מצווה גדולה להיות בצמיחה

זה היה אחד מרגעי השפל הכואבים בחייו. צביקה וישנגרד חזר אל עסק המסגרות של אביו עם הזנב בין הרגליים, לאחר שנאלץ לסגור את העסק העצמאי שהקים בעקבות חובות עתק. אלא ששם חיכתה לו מכה נוספת: הוא גילה שגם המפעל המשפחתי, מפעל חייו של אביו, נמצא על סף קריסה כלכלית. בבת אחת מצא עצמו וישנגרד בלב סערה של פשיטת רגל, אובדן נכסים ותחושת חוסר אונים.

אך דווקא מתוך קריסת העסק, החלה לצמוח התקומה. כשהבין כי אין די משאבים לשכור עורך דין שייצג אותו מול גדודי הנושים, קיבל החלטה ששינתה את גורלו: הוא ילמד את התחום בעצמו. מה שהתחיל בלילות ארוכים של נבירה בספרים בספריית בית אריאלה בתל אביב, הפך ללימודי משפטים בקריה האקדמית אונו. הוא לא רק ביקש להציל את עצמו, אלא להבין את המנגנון שריסק אותו.

כיום, 18 שנה אחרי המשבר המטלטל ההוא, עורך הדין צביקה וישנגרד כבר לא עומד מול המערכת – הוא מוביל אותה. כמי שמשמש כיושב ראש ועדת חדלות פירעון בלשכת עורכי הדין, הוא הפך לאחד הקולות הבולטים בישראל בתחום הסדרת החובות. בשבילו לא מדובר רק בקריירה, אלא בשליחות אישית: לסייע לאנשים מן השורה שנקלעו למצב ביש, בדיוק כפי שקרה לו.

וישנגרד נולד בבת ים של שנת 1968, זמן קצר אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, למציאות ישראלית של עבודה קשה ובנייה עצמית. "גדלתי במשפחה עם חמישה אחים", הוא מספר בשיחה עם 'בשבע', "הורים שנאבקו על הפרנסה ועל גידול הילדים. אימי, שולמית, שתיבדל לחיים ארוכים, היא בת לניצולי שואה שנולדה במחנות העקורים מיד לאחר המלחמה. גדלנו על הסיפור הבלתי ייאמן של הוריה, שהיו ברשימת שינדלר המפורסמת. בסצנה בסוף הסרט 'רשימת שינדלר' רואים יהודי שמוציא שן זהב ומתיך אותה כדי להכין טבעת, שעליה נחרט 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו'. הצורף הזה, שהכין את הטבעת בשביל שינדלר, היה סבא שלי שאני קרוי על שמו. הוא ניצל בזכות המקצוע שלו".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

החיבור בין עבודת כפיים לערכים עבר כחוט השני גם אל אביו, ישראל. "אבא היה אדם פשוט, איש עבודה בכל רמ"ח איבריו. מסגר, בן למשפחת תעשיינים, שתמיד עבד עם הידיים". בבית הזה, שבו התערבבו זיכרונות השואה עם ריח המתכת של המסגרייה, התעצבה זהותו הדתית והחברתית. "התחנכנו במוסדות ממלכתיים דתיים, בבני עקיבא ובבתי הכנסת של המפד"ל. זה היה בית ששמר תורה ומצוות בדרכו המיוחדת. אני זוכר ששאלתי את אבא יום אחד: 'למה אתה הולך בלי כיפה?'. הוא הסביר לי שבתל אביב של ילדותו לא היו כיפות סרוגות – או שהיית חרדי, או שהלכת עם ברט. הוא תמיד היה עם כובע קסקט, כובע העבודה שלו. הראש שלו מעולם לא היה מגולה באמת, הוא תמיד היה מחובר למשהו גבוה יותר, גם כשהיה עסוק בעבודת המסגרות המפרכת".

המסלול החינוכי של צביקה הצעיר לא רמז במאומה על הכיסא המרופד בלשכת עורכי הדין שיאכלס בעתיד. למעשה, הוא התחיל כמעט בנקודת שבירה. "הלימודים לא עניינו אותי", הוא מודה בכנות, "הוריי היו די נואשים ממני". הייאוש הזה הוביל להחלטה שבעיניים מודרניות נראית כמעט בלתי נתפסת: בגיל 12 בלבד, עוד לפני בר המצווה, הוא נשלח לפנימיית קריית נוער בירושלים.

"זו הייתה מסגרת נוקשה מאוד. ילד בן 12 שיוצא הביתה רק פעם בשלושה שבועות", הוא משחזר. "רוב הילדים הגיעו מהפריפריה ומשכונות מצוקה. באותה שנה התפוצצה פרשת אבוחצירא והמתח העדתי בער. בתור האשכנזי היחיד בחבורה, חטפתי שם לא מעט". בסוף השנה, היועץ החינוכי הרים ידיים והמליץ להוריו לקחת אותו הביתה. החזרה לבת ים לוותה בתחושת כישלון צורבת: פער לימודי של שנה שלמה אילץ אותו להישאר כיתה. "זו הייתה בושה גדולה. החברים שלי התקדמו לכיתה ח', ואני נשארתי מאחור, מתחיל את כיתה ז' בפעם השנייה".

התחנה הבאה הייתה תיכון מקצועי בפתח תקווה. "לאבי היה חשוב שיהיה לי מקצוע ביד. 'מה תעשה עם בגרות? מה זה נותן?' הוא היה שואל". אך דווקא שם, בתוך עולם המסגרות והעבודה הקשה, נבט בו רצון אחר. בניגוד לכל חבריו, החליט צביקה ללכת לישיבת הסדר. הבחירה הזאת הציתה עימות בבית: "אבא התנגד. הוא ראה בזה בזבוז של חמש שנים. הוא רצה אותי איתו במסגרייה, הוא היה צריך ידיים עובדות".

רק לאחר שיחה אישית עם ראש ישיבת ההסדר בשילה, הרב מיכאל ברום, התרכך האב ונתן את ברכתו. שנות הישיבה והשירות הקרבי בגולני היו כור ההיתוך שבו התעצב. שם גם פגש את תהילה גולדברג, מי שתהיה שותפתו למסע חיים של שלושה עשורים וחצי. השידוך הצליח מעל למצופה. בערב ט"ו בשבט הם נישאו, והשנה הם מציינים 35 שנות נישואים. בראשית דרכם המשותפת צביקה עוד חבש את ספסלי בית המדרש כאברך, בזמן שתהילה השלימה את לימודי הסיעוד בבית החולים שערי צדק.

מאבק שהפך למצפן

כשסיים את לימודיו בישיבת ההסדר, המעבר מבית המדרש אל העסק המשפחתי בבת ים היה כמעט טבעי, אך הוא לווה בתחושת מחויבות עמוקה. באותן שנים הוא ותהילה קבעו את ביתם בפתח תקווה. "במקביל חזרתי לכור מחצבתי בישיבה הטכנולוגית, הפעם כמדריך, בזמן שתהילה שימשה שם כאחות ואם בית. ביום הייתי עובד במסגרייה, ובלילה מדריך".

אלא שלא עבר זמן רב והעסק המשפחתי החל לחרוק. "התגלגלנו מחודש לחודש. עוד עבודה, עוד הלוואה, עוד ניסיון לסתום חור בבנק. המציאות הזאת הולידה ויכוחים וחיכוכים בלתי פוסקים ביני ובין אבא". מתוך רצון לפרוץ דרך עצמאית ולצאת מהצל של אביו, קיבל צביקה החלטה כואבת: לפתוח מסגרייה משלו באשדוד. "אבא כעס מאוד. הוא ממש נפגע מהמהלך הזה". עד מהרה החלום העצמאי הפך לסיוט כלכלי. "רציתי לגדול ולפרוץ את הגבולות, אבל בתאוריה זה נשמע הרבה יותר טוב מאשר במציאות. התיקים בהוצאה לפועל התחילו להיערם, הנושים התדפקו על הדלת, ובשיאו של המשבר הגיעו מעקלים ולקחו את כל הציוד של המפעל שלי".

ברגע השפל הזה, כשהוא עומד מול הריסות העסק שהקים, בלע וישנגרד את גאוותו. "התקשרתי לחבר משותף ואמרתי לו: 'תהיה השליח שלי. תגיד לאבא שאני רוצה לחזור'. למרות הפגיעה, אבא פתח את דלתו ואפשר לי לחזור עם שארית הציוד והעובדים שנשארו לי". צביקה חזר למסגרייה המשפחתית, מנסה לאסוף את השברים, בלי לדעת שהמשבר הגדול באמת – זה שישנה את מסלול חייו – עדיין לפניו.

מה עשית עם כל החובות שלך? איך התמודדת עם מיליוני השקלים שדרשו הבנקים?

"התמודדתי עם זה לבד. נפתחו תיקים בהוצאה לפועל, ניסיתי לעשות הליכים כאלה ואחרים", הוא מסביר, "אבל נקודת השבר האמיתית הגיעה באמצע 2004. אבא חלה בסרטן הלבלב. הרופאים הבהירו שזה סופני, והדרך קצרה מאוד. שישה שבועות בלבד לאחר גילוי המחלה הוא נפטר".

עוד קודם לכן, כשהעסק כבר התנדנד והנושים התחילו להידפק על הדלת, הבין צביקה את הכיוון שאליו הולך העסק המשפחתי, והחליט לצלול לתוך עולם המשפט. "הלכתי לספריית בית אריאלה, שעות על גבי שעות. למדתי משפטים באופן לא פורמלי. קראתי, למדתי מושגים כמו 'חייב מוגבל באמצעים', 'פשיטת רגל', 'רשם הוצאה לפועל'. הייתי חייב לדעת מה לטובתי ומה לרעתי". הצלילה הזאת לתוך הספרים שכנעה אותו שהוא חייב ללמוד משפטים באופן מסודר. הוא נרשם למחזור הראשון של לימודי הערב בקריה האקדמית אונו, מסלול חדש שאיפשר ללמוד תוך כדי עבודה.

עם פטירתו של האב נסגר הברז הכלכלי באופן מיידי. הבנקים דרשו חובות גדולים של מיליוני שקלים, והיה ברור שהמסגרייה תיסגר. "אמא נשארה בלי מקור הכנסה. החלטנו למכור את המפעל, לסלק את החובות שלו ולדאוג שיהיה לאמא כסף להמשך חייה. ואני?" וישנגרד לוקח אוויר, "אני התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות: סוכן מכירות של שואבי אבק, נהג אמבולנס, מחלק עיתונים בשעות הבוקר המוקדמות. ידעתי שאני חייב לעשות פעולות אקטיביות כדי להביא כסף הביתה".

התביעות שהוגשו לא היו רק נגד המסגרייה. כמי שהיה ערב אישית לכל חובות העסק, צביקה מצא את עצמו בקו האש. מיד כשקמו בני המשפחה מהשבעה הוא חזר לספסל הלימודים, נחוש מתמיד. "ראיתי לנגד עיניי רק מטרה אחת: להיות עורך הדין שמייצג את אלו שאין להם קול, את החייבים שמרגישים שהמערכת סוגרת עליהם", הוא אומר. אלא שהדרך אל הגלימה עברה במסדרונות בית המשפט – הפעם לא כעורך דין, אלא כחייב הנאבק על עתידו. בעודו סטודנט למשפטים ניהל וישנגרד את הליכי פשיטת הרגל האישיים שלו.

בשיאו של התהליך הוא מצא את עצמו באולמה של השופטת ורדה אלשיך, מי שנחשבה באותם ימים לאימת החייבים. "הגעתי לדיון בבקשה לקבל הפטר מהחובות", משחזר וישנגרד, "השופטת אלשיך הייתה נוקשה מאוד. היא סירבה לתת לי את ההפטר בטענה אחת: 'אתה צעיר מדי'. היא סברה שאין סיבה שמישהו בגיל כזה יקבל פטור מחובותיו". וישנגרד סירב לקבל את רוע הגזרה. הוא החליט לערער לבדו לערכאה הגבוהה ביותר – בית המשפט העליון. בטיעון שהקדים את זמנו, טען כי הגיל אינו יכול להיות פקטור המונע מאדם לשקם את חייו ולצאת לדרך חדשה.

הנחישות השתלמה. השופט אשר גרוניס, לימים נשיא בית המשפט העליון, שקיבל את הערעור, הפך את ההחלטה והעניק לצביקה את ההפטר המיוחל. באותו רגע, לא רק שחובות העבר נמחקו, אלא נולד עורך דין חדש – כזה שלא רק קרא על החוק בספרים, אלא שינה אותו במו ידיו בערכאות הגבוהות ביותר. המאבק האישי שלו הפך למצפן המקצועי שיוביל אותו בייצוג אלפי חייבים בעתיד.

כסף קל עולה ביוקר

ההפטר שקיבל צביקה מהשופט גרוניס בנובמבר 2008 לא היה רק ניצחון משפטי, אלא המפתח לחיים חדשים. "זה מה שאיפשר לי לגשת למבחני הלשכה", הוא מסביר. "בגיל 40, אחרי עשור של הליכים משפטיים מתישים, הוסמכתי סוף סוף כעורך דין". עם תעודת עורך הדין ביד וניסיון חיים ששום פקולטה לא יכולה ללמד, וישנגרד לא חיפש עבודה כשכיר. "תמיד הייתי עצמאי בנשמתי. החלטתי לפתוח משרד שיתמחה בדיוק במה שחוויתי על בשרי". מהר מאוד הבין וישנגרד שתחום חדלות הפירעון הוא הרבה יותר מחוקים יבשים. "זה תחום שנוגע בנשמה. זה נוגע בבן הזוג, בילדים, בהורים. לפעמים זה מתערבב עם גירושין או עם אובדן נכסים משפחתיים. הבנתי שכדי להצליח אני צריך לא רק להכיר את החוק, אלא להבין את האדם".

הניסיון האישי שלו לא הפך אותו רק למשפטן חד, אלא גם למעין מאמן של הישרדות בשביל לקוחותיו. הוא מזהה דפוס חוזר וכואב: המשבר הכלכלי הוא לעיתים קרובות המבוא לפירוק הבית. "רוב החייבים במדינה מגיעים להליך אחרי גירושים, או שמתגרשים במהלכו", הוא מאבחן, "החובות הם רעל לזוגיות". כששאל את אשתו, תהילה, איך הם עצמם הצליחו לצלוח את הסערה ההיא בלי שהתא המשפחתי יתפרק, התשובה שלה הפכה למניפסט שלו: "היא אמרה לי: 'לא ישבת יום אחד בבית'. וזה מה שאני אומר היום לכל לקוח: אין דבר כזה אבטלה. אתה יכול להיות במשבר ולרצות להתחפר מתחת לשמיכה, אבל יש לך אחריות. הבאת ילדים לעולם? קום ותביא אוכל".

וישנגרד לא חוסך בביקורת על תרבות ה"מגיע לי" והתלונות על יוקר המחיה. "זה לא יעזור להתלונן על מחיר הירקות בשוק. צא לעבוד בכל דבר. תהיה שומר בחניון, שליח פיצה, נהג אמבולנס. שליח בוולט יכול להרוויח 12 אלף שקל בחודש. אני רואה אנשים שעובדים במקצועות של שליחות, כמו חינוך או סיוע, ומרוויחים 7,000 שקל. זו שליחות נעלה, אבל אם אין לך גב כלכלי מההורים או מבן הזוג, אי אפשר לחיות מזה כשאתה במשבר. כשאתה בבור – אתה צריך לעבוד בשתי עבודות, לקום בשלוש לפנות בוקר לחלק עיתונים, ולעשות הכול כדי להביא פרנסה".

לדבריו, השורש של רוב תיקי חדלות הפירעון בישראל בשנת 2026 אינו בהכרח מחסור בהכנסה, אלא הפער המסוכן שבין רמת החיים להכנסות. "מגיעים אליי אנשים שמרוויחים 25 אלף שקל בחודש, סכום מכובד לכל הדעות, ובכל זאת הם קורסים. למה? בגלל המרדף אחרי רמת חיים גבוהה מדי. הלוואה לחתונה, הלוואה לטיול בחו"ל, מימון לרכב חדש. אנחנו לוקחים הלוואות בלי להבין את המשמעות שלהן, וברגע שהחזרי ההלוואות עולים על ההכנסה הפנויה – המגדל מתחיל להתמוטט. רוב החייבים בישראל הם בכלל לא בעלי עסקים שקרסו, אלא שכירים שעובדים במשרה מלאה. אלו משפחות מהשורה שהחליטו להעלות את רמת החיים באמצעות הלוואות, ופשוט אין להן דרך לממן את הפער בין השוטף ובין החזרי החוב".

איך אדם במצב נואש, שטוען שאין לו כסף למכולת, יכול בכלל לשלם שכר טרחה לעורך דין?

"הוא יכול לשלם כי הוא עובד. ברגע שנכנסים להליך חדלות פירעון, הלחץ של הנושים נעצר. פתאום מתפנה כסף להוצאות השוטפות של המשפחה, ואפילו לחיסכון ולשכר טרחה. אני אומר להם ביושר: 'אתה משלם לקופה סכום שנקבע לך, ובמקביל משקם את חייך'". כמובן, לא הכול ורוד. "כמו שהם לא עמדו בהתחייבויות לאחרים, לפעמים הם נעלמים גם לי בלי לשלם", הוא מודה, "אני מקבל את זה באהבה. מעולם לא תבעתי לקוח. אני דן אותם לכף זכות כי הם במשבר. לפעמים הם חוזרים אחרי שנה, מתנצלים ומשלמים. ומי שבאמת אין לו שקל? אני מפנה אותו לסיוע המשפטי. אני כנראה יצרן הלקוחות הכי גדול שלהם. יש שם עורכי דין מצוינים שהמדינה משלמת להם, וזו שליחות של ממש".

בניגוד למה שניתן היה לצפות, וישנגרד לא ממהר לשפוט גם את אלו שנכנסו לבור ביודעין. "רובם המכריע של החובות הם לגופים פיננסיים – בנקים וחברות מימון. היום כל צעיר בן 20 יכול לקבל באפליקציה מימון של 300 אלף שקלים לרכב בריבית רצחנית. אין שום סיכוי בעולם שהוא יוכל להחזיר את זה. לכן אני לא חס על הבנקים ולא על חברות המימון. הם מרוויחים מיליארדים ולא חסים עלינו, אז אני לא חס עליהם. כמעט לא תמצאו אצלי חייב שחייב כסף למכולת השכונתית או למוסך הפרטי. החובות הם כמעט תמיד למפלצות הפיננסיות שדוחפות לאנשים כסף קל מדי, ואז סוגרות עליהם את הדלת. שם אני נכנס לתמונה".

"איפה הלב שלנו כחברה?"

הצמיחה המקצועית של וישנגרד לא נעצרה בכותלי המשרד הפרטי. ככל שהתעמק בתחום, הוא זיהה עיוות צורם בכנסים ובהשתלמויות של לשכת עורכי הדין. "עשר שנים הלכתי לכנסים, וראיתי תמיד את אותן פנים על הבמה: עורכי הדין של הבנקים, נציגי כונס הנכסים הרשמי, שופטים. כולם דיברו נגד החייבים, אבל אף פעם לא שמעו את קולם של מייצגי החייבים עצמם. הם היו שקופים".

וישנגרד החליט להפוך את השולחן. הוא נכנס לפעילות בלשכת עורכי הדין, טיפס בסולם הוועדות במחוז תל אביב ובמחוז מרכז, עד שלפני ארבע שנים מונה ליושב ראש ועדת חדלות פירעון הארצית (ליחידים). "הכנס הראשון שעשיתי נשא את הכותרת 'שוועת עניים אתה תשמע'. המטרה שלי הייתה ליצור איזון – שעל הבמה ישבו גם עורכי דין שמייצגים את הצד החלש, את זה שמרגיש שהשמיים נפלו עליו".

הפעילות הציבורית הזאת חלחלה גם אל אולמות הדיונים. "היום, כשאני נכנס לבית המשפט, השופטים כבר מכירים את התפיסה שלי", הוא מחייך, "לפעמים שופט אומר לי: 'עורך הדין וישנגרד, אני כבר יודע מה הנאום שאתה הולך לשאת על האדם שמאחורי המספרים, בוא נהיה פרקטיים'. אבל זה בדיוק העניין. אני שם כדי להזכיר להם שזה לא תיק, זה בן אדם. אני מעמיד את החייב מול השופט ואומר: 'אדוני, תסתכל עליו, אין לו שיניים בפה'. אנשים לא מבינים שחייב שצריך טיפול שיניים של 100 אלף שקל נמצא בקיפאון מוחלט. מה הוא אמור לעשות? להישאר בלי שיניים בשביל לשלם עוד כמה שקלים לבנק?"

הקרב המוסרי הגדול שלו ניטש סביב החייבים המבוגרים. "איפה הלב שלנו כחברה כשאנחנו רואים חייב מעל גיל 70, שיוצא לעבוד בחנות צעצועים או בעבודות פיזיות קשות רק כדי להחזיר חובות של מאות אלפים שאין לו סיכוי לסגור? אני נלחם כדי שהאנשים הללו יקבלו הפטרים מיידיים. למחוק להם את החוב ולתת להם להזדקן בכבוד. זה לא עוזר לאף אחד למשוך אותם עוד שנים במערכת".

התפיסה שמובילה את עורך הדין וישנגרד היא שחברה נמדדת ביכולתה להיות קשובה לחלש, ולא רק לחזק. "בואו נשים את הדברים על השולחן: גם אם נמחק מחר בבוקר את כל החובות של כל החייבים בישראל, אף בנק לא ייסגר", הוא קובע בנחרצות, "המרדף האובססיבי אחרי חייב בשביל עוד 2,000 או 5,000 שקלים הוא לעיתים אבסורדי. לקחת מאדם שאין לו כדי להגדיל את שורת הרווח של גוף שמרוויח מיליארדים – מה עשינו בזה?"

וישנגרד חושף מציאות מעוררת חלחלה בכל הנוגע להתנהלות הבנקים מול הלקוח הקטן. "מגיע אליי לקוח שחייב 200 אלף שקלים ומוכן לשים חצי מהסכום במזומן כאן ועכשיו, רק כדי לסיים את הסיוט. אני אומר לו: 'אין סיכוי שהבנק יסכים'. הבנקים מעדיפים שהחייב ייכנס להליך חדלות פירעון ולקבל בסוף רק 10 אחוזים, מאשר להגיע להסדר של 50 אחוזים מחוץ לבית המשפט. למה? כי הם רוצים שהאדם יעבור את החקירה של המערכת. אין להם הקשבה למי שמנסה לסגור עניין בעזרת ההורים או הקהילה לפני שהכול קורס. זה חוסר היגיון כלכלי שמרסק משפחות".

דווקא בתוך המערכת הנוקשה הזאת, וישנגרד מצא את הסדק שדרכו נכנס האור. "בי נשבעתי לסייע לכל מי שנקלע לחובות בתום לב", הוא מצטט את המוטו שמלווה את משרדו מאז הקמתו, "הביטוי 'תום לב' הוא המפתח. 90 אחוזים מהחייבים בישראל הם לא נוכלים, לא רמאים ולא עוקצים. הם אנשים תמימי לב שעשו טעויות כלכליות. היום, במסגרת החוק, אנחנו מצליחים להביא למחיקה של 80 ו־90 אחוזים מהחובות לאנשים כאלה, אחרי שעברו תהליך בחינה מעמיק".

הוא לא מהסס להעמיד את לקוחותיו מול המציאות, אך עושה זאת בדרכו הייחודית. "כשלקוח מתלונן על הסכום שהוא כן צריך להחזיר במסגרת ההסדר, אני שואל אותו: 'כשלקחת את הכסף, התכוונת להחזיר?'. כשהוא עונה 'בטח', אני אומר לו: 'אז תשלם את ה־10 אחוזים האלה באהבה'. לא מתוך רחמים על הבנק, אלא מתוך לקיחת אחריות ויושרה פנימית".

בנוסף לכובעו המשפטי, עורך הדין וישנגרד הוא דמות מפתח בפתח תקווה, ומכהן כחבר מועצת העיר ויושב ראש סיעת הציונות הדתית במועצה. במסגרת תפקידו הוא מחזיק בתיק אגף גנים ונוף בהתנדבות מלאה. הבחירות האחרונות בפתח תקווה הציבו בפניו אתגר פוליטי מורכב, כשהיה עליו לנווט בתוך פילוג בציונות הדתית. "הציבור לא אוהב פילוגים", הוא מסביר, "הוא רוצה אחדות, ובצדק. אנשים לא רצו לשמוע על משחקי כוחות, הם רצו לראות רשימה אחת חזקה".

בעבודה מאומצת, יחד עם רבנים ואישי ציבור, הצליח וישנגרד להוביל לריצה משותפת של רשימת הציונות הדתית והבית היהודי תחת הנהגתו, מהלך שמנע אובדן של קולות רבים והוכיח את עצמו בקלפי עם שמירה על כוחה של הסיעה. בקדנציה הנוכחית הוא אומנם פועל בתוך קואליציה רחבה מקיר לקיר שגיבש ראש העיר רמי גרינברג, אך בתפקיד שונה מבעבר. לאחר שבקדנציה הקודמת הוביל את תחום האירועים והתרבות היהודית בקהילות ובבתי הכנסת לרמות שיא, הוא מכהן כיום כראש אגף גנים ונוף. "זה אגף כלל־עירוני, ואני משתדל לעשות בו את המיטב למען כל התושבים", הוא אומר.

את המסע המטלטל שהחל במסגרייה בבת ים והמשיך לצמרת עולם המשפט והפוליטיקה, בוחר עורך הדין וישנגרד לסכם בנקודת ציון מרגשת וסמלית במיוחד. לקראת ט"ו בשבט הקרוב הוא מקיים כנס ייחודי תחת הכותרת "צמיחה מתוך משבר". "הכנס הזה הוא הדרך שלי להעביר את הכוח הלאה", הוא מתאר בהתרגשות, "אנחנו חיים בתקופה של משברים מתמשכים – לאומיים, כלכליים ובריאותיים. אבל למדתי, בין היתר מהמנטור שלי אלון אולמן שיופיע לצידי, שמשבר הוא בעצם מגבר. אם הזוגיות שלך חזקה, המשבר יחזק אותה עוד יותר. אם האמונה שלך איתנה, היא תפרוץ החוצה בעוצמה גדולה יותר. בדיוק כמו בסיפורי הגבורה של פצועי המלחמה שאנחנו רואים היום – המשבר הפיזי הופך למנוע לצמיחה רוחנית אדירה".

במרכז הכנס יחשוף וישנגרד שבע תובנות מפתח שזיקק במהלך 18 השנים האחרונות, שבהן עבר מהשפל הכלכלי העמוק ביותר אל חיים חדשים של נתינה. "אני הולך לדבר על הכול: על זוגיות בזמן קריסה, על העובדה שכל אחד – שכיר או עצמאי, צעיר או מבוגר – יכול למצוא את עצמו בבור הזה, ובעיקר על כך שמי שלא חווה רעב, יתקשה להבין את הרעב. שופט או עורך דין שלא חשו את הפחד מהדפיקה בדלת, לא תמיד יבינו את הנפש שמאחורי התיק".

בשביל וישנגרד, העובדה שהכנס כבר כמעט סולד־אאוט היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמסר שלו נחוץ היום יותר מתמיד. "כשאדם יוצא מהמשבר וחוזר לעצמו, הוא מקבל את החיים שלו במתנה. בט"ו בשבט, חג האילנות, אני רוצה להזכיר לכל מי שנמצא עכשיו בתוך הסופה: גם כשנראה שהכול נשבר, זהו הרגע שבו מתחילה הצמיחה האמיתית".