי מפתח בחמ"ד – ממורה ומנהל ועד למחמ"ד מחוז ירושלים. גם היום, כגמלאי, הוא מוביל את תנועת 'אנובנו' לשנת שירות לבני הגיל השלישי. הוא מהווה בשבילי השראה אדירה, ובשנותינו הראשונות במגורי הכולל באלון שבות הנחנו את היסודות לבית של חינוך ושליחות".
הנחת// חמישה ילדים: אביטל צימרינג (44) מתגוררת בחד־נס בגולן, שירה זלצר (42) מתגוררת בירוחם, ד"ר נועה שטיינמץ (38) מתגוררת בראש העין, ישראל גליקסברג (34) מתגורר במודיעין, וחן כהן (31) מתגוררת בירוחם. "כולם נשואים ובעלי משפחות, מקור השמחה והאושר שלנו. מהם נולדו לנו יותר מ־20 נכדים".
גן עדן של חינוך// אחרי הפרק באלון שבות, עברו בני הזוג לאולפנה בכפר פינס, שם קבעו את ביתם למשך שלושה עשורים. "אני חינכתי באולפנה להיסטוריה, אזרחות ותקשורת, ואלכס ניהל את התיכון. אלו היו שנים של שילוב בין חיי משפחה לשליחות חינוכית, כשארבע בנותינו מתחנכות באולפנה. כפר פינס הוא המימוש המזוקק של חזון תורה ועבודה – מקום של פשטות, חלוציות ואווירה ייחודית, שהיה גן עדן אמיתי לגידול ילדינו".
מורשת בתנועה// לצד עבודתה באולפנה לימדה במגוון מוסדות, ממדרשיית נועם ועד לתיכון חקלאי ממלכתי, ושימשה כמדריכת מורים ארצית. "במקביל להוראת היסטוריה, אזרחות ותקשורת, הדרכתי מסעות בני נוער לפולין. שם, על אדמת אירופה, הרגשתי שאני ממשיכה את הצוואה הבלתי כתובה של אבא – להפוך את זיכרון העבר לכוח חינוכי שבונה את העתיד".
קומת השליחות// בשנת 2010 נבחרה לשמש כמפמ"ר להיסטוריה בחמ"ד, תפקיד שבו הנהיגה במשך 15 שנים מהפכה תפיסתית ופדגוגית. "הדבר הראשון שעשיתי היה לשנות את הטרמינולוגיה: לא עוד 'מורים להיסטוריה', אלא 'מחנכים להיסטוריה'. מורה שמגיע עם תודעה של עיצוב זהות וברק בעיניים, מדביק בזה גם את התלמידים. לצד הזהות, הובלתי חדשנות פדגוגית עם תוכניות כמו 'באר' ללמידה עצמאית מתוקשבת, ותוכנית פר"ח שהפכה את הלימוד לחווייתי דרך סרטים ושירים. גולת הכותרת בשבילי היא תוכנית 'חמ"ד ועד', שבה התלמידים נפגשים עם אנשי עדות. שם, בחיבור הבלתי־אמצעי, ההיסטוריה הופכת מספר לימוד לחיים עצמם".
פרישה בשיא// אחרי 15 שנה של הובלת מקצוע ההיסטוריה בחמ"ד, בחרה לפרוש לגמלאות מוקדמות. "החלטתי לסיים את התפקיד מתוך בחירה ומתוך תשוקה גדולה שעדיין בוערת בי. אדם צריך לדעת מתי לפרוש – כשהסביבה עוד שואלת למה ולא מתי. אני חותמת את הפרק הזה בתחושת שליחות שמומשה, בידיעה שדור המחנכים שהשארתי מאחוריי ימשיך להנחיל את סיפורו של עם ישראל בהתלהבות".
עושים היסטוריה// לפני כארבע שנים, בגיל שבו רוב האנשים מחפשים יציבות, החליטו בני הזוג להעתיק את חייהם מחשמונאים לירוחם. "המעבר נולד מתוך רצונו של אלכס לחזור לשטח ולנהל תיכון בבאר שבע, אבל בשבילנו זו הייתה גם החלטה ערכית: הבנו שהיסטוריה לא רק קוראים בספרים או מלמדים בכיתה – היסטוריה צריך גם לעשות. בחרנו להצטרף לחלוציות בנגב ולהשתלב בקהילה הדתית המופלאה בירוחם. הגענו בעקבות שתי בנותינו שמתגוררות כאן, ומצאנו התחדשות מרעננת וזכות להיות שותפים בבניין הארץ".
אם זה לא היה המסלול// "אני מודה לא־ל על הדרך שעברתי ומביטה לאחור בלי שמץ של תחושת החמצה. לא מצליחה לחשוב על שום עיסוק אחר שהיה מעניק לי את אותה תחושת משמעות וסיפוק".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// משכימה בשש וחצי בבוקר לשיעור הדף היומי של אלכס בזום. "עד לפני שבועיים סדר היום שלי כמפמ"ר היה אינטנסיבי להפליא. כעת, בשבועיים הראשונים לגמלאות, אני בתקופת הסתגלות. אבל ברור לי שהשקט הזה הוא זמני והפרק הבא יהיה עמוס בעשייה".
פלייליסט// "שירים ישראליים, מעידן עמדי ויובל דיין ועד עידן רייכל. אלו אומנים שמביאים קולות מרגשים ותכנים שנוגעים בלב החברה הישראלית".
השבת שלי// "הזמן שבו אני שואבת כוחות. בדרך כלל הבית מלא בילדים ובנכדים, או שאנחנו מתארחים אצלם. הזדמנות יקרה לפגוש את הנכדים הגדולים, חלקם כבר חיילים, לשיחות עומק אל תוך הלילה סביב שולחן השבת. אנחנו מקפידים לעיתים גם על שבת זוגית שקטה, שמאפשרת את הפינה האינטימית שלנו בתוך המרוץ".
דמויות מופת// ההורים, לאה וזאב ליבר. "אימי, שתיבדל לחיים, היא בשבילי מודל לסבתאות רלוונטית. גם בגיל 89 היא מחוברת לחיים של נכדיה ומעורבת בהם. אבא הוא מופת של תקומה: אדם שאיבד הכול בשואה ובנה חיים מלאי שמחה ועשייה ציבורית. הכוחות שלו להשתקם הם שיעור לחיים".
מפחיד אותי// "להיות תלויה באחרים, ולהפסיק להיות משמעותית. כל חיי הובלתי והייתי בעשייה, וחשוב לי להמשיך להרגיש שאני תורמת ומשפיעה".
משאלה// "שאצליח גם מחוץ לכותלי עולם החינוך הממוסד למצוא את הדרך לעסוק במנהיגות חברתית או קהילתית".
כשאהיה גדולה// "אני מייחלת לשנים של רוגע וזמן איכות עם אלכס והמשפחה, לצד היכולת להמשיך להנהיג מיזמים חברתיים, כשהמשפחה היא העוגן והשליחות היא המצפן".
לתגובות:
