מפלגת 'המילואימניקים והכלכלית' לא חצתה את אחוז החסימה. עוד לפניה קרסו כל הניסיונות להקים "גוש שלישי". ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שבוחרים רבים השתכנעו מהקולות שחזרו והבטיחו שפשוט אין בו צורך, מכיוון שראשי הגוש שנקרא גוש השינוי התעקשו שאין מקום למפלגה נוספת והבטיחו לייצג את ציבור המשרתים, לעמוד על גיוס לכולם ולהקים ממשלה שלא תישען על מפלגות שאינן ציוניות, חרדיות או ערביות.
עם פרסום התוצאות קיבלנו את הכרעת הבוחר בצניעות. זזנו הצידה כדי לאפשר לשחקנים שעל המגרש להוכיח שהם אכן מסתדרים בלעדינו. קיווינו באמת ובתמים, ואנו עדיין מקווים, שיצליחו, שכן טובת המדינה תמיד קודמת לכל שיקול מפלגתי, אישי או פוליטי.
אלא שלא חלף שבוע, וכל ההבטחות התאיידו. בן לילה התברר ש"חובה להתפשר" על חוק הגיוס. מה שהוגדר עד אתמול כ"חוק השתמטות" כובס ל"חוק גיוס רך", וברית המשרתים הוחלפה כהרף עין בברית עם המשתמטים. מה השתנה מאז סגירת הקלפיות? האם האיומים הביטחוניים פחתו? האם כל אויבינו הוכרעו ושכחו לעדכן אותנו? האם המחסור בלוחמים (כ־15 אלף!) נפתר? האם משפחות המילואים יכולות לשאת בעוד סבב ועוד סבב, בזמן שהרחבת מעגל המשרתים נדחית שוב?
הצורך המבצעי לא השתנה. גם החובה כלפי המשרתים לא השתנתה. מה שהשתנה הוא החשבון הקואליציוני. ודווקא ברגע הזה נבחנת משמעותן של ההבטחות שניתנו לציבור. פשרה היא חלק מהחיים הדמוקרטיים. השאלה היא על מה מתפשרים, ומה מבקשים להשיג באמצעותה. יש הבדל בין פשרה על הדרך ליישום חובת השירות ובין ויתור על החובה עצמה.
אולי יעניין אתכם
כנראה שצודקים אלו שטענו שבשביל מפלגות מסוימות חוק הגיוס היה ספין בחירות ותו לא, ושבשביל אחרות "אחדות" היא סיסמה נוחה ששולפים רק כהצדקה לקומבינה פוליטית (ואם הם מפרים את ההבטחה בנושא הגיוס, מה יהיה עם שאר ההבטחות?).
בדיוק לשם כך התמודדנו, וזה היה התפקיד שלקחנו על עצמנו: ביקשנו להבטיח שחובת השירות וביטחון המדינה לא יידחקו מפני צורכי הקמת הממשלה, ולעמוד על משמרתה של ממשלה ציונית. איננו כבולים ל"גוש" – לא להישרדותו של נתניהו ולא להחלפתו בכל מחיר. אין לנו פוזיציה גושית, אנחנו מחויבים רק למה שהמדינה זקוקה לו.
כשאנחנו זועקים על הצורך בהגדלת הצבא, אין מאחורינו יועץ אסטרטגי שמצא שזה הנושא החם שיביא לנו מנדטים. אנחנו זועקים כי חזרנו מהשטח, ראינו במו עינינו את הסד"כ השחוק והמדולל, ואנחנו חרדים לביטחון המדינה ולחיי הלוחמים. כשאנחנו מדברים על פוסט־טראומה איננו מדקלמים דף מסרים אלא אנחנו רואים מולנו את הפנים והשמות של החברים שלנו לנשק.
לכן, כפי שהתנגדנו למהלכים של ממשלת נתניהו שהנציחו את הפטור משירות, כך נתנגד למהלכים דומים של כל ממשלה אחרת. זהותו של ראש הממשלה אינה משנה את הצורך בחיילים, ואינה מקטינה את האחריות כלפי המשרתים. זו אינה פוליטיקה, אלו החיים עצמם. זה הביטחון של ילדינו והעתיד של כולנו. זה ההבדל היסודי בינינו ובין המערכת הישנה – הבדל שאולי לא כולם הבינו לפני הבחירות. עצוב מאוד להיות צודק, אך המציאות מוכיחה שהתרענו במדויק מפני מה שמתרחש כעת.
חשוב לציין שבדמוקרטיה לגיטימי לקבוע סדרי עדיפויות שונים, והחלפת השלטון היא מטרה פוליטית לגיטימית. יאיר גולן ומפלגתו, גם אם אינני מסכים איתם בנושאים רבים, הניחו ביושר את החלפת נתניהו כמטרת־על, גם במחיר ישיבה עם מפלגות שאינן ציוניות. אולם כל שאר מפלגות גוש השינוי שהעמידו את ברית המשרתים מעל הכול חייבות להסביר לציבור מדוע היא נדחקת כעת. אי אפשר לבקש את אמונם של המשרתים בשם התחייבות ברורה, ואחרי הבחירות להתייחס אליה כאל עמדת פתיחה למשא ומתן.
אנו עדיין מייחלים להקמת ממשלה ציונית רחבה, שתצמצם את שנאת החינם, תחוקק חוק גיוס היסטורי שירחיב את שורות הצבא, ותתמודד באומץ עם פצעי המלחמה – מהחזית המדינית, דרך בריאות הגוף והנפש ועד ליוקר המחיה. אבל אם וכאשר יהיה צורך – אנחנו נתייצב. כי ככה אנחנו, מילואימניקים.
הכותב הוא ממובילי מפלגת 'המילואימניקים'