בהיותי ראש מועצה שממוקמת בסמוך למחנה פליטים עוין ולרמאללה, לא הייתי זקוק למאורעות הטבח המחריד בשבעה באוקטובר כדי לחזות את המדרון הביטחוני החלקלק שבו ניצבת מדינת ישראל. מה שכן השתנה אצלי ואצל מאות אלפי תושבים הוא התגברות המחשבה על שיחזור אפשרי של אירועי אוקטובר ביהודה ושומרון, כאשר המסמכים שנתפסו השבוע בעזה מעידים על תוכניות הכיבוש והפשיטה של מחבלי חמאס ביהודה ושומרון על יישובינו ועל יישובי קו התפר, שבדרך נס לא יצאו אל הפועל.
אותם ממצאים אשררו את אזהרותינו התכופות על מציאות ביטחונית שאומנם זוכה למענה באמצעות מבצעי סיכול שונים, אך בפועל הערכות המודיעין מדברות על מצבורים עצומים של אמצעי לחימה שמצויים בכפרים הערביים, במחנות פליטים כמו ג'ילזון ששוכן במרחק נגיעה מבית א־ל, וברמאללה שבמרחק מאות מטרים בלבד מהיישוב.
כדאי להקשיב היטב לדברי בכיר הרשות ג'יבריל רג'וב, שנחשב לאחד הקולות המתונים בהנהגה הפלשתינית, שהבטיח לאחר הטבח ש"ההתפרצות הייתה חלק ממלחמת ההגנה הפלשתינית, וההתפרצות הבאה תתרחש בגדה". כאשר הכוונות מתחברות לרבבות חמושים ומשוריינים שמחזיקה הרשות הרצחנית, השאלה אינה אם יקרה משהו אלא מתי. לכן, עוד לפני המלחמה, הפכנו את בית א־ל למעין מבצר שיוכל לתת מענה ראשוני עד להגעת כוחות הביטחון.
אבל ביטחון של יישוב לא יכול להישען על תושבי המקום גרידא, שיוכלו לכל היותר לתת מענה מיידי בשעות הזהב שלאחר הפיגוע עד להגעת כוחות הביטחון. גם ההחלטות לפירוק מחנות פליטים עוינים דוגמת ג'ילזון שבסמיכות לבית א־ל, הן החלטות של הדרגים המדיניים והצבאיים. אני חוזר ומדגיש שהאיום לא יוסר כל עוד הרשות הפלשתינית מחזיקה ארסנל עצום של נשק, מתגמלת טרור ומעניקה לו חמצן מדיני. בסוגיה זו יש אולי הבדלי גישה בדרך להשגת היעדים המוצהרים של אנשי הפת"ח וחמאס, אך מטרת העל היא אחת – שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.
הבעיה איננה רק ביטחונית אלא טמונה בראש ובראשונה במדיניות ההנהגה, שגם לאחר זוועות שבעה באוקטובר ממשיכה להנשים את הישות הפלשתינית, שאין לה זכות קיום ללא ההגנה הביטחונית של צה"ל. יש כאן עיוורון מרצון, שמתכחש לא רק לכוונות האויב אלא גם לכוחות החיים היהודיים שפועמים בהתיישבות. מי שלא מבין שבית א־ל, שילה, יצהר ותקוע הם המגן של כל מדינת ישראל, מתעקש להמשיך ולהפגין חוסר אוריינות בסיסי במרחב.
תפקידי כראש מועצה הוא להציב מראה אל מול מקבלי ההחלטות; לשקף את המציאות לאשורה, גם בחריגה מגבולות התקינות הפוליטית. ההתיישבות בבית א־ל היא חומת מגן ליישובי התפר בלב השרון, לירושלים ולגוש דן. אם לא נתעורר במהירות מתרדמת האדישות, שבעה באוקטובר הבא בוא יבוא, רק שהפעם אף גורם מדיני או צבאי לא יוכל להגיד שלא התרענו.
הכותב הוא ראש המועצה המקומית בית א־ל
