העיניים נשואות לבג"ץ בן גביר, הערבים מתחממים על הקווים

לו היינו עוצרים ברחוב את אחד מחברי הכנסת בליכוד, או אחד מהשרים, ושואלים אותו ממה הוא הכי חושש בבחירות הקרובות, סביר להניח שהתשובה שהייתה מתקבלת היא שהבחירות יתמקדו בשאלת גיוס החרדים. זו הבטן הרכה של מפלגת השלטון. אגב, זה בכלל לא משנה אם החוק שעומד כרגע על הפרק הוא טוב או לא (בעולם האמת, בלי פוליטיקה, יודו רבים שיש בחוק דברים טובים לצד דברים רעים). בנרטיב הציבורי, ובוודאי בזה התקשורתי, האירוע מותג בעבר וימותג בעתיד ככניעה לחרדים וכהפניית עורף לחיילי המילואים ולציבור המשרת. כמעט שאין דרך לעצור את הסחף בהקשר הזה. ולכן אם בנושא הזה תתמקד עיקר תשומת הלב במערכת הבחירות הנוכחית, גם בליכוד יודו שזו בעיה בעבורם.

בין היתר, מהסיבה הזאת ישנם בליכוד ובקואליציה כאלו שבכלל מתנגדים לחוק, מעבר כמובן לעניין הערכי. לכן פנה שר המשפטים יריב לוין לפני יותר משנה לראש הממשלה נתניהו ואמר לו שחוק כזה חייבים להעביר באמצע הקדנציה ולא בסופה, שכן תידרש לעבור לפחות שנה מאז שיחוקק החוק כדי להוכיח לציבור שהוא אכן עובד ושחרדים אכן מתגייסים. להעביר חוק גיוס ללא זמן מספק כדי לבחון את תוצאותיו, וכדי לתקן אותו לאחר תקופה אם רואים שאינו מספיק יעיל, זה מתכון לאסון. נתניהו הקשיב ברוב קשב אך איפשר לתהליך להמשיך להימרח. לאותה שאלה שהיינו שואלים חבר כנסת או שר מהליכוד (ממה הוא הכי חושש לקראת הבחירות) יש גם צד שני, כזה שמשנה את התרחיש שממנו חוששים כל כך בליכוד. ממש לאחרונה התהוו לצד השני הזה גם שם ופנים. קוראים לו בג"ץ בן גביר.

לא חותמת גומי

הדיון בבג"ץ בעתירה לפיטורי השר לביטחון לאומי הוא אירוע משנה מציאות בבחירות הקרובות. הוא המתנה משמיים שרבים כל כך מחברי הכנסת בימין חיכו לה. למעשה, עד לאחרונה מעטים בלבד חשבו שיש סיכוי להתערבות של בג"ץ בנושא הזה. בסופו של דבר, המקרים שבהם בג"ץ רשאי לדרוש התפטרות של שר הם ברורים – החוק מדבר על הרשעה פלילית, והלכת דרעי־פנחסי הרחיבה את זה גם להגשה של כתב אישום. הא ותו לא. להקריץ יש מאין עילה חדשה, ללא שום קשר למילות החוק וללא שום פסיקת עבר שמעניקה לכך גב משפטי, היה נשמע עד לאחרונה כמו משהו שאפילו בעבור שופטי בית המשפט העליון יהיה צעד אחד יותר מדי.

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד בפוליטיקה ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

אבל אז קרו שני דברים. שונה הרכב הסניוריטי שאמור לשבת בדיונים מהסוג הזה, כשהשופט מינץ, הוותיק יותר, לא נכלל בהרכב ובמקומו הוכנס השופט כבוב. הדבר השני הוא הצו על תנאי שהוציא בג"ץ ובו הוא מבקש מראש הממשלה, לקראת הדיון שיהיה, לנמק מדוע לא יפטר את השר בן גביר, כפי שדורשים בעתירה. מה שבבת אחת העלה את החשש שמי יודע, אולי אפילו לטירוף הזה מסוגל להגיע בית המשפט העליון ולהמציא עילה חדשה להתערבות של בית המשפט במינוי ובפיטורי שרים. דיונים פנימיים קדחתניים החלו להתקיים, ובסופם הגיעו למסקנה המתבקשת הבאה – אם שופטי בג"ץ אכן יקבלו את העתירה, מדובר בלא פחות מהמתנה הגדולה ביותר שהם יכולים להעניק לקואליציה, זמן קצר לפני הבחירות – החלפת הנושא המרכזי של הבחירות, מסוגיית הגיוס, שכאמור זו הבטן הרכה של הימין, לנושא המשפטי. רק שהפעם לא מהכיוון של דחיפת רפורמה כוחנית ועמוסת סעיפים, אלא דווקא מהכיוון של הוכחה חותכת להשתוללות חסרת הרסן של בית המשפט העליון, שהיא היא ההוכחה הטובה ביותר לנחיצותה של רפורמה משפטית.

מעבר לעובדה שפסיקה שכזו תעשה שירות אדיר ואדיב לבן גביר עצמו, היא תעניק הזדמנות כמעט בלתי חוזרת למחנה הימין לקבוע את נושא הבחירות סביב השאלה מי שולט במדינת ישראל. זה יהיה האירוע של הבחירות ובפער עצום מכל נושא אחר, עד כדי כך שבאותן התייעצויות פנימיות שנערכו בתוך הקואליציה דובר אפילו על אפשרות של הכרזה על בחירות באופן מיידי, אם אכן זו תהיה הפסיקה, כאירוע יזום מכיוון הקואליציה, כדי להבטיח שאכן על זה יהיו הבחירות הבאות. נתניהו כבר הודיע באחת מישיבות הממשלה האחרונות שהוא לא יפטר את בן גביר, רק שעכשיו גם מתווסף לזה הרצון ללכת לבחירות מיד לאחר מכן, כדי לשנות מהקצה את השיח סביב הבחירות, תוך הסבר שעכשיו חובה לחזור אל הציבור כדי שיכריע בעצמו בסוגיה. אגב, גם בהסבר הציבורי שיידרש נתניהו לתת על אי קיום פסיקת בג"ץ זה ייראה אחרת. שהרי סתם לא לפטר את בן גביר, באופן מתריס, זה משהו אחד, אבל לא לפטר ולהגיד מיד שהציבור צריך להכריע בין גישת בג"ץ לגישת נתניהו, זה גם מעדן מעט את ההחלטה שלא לציית לבג"ץ וגם כאמור מסביר את היציאה היזומה והמהירה לבחירות.

אבל מעבר לעניין הפוליטי, לגופו של עניין, עצם הטענה שזה לא לגיטימי שבן גביר, כשר האחראי, מעז להתערב במינויים במשטרה, היא ממש טירוף הדעת. עוד בימי המפכ"ל הקודם, קובי שבתאי, כמה שבועות לאחר שבן גביר נכנס לתפקידו, הונחה על שולחנו ערמת דפים עבה והוא התבקש לחתום. כששאל מה זה, נענה שזו רשימת המינויים. "איך אני יודע אם מועמד הוא טוב או לא?", שאל, וקיבל תשובה שבכל שורה כתוב באמצע אם המינוי מומלץ או לא. "אני לא יודע איך עבדתם עם השר הקודם, אבל אצלי זה משהו אחר", הודיע להם השר הטרי. "תביאו סקירה על כל אחד ומידע מפורט על כל מועמד, אני אראיין אותם ונראה במה מדובר". אגב, כמעט בכל המקרים, גם אחרי אותו תהליך שהכניס בן גביר, המינוי בסופו של דבר כמעט תמיד מאושר. אבל היו גם מקרים שלא. מישהו פה באמת רוצה תהליך של חותמת גומי? ועוד אחרי שבעה באוקטובר? הדברים נכונים באותה מידה לעימותים שהיו בין הרמטכ"ל זמיר לשר הביטחון כ"ץ סביב נושא המינויים בצבא. כל עין נוספת שתפקח על התהליך, ותוציא אותו מגדרי המשטרה־הצבא, היא לא דבר רע. היא עוד שיקול דעת, ועוד כזה שמסתכל על האירוע מחוץ למערכת. בכלל, ישנם כאלו, גם מתוך המערכת וגם מחוצה לה, שמנסים בברוטליות להנחיל כאן תודעה שכל דבר שהיה קיים בעבר, עקום ככל שהיה, הוא קדוש וחובה להמשיך איתו. כך דיברו על היחס למחבלים בבתי הכלא, שאסור לגעת בכלום. וכך בהימנעות מהריסת בתים לא חוקיים במגזר הערבי, שאסור לגעת בכלום. וכך גם ביחס למגבלות על עליית יהודים להר הבית, שאסור לגעת בכלום. מבחינתם שרים צריכים להיות חותמות גומי ועוד להגיד תודה.

יש אלטרנטיבה

לצד זה, יש גם ביקורת מתוך הקואליציה על בן גביר, לאו דווקא בסיפור המינויים, אלא יותר במוטיבציה של המפלגות הערביות לשעוט לעבר הקמה מחדש של הרשימה הערבית המשותפת. הרי מנסור עבאס ורע"מ כבר היו לגמרי בכיוון הפוך, של בריחה אפילו מכל דיבור בעניין הזה, והנה היום הם לגמרי חזק בתוך היוזמה. הטענה בקרב חלקים בליכוד היא שלבן גביר יש חלק בהחלטה של חברי הכנסת הערבים להתאחד. כדוגמה לכך הם מביאים את הניסיון להעביר את המטה למאבק בפשיעה בחברה הערבית ממשרד ראש הממשלה למשרד לביטחון לאומי, החלטה שתוכננה להתקבל בישיבת הממשלה האחרונה. ניגשו לנתניהו שר המשפטים יריב לוין ושרים נוספים ואמרו לו שמעבר לכך שנושא הפשיעה במגזר הערבי הוא אירוע גדול שראש ממשלה חייב להידרש אליו, הוצאה של המטה ממשרדו גם מיד תתורגם בצד השני לאמירה שהנושא לא מעניין את ראש הממשלה ולכן הוא זורק את זה לכיוון של בן גביר. מה שעוד יותר יתדלק את האירוע במגזר הערבי. נתניהו הבין את זה ואכן עצר את ההחלטה. בפעם הקודמת איחוד של המפלגות הערביות הגיע ל־15 מנדטים, ויש בליכוד מי שחוששים שבאווירה הנוכחית זה יכול להגיע למספרים גבוהים אפילו יותר, ולבחירות שיוכרעו על מנדט לפה או לשם.

הרי מה התוכנית הגדולה של חבר הכנסת אחמד טיבי, זו שמאחוריה עומדת ההצהרה הנחרצת שלו שביכולתם למנוע מנתניהו להישאר ראש ממשלת מעבר, במקרה של חוסר הכרעה בבחירות? התוכנית היא שגם במקרה שבו לאף גוש אין 61 מנדטים, ואפילו אם המפלגות הערביות לא מגיעות להסכמה עם גוש המרכז־שמאל על הקמת קואליציה, עדיין הרשימה המשותפת תסכים להצביע על הקמת ממשלה ומינוי ראש ממשלה, העיקר להעיף את נתניהו, ואחרי זה נראה כבר מה יקרה, כולל האפשרות ללכת תוך זמן קצר שוב לבחירות. העיקר שממשלת המעבר לא תהיה של נתניהו. בתוכנית הזאת, שמראה על עליית מדרגה בשיתוף הפעולה שמוכנים בצד הערבי לקיים עם גוש המרכז־שמאל, יש אולי סדק אחד – קוראים לסדק הזה בל"ד. בתרחיש של הצלחה לרשימה הערבית המשותפת, של 16-15 מנדטים, לבל"ד יהיו ככל הנראה ארבעה מנדטים, ובכל מקרה לא פחות משלושה. הסיכוי שהם יצביעו בעד ראש ממשלה כמו בנט או ליברמן, או בכלל בעד ראש ממשלה יהודי־ציוני, הוא קטן מאוד עד כדי אפסי. מצד שני, כל תרחיש שמסתמך במשהו על המפלגות הערביות, כולל בטרפוד של תוכנית אחרת, נשמע כמו התחלה של סיפור רע במיוחד.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

–

לתגובות:

[email protected]