הקול שלא נספר, והוא זה שיכריע את הבחירות

מי שעוקב באדיקות אחרי סקרי המנדטים בחודשים האחרונים נאלץ לתפוס את הראש: איך יכול להיות שאחרי הכישלונות והמחדלים שהובילו לטבח ה-7 באוקטובר, מפת הגושים נותרה יציבה, והמפלגות, ברובן, אותן מפלגות. בכל הסקרים הליכוד היא המפלגה הגדולה ביותר. המפלגה הראשית שמתמודדת כנגד היא מפלגתו חסרת השם של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. לכאורה שם שלא היה קשור למערכת הפוליטית בשנים האחרונות, אבל בפועל נספר בסקרי המנדטים עוד הרבה לפני שהצהיר על כך.

מפלגות חדשות, של שחקנים חדשים, לא באמת קיימות, אלא סוג של קאמבקים או פיצולים ממפלגות קיימות. במילים אחרות, באמת יכול להיות ששום דבר לא השתנה מאז פרוץ המלחמה, עד כדי כך שהקיפאון הפוליטי שמלווה אותנו כבר 7 שנים עדיין קיים? האם המפה הפוליטית שלנו תעוצב שוב בדיוק כמו שהיא עוצבה בכל מערכות הבחירות מאז בחירות סבב א' ב2019?

אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב שרואה את הסקרים הללו, התשובה שלו תהיה שכנראה שום דבר לא השתנה. בטח לא ברמה כזאת שיביא למגרש שחקנים חדשים אמיתיים. סביר להניח שבין הטיעונים שיסבירו לנו את הקיפאון בפוליטיקה נשמע אמירות כדוגמת "כל השחקנים שמתחממים על הקווים היו או בתוך המערכת הפוליטית או בתוך המערכת הצבאית. אז בסוף זה עוד מאותו הדבר". המעמיקים ידברו על אחוז החסימה הגבוה שמונע בפועל מכוחות חדשים להיכנס במקום אלה שמכהנים היום בכנסת. אלא שהטיעונים האלה, במקרה הטוב, רחוקים מלהיות מדויקים.

לא סופרים את המתלבטים

הסיבה שסקרי המנדטים נראים כמו שהם נראים היא החלטה מודעת של כל מכוני הסקרים להתעלם מהקולות של אלה שלא יודעים למי להצביע. הסיבה? בסוף, בקלפי, מי שלא מגיע להצביע או מי ששם פתק לבן, לא נספר בספירה הסופית. בנוסף, מכוני הסקרים יוצאים מנקודת הנחה שאם מישהו לא החליט למי להצביע, בסוף, כיאה לחברה שמרנית כמו מדינת ישראל, כשיגיע לקלפי הוא יכניס למעטפה את אחד הפתקים של המפלגות הקיימות בגוש שאליו הוא משתייך. לכן, כך סבורים מכוני הסקרים, אין סיבה לציין את מספרם של אלה שלא החליטו. אלא שלא מדובר בשברירי אחוזים שאפשר להתעלם מהם.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות דיווח: ליברמן יחבור לנתניהו תמורת רוטציה – ליברמן מכחיש

עוד מאת אסף משניות בחירות 26: מי עבר, מי נשאר, ומי הולך לבד נגד הסיכויים

הנתון העקבי של מרבית מכוני הסקרים עומד על כך שכשליש מהציבור הישראלי לא יודע למי להצביע בבחירות הקרובות. אם נתרגם את זה לעמודות מנדטים, המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה, לפי הסקרים כיום, היא מפלגתם של אלה שלא החליטו למי להצביע. ובפער. ההחלטה של מכוני הסקרים בישראל תמוהה מאוד. בשנים האחרונות, במסגרת עבודתי, יצא לי לסקר שורה של מערכות בחירות בעולם, במיוחד בארה"ב ובבריטניה. פעם אחר פעם הסוקרים הדגישו שהנתון החשוב ביותר בכל הסקרים שלהם הוא כמה אנשים עוד לא יודעים למי להצביע. הסיבה לכך ברורה: ככל שיש יותר מתלבטים, כך יותר קשה לחזות את תוצאות הבחירות.

אבל הקושי הוא לא רק כלפי הסוקרים, אלא גם כלפי המפלגות עצמן. ככל שיש יותר מתלבטים, כך המפלגות צריכות יותר לחזר אחריהן ולמשוך אותן אליהן. וזה אומר לנהל שיח שיהיה רלוונטי לאותם קולות. זה אומר לייצר תוכניות שיתאימו לרצונות הציבור. זה אומר שהפוליטיקאים יצטרכו להקשיב לקהל הבוחרים שהם רוצים שיבחר בהם. כל זה לא מתרחש, וכנראה לא יכול להתרחש, כאשר מתעלמים מאותה עמודה של מתלבטים. כששליש מהציבור לא יודעים למי להצביע, אם בכלל ללכת לקלפי, זה אומר ששליש מהציבור בישראל רוצה לראות מערכת פוליטית אחרת. כזאת שנמצאים בה שחקנים אחרים, כזאת שמקדמת רעיונות אחרים, כזאת שלא משאירה אותנו באותו המקום שממנו הגענו לטבח ה-7 באוקטובר.

מצג השווא מייצר קיפאון פוליטי

אבל אנחנו לא באמת שומעים את השיח הזה מהפוליטיקאים שלנו, כי בסוף, בסקרים לא מציגים לנו את הנתון שבכל העולם מגדירים אותו כחשוב ביותר בסקרי דעת הקהל. כל מי שחי בחברה הישראלית רואה שהציבור נמצא היום במקום אחר לגמרי מהמקום שבו היינו ערב המלחמה. זה כמובן גם הגיוני מאוד. המחשבה שהמערכת הפוליטית לא תשקף את השינויים בעמדות וברעיונות שעברה החברה הישראלית בשנתיים וארבעת החודשים האחרונים מנוגדת לכל היגיון. אבל השיח הפוליטי שאנחנו רואים היום עושה בדיוק את זה, והדבר מאוד לא בריא עבור מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית.

אם הציבור לא יראה שהמערכת הפוליטית מדברת אליו, לרצונות שלו ולתפיסות עולם בהם הוא נמצא כעת, כשיגיע רגע האמת, והוא ייקרא לקלפי, במקרה הטוב הוא יבחר את מי שהוא הכי פחות סולד ממנו. במקרה הרע, הוא פשוט לא יגיע להצביע. אף אחת מהאופציות הללו לא משרתת את מדינת ישראל במקום בו היא נמצאת כעת. אף אחת מהאופציות הללו לא תוביל לתיקון המערכות שכה נדרש אחרי המלחמה האחרונה.