מדד שרה דרוקמן

השבת, כ' בשבט, מלאו שנתיים לפטירת הרבנית שרה דרוקמן זצ"ל, אשת מופת, שכל מי שזכה לבוא בצל קורתה (ורבים רבים זכו!) הושפע בוודאות מאורה המיוחד. עבורי הייתה שרה (כך, ולא "הרבנית", כינו אותה כולם) הדמות המשפיעה ביותר על חיי הבוגרים, על תהליך התשובה שלי, ועל שלל החלטות שקיבלתי לאורך עשרות שנים, וזאת למרות שלא למדתי מפיה מעולם אפילו שיעור אחד, ולא שוחחתי איתה שיחות ארוכות במיוחד. אבל כן התבוננתי בה רבות – בהליכותיה, בעדינותה, במאור הפנים המיוחד שלה, בתשומת הלב שידעה להעניק, בשילוב המיוחד שהיה בה של עשייה אינטנסיבית ואין-סופית מלווה בנחת ושלוות רוח שאין להבין מאין הצליחה לדלות, ובתחושת שמחה על עצם הזכות לעשות ולפעול. התבוננתי בפליאה בעייפות העצומה שלה – תוצאת העומס האדיר שנשאה על כתפיה, ובחיוך המיוחד שליווה אותה עם כל משימה נוספת שהעמיסה על עצמה ועל ביתה, בטבעיות ובצניעות שלא תאומן.

אהבתי להתבונן בשרה בשעה שהתפללה. אי אפשר היה שלא לחוש את החיבור שלה לריבונו של עולם. כל תפילה שלה (והיא התפללה שלוש תפילות ביום) נדמתה בעיניי כתפילת כהן גדול. צפיתי בה בעת שישבה בצד חדר השיעורים של בעלה הרב, מקשיבה לשיעורים, מסכמת במחברת כאחת התלמידות, ועל פניה האזנה רבת קשב, ממש צימאון לתורה.

התבוננתי בפליאה באופן בו הכניסה אורחים, המוני אורחים, בכל שבת וגם בימי החול, אל ביתה הקטנטן והעמוס. את כולם קיבלה באהבה, בהכלה, באכפתיות אמיתית דווקא כלפי המתריסים ביותר, הנדכאים ביותר, הדחויים והמוזרים וקשי-היום, בנכונות אין-סופית לתת לכל אחד ואחת להרגיש בבית.
אהבתי להאזין לקולה השקט עת עברה בין בני הבית, משפחתה ואורחים כאחד, לשאול בעדינות ובפשטות באיזו שעה להעיר כל אחד ואחת מהם בבוקר. ואז לשמוע שוב את הקול הנעים והעדין הזה משכים אותי, כאילו הייתי אחת מבנותיה, ומתעניין מה ארצה לשתות, ואם אני זקוקה לטרמפ בדרכי חזרה. והכול בפשטות מופלאה, כאילו הייתי לא עוד אורחת אלא בת יחידה. מעולם לא הבנתי איך קרה, שככל שהיו האורחים מוזרים ומשונים יותר – כך הם התקבלו באהבה ובסבלנות רבה יותר. אף פעם לא הבנתי מניין מגיע החסד הפשוט והזורם הזה, אבל תמיד התבוננתי.

התבוננתי בשרה כשקיבלה כרופאה חולים אל ביתה, בכל שעה ובכל מצב, מעניקה טיפול רפואי בצד מילה טובה ומרגיעה, גם אם רגע לפני כן הייתה עסוקה מאוד או בדיוק מיהרה לצאת. חולה הוא חולה, והוא יקבל גם טיפול וגם אהבה.
התבוננתי בה בפליאה כשניהלה לגמרי לבד את הבית, עמוס הילדים והאורחים, כדי לשחרר את הרב דרוקמן ללימוד התורה ולכל צרכי הציבור בהם עסק. את הכול העמיסה על כתפיה, ללא מילה אחת של טרוניה, מתוך שליחות שנוגעת גם בפעולות הקטנות והמעשיות ביותר, ומחברת אותן לגבהים של התורה הגדולה שהרב מלמד ומצמיח בזכות הפניות שהיא מאפשרת לו.

אולי יעניין אתכם

עוד בהמגזר הדתי לזכרו של סרן דניאל פרץ הי"ד: נחנך "בית דניאל" לחיילים בודדים

עוד בהמגזר הדתי נוער למען הקהילה: עשרות סוכות הוקמו עבור משפחות מילואים וקשישים

בפליאה רבה יותר התבוננתי בה כשהחליטה לקחת את כל משפחתה ברוכת הילדים, ולעבור לגור בעיר ימית, שעמדה על סף חורבנה, כדי להיות שותפה במאמץ הלאומי למנוע את הנסיגה והעקירה. התבוננתי ולא הבנתי מניין הכוחות להשכים כל בוקר לנסיעה ארוכה כל כך לעבודה, ולנהל לבד לבד את כל המבצע המורכב הזה. הקשבתי לה כשהסבירה, במלים קצרות ופשוטות, שכל קילומטר שגומעים גלגלי הרכב שלה בוקר בוקר הוא מחויב המציאות, כחלק מהמערכה למען הארץ שכה אהבה.

הרבנית שרה דרוקמן השפיעה על חיי השפעה עצומה, גם שנים רבות אחרי שנישאתי, כשפגישותיי איתה כבר היו נדירות ביותר. היא הייתה המצפן של חיי בלי שדיברתי איתה על כך, והדריכה אותי בצמתים רבים בחיי בלי שהחלפתי איתה מילה. שנים רבות לפני שהביטוי "הנני" הפך שגור בפי המוני תלמידיו של הרב דרוקמן זצ"ל החזקתי אני, בראש ובלב, את ה"הנני" שלי, או בעצם שלה, שקראתי לו "מדד שרה דרוקמן". בכל קושי עמו התמודדתי, תמיד שאלתי את עצמי: "לכמה הגעת במדד שרה דרוקמן?", ותמיד ידעתי שאפשר עוד. ושהכול תלוי ברצון הטוב, בעין הטובה, בתחושת הזכות והשליחות שממנה מגיעה גם השמחה, בהסתכלות על התמונה הגדולה, בחיבור לתורה ולריבונו של עולם.

יהי זכרה הטוב ברוך, ודרכה – נר לרגליי תמיד.

הכותבת היא שרת ההתיישבות והמשימות הלאומית וחברת הקבינט המדיני-ביטחוני