התחלה// נולד ביפו, אך כשהיה בן שלוש החלה המשפחה לנדוד בין רמת גן, בת ים וחולון. "את עיקר שנותיי העברתי בבת ים, בשכונה לא קלה בכלל. המציאות שם הייתה רוויה במתחים עדתיים, חיכוכים בין מזרחים לאשכנזים ואלימות שהגיעה למקומות כואבים, עד כדי שאלות מקוממות כמו 'למה ההורים שלך לא נרצחו בשואה?'. בזכות הוריי ששמרו עליי מכל משמר, צלחתי את זה".
אבא// מאוריציו (מאיר) ויקטור ז"ל, איש עבודה בכל רמ"ח איבריו. "היה צבע, במובן האומנותי של המילה. תמיד חיפש לעשות ולתרום, וגם כשהגיע לקיבוץ ניר עוז זה היה כדי לעבוד. שם הוא החליק ושבר את גבו, פציעה שהרופאים לא זיהו בזמן. כשהתבררה לבסוף חומרת המצב זה כבר היה מאוחר מדי, הוא הסתבך רפואית ונפטר בגיל 85".
אמא// גיזלה ויקטור (88). "עקרת בית מצטיינת ואמא טובה מאוד. לאורך השנים גם עבדה כזבנית בחנות נעליים, אבל עיקר כוחה היה במסירות לבית. היא טיפלה באבא שלי בצורה יוצאת דופן ודאגה לכל מחסורנו".
ספסל הלימודים// את הבגרות ואת המקצוע רכש בתיכון טכני. "ביסודי למדתי בבית הספר 'התחיה' בבת ים עד כיתה ח', ואז עברתי עם החברים לאורט יד סינגאלובסקי בתל אביב. שם סיימנו בגרות ולמדתי את תחום המכניקה העדינה".
אולי יעניין אתכם
ילד ברזל// בגיל ההתבגרות התמודד עם מחלת שֶרְמָן שגרמה לקריסת עמוד השדרה. "תקופה קשה מאוד. בגלל שגבהתי מהר עמוד השדרה קרס והתעקם, ונאלצתי ללכת במשך שנתיים וחצי עם מכשיר שכלל בסיס פלסטיק, שריון ברזל ומחזיק לצוואר. הייתי צריך להיות איתו 23 שעות ביממה. צחקו עליי, הרגשתי מוזר ולבד, והלימודים היו הדבר האחרון שעניין אותי. לא יכולתי לרוץ או לעשות ספורט, זה היה לא קל בכלל".
פרופיל 97// השיקום הצליח והוא כיוון הכי גבוה שאפשר. "התגייסתי לצה"ל עם פרופיל מקסימלי והלכתי לגיבושים של הקומנדו הימי וצוללות. בסוף הפכתי למכונאי מטוסי F-15 ושירתי שלוש שנים בטייסת קרב בתל נוף". אחרי השחרור פנה ללימודי משחק, אך החלום נקטע בנסיבות קשות: "הלכתי ללמוד ב'בית צבי' ברמת גן. עשיתי שנת מכינה ושנה א', אבל חוויתי שם הטרדה מצד המנהל. אחרי שנתיים הפסקתי את הלימודים".
מכונאי מוטס// המיומנות מהצבא הפכה לקריירה אזרחית, עד שהנפש ביקשה משהו אחר. "בשנת 87' עברתי לעבוד כמכונאי מטוסים באל־על. זה מקצוע שהייתי מומחה בו עוד מימי השירות. בשנת 90' החלטתי לעזוב, לא יכולתי לסבול יותר את העבודה הטכנית הזאת. אני אדם שאוהב לדבר עם אנשים, להצחיק ולתקשר, והרגשתי שזה פשוט לא בשבילי".
מספר סיפורים// "התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ובמקביל פתחתי עסק של ליצנות לימי הולדת. משם זה התגלגל להוראת תיאטרון לילדים בבת ים ובחולון דרך קרן קרב. בהמשך הוספתי שעות סיפור, למדתי בבית אריאלה וקיבלתי תעודת מספר סיפורים מקצועי. אפילו עברתי קורס קוסמים והתחלתי ללמד קסמים בחברה של קוסם מפורסם".
רצוא ושוב// המעבר לקיבוץ רעים בשנת 2001 לווה בניסיון להפוך לאדם רציני. "החלטתי שאני עוזב את האומנות והליצנות לטובת עבודה מסודרת. הפכתי למנהל עבודה ומכופף פח במפעל, ומשם עברתי לעבוד כמכונאי רכב בניר עוז. זו הייתה עבודה פיזית קשה שבעיקר לא התאימה לאופי שלי כאיש יצירה. במקביל, הלב משך חזרה וב־2003 נרשמתי לקורס ליצנות רפואית באסף הרופא. סיימתי אותו בהצטיינות עם מלגה".
חלוץ בסורוקה// בקיבוץ הבינו מהר מאוד שהצחוק משתלם יותר מהמוסך. "לאט לאט ראו שאני מכניס יותר כסף כליצן רפואי מאשר כמכונאי רכב. בספטמבר 2003 הפכתי לליצן הרפואי הראשון בסורוקה במשרה מלאה. התחלנו כשלושה ליצנים בלבד כחלק מפיילוט של חמש שנים, והיום מדובר במיזם פורח עם 115 ליצנים ב־33 בתי חולים ברחבי הארץ. אני גאה להיות זה שפתח את הציר הזה בדרום".
קסם רפואי// "הכניסה למחלקה היא טקס עדין של הומור בתוך הכאב. אני נכנס עם המזוודה הקטנה, התלבושת והאף האדום, ודופק בדלת כדי לבקש רשות. אני מתמחה בקסמים הומוריסטיים, ובזכות הרקע שלי כסטנדאפיסט אני מצליח לדובב ולעודד גם את ההורים המתוחים. אני מלווה פרוצדורות קשות במיון ובטיפול נמרץ, כמו רגעים מורטי עצבים שבהם מנסים למצוא וריד לילד קטן. פעם אפילו עשיתי ג'אגלינג בזמן ניתוח בטן פתוחה תחת גז צחוק. אני סופג מראות לא קלים, אבל המטרה היא להקל על הילד ועל הצוות הרפואי".
בגובה העיניים// בניגוד להופעה על במה, בבית החולים הקהל לא תמיד מחכה לליצן. "אף אחד לא קנה כרטיס, ולפעמים פשוט לא רוצים אותך. בסיטואציה כזאת אתה חייב להניח את האגו בצד ולצאת מהחדר. אני מקפיד לדבר בגובה העיניים, בלי התנחמדות ודיבור מתנשא. אני מתייחס לילד כמבוגר ומצחיק את ההורים. כשהילד רואה שהוריו צוחקים, קל לו יותר לקבל אותי. אני מגדיר את עצמי כליצן ורבלי – בניגוד לאלו שפועלים בשתיקה, אני משתמש במשחקי מילים ובקסמים כדי ליצור חיבור, במיוחד עם בני נוער".
הומור עצמי// גם כשמערכות הגוף שלו קרסו, חוש ההומור נשאר קו ההגנה האחרון. "בשנת 2004 עברתי התקף לב ראשון, אבל ב־2023 זה כבר היה סיפור אחר. התמוטטתי אחרי טיפוס על קיר, וכשהבהילו אותי לתל השומר עוד ניסיתי להרגיע את הרופא ואמרתי לו שזו בטח סתם נפילת סוכר, שרק יביא לי שוקולד פרה ואני משתחרר. הוא ענה לי: 'אני אתן לך שוקולד פרה, פלוס ארבעה מעקפים'. אחרי שפתחו לי את החזה רציתי למות מהכאבים, אבל גם ברגעי האימה אני מרגיע את עצמי בבדיחות. שאלתי את המנתח אם הדיסק שהוא הולך לחתוך איתו את הצלעות הוא של חברת 'מקיטה', כי אני עובד רק עם כלים איכותיים".
פסק זמן// אחרי ניתוח המעקפים והטראומה הגופנית, הנפש חיפשה מעט שקט מחוץ לעוטף. "מצאתי את עצמי יושב בפרגולה בניר עוז ומחשב מסלול מחדש. גרוש, הבנות כבר גדולות ויצאו מהבית, והחלטתי שאני חייב לעצמי קרבה לים. בסוף יוני 2023 שכרתי דירה קטנה בתל אביב והעברתי אליה כמה דברים, בלי לעזוב את הקיבוץ או להפסיק להעביר אליו את המשכורת. רציתי פשוט כמה חודשים של שקט ליד המים כדי להתאושש מהכול".
נס גלוי// ההחלטה לצאת להחלמה בתל אביב התבררה כמה שהפריד בין חיים למוות. "במבט לאחור, ההפוגה הזאת ליד הים הצילה את חיי. בבוקר השבעה באוקטובר הייתי בתל אביב בזמן שהקיבוץ שלי, ניר עוז, הפך לשדה קטל. חמישים וחמישה חברים ושכנים נרצחו. יחד עם שאר הקהילה פוניתי למלון באילת, ומשם הטיסו אותנו להלוויות הבלתי נגמרות של החברים שלנו. לפני שנה וחצי עברנו למגורים הזמניים בקריית גת".
חור גדול// "השכנים שלי, ההורים של שירי ביבס, נשרפו חיים שני בתים לידי. זה הותיר בי חור גדול. הילדים האלה הם לא רק שמות בשבילי – ביימתי לשירי את בת המצווה, וגם לדוד קוניו שנחטף ולדולב יהוד הי"ד שנרצח. המחבלים חיללו לי את הבית, זרקתי כמעט את כל הציוד שלי. כל רביעיית הבתים שבה גרתי שוטחה לגמרי. לפעמים מגיעים בני נוער או צוותי דוקו שרוצים לצלם, אבל קשה לי להגיע לשם ולראות שהכול פשוט נמחק".
לימונדה// למרות השכול האישי והאובדן הקהילתי, השליחות לא פוסקת. "זה חוט השני שמוליך אותי לאורך כל הדרך: ראיתי ושמעתי הרבה דברים קשים בחיי, אבל התפקיד שלי הוא להפוך את הלימונים ללימונדה. גם כשהלב כואב והבית בקיבוץ כבר לא קיים, אני ממשיך להיכנס למחלקות, לשים את האף האדום ולמצוא את הדרך לשמח. זו הדרך שלי להתמודד".
הנחת// שתי בנות: עופר בת 30, דרור בת 24.
אם זה לא היה המסלול// "אם לא הייתי ליצן רפואי, הייתי בצרות. אם הייתי נשאר מכונאי מטוסים, הייתי מת מזמן. אני חייב לעבוד עם אנשים, להיות שחקן או מטפל".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "היום מתחיל מוקדם מאוד, בין ארבע וחצי לשש בבוקר, בטיול עם הכלבה. משמונה עד אחת אני בסורוקה בתפקיד הליצן הרפואי. פעם בשבוע אני נוסע ללימודי כלבנות טיפולית, ובשאר הזמן עוסק בשיווק הרצאות שלי בנושא הומור".
פלייליסט// חנן בן ארי, שלמה ארצי ואביתר בנאי.
השבת שלי// השבת מוקדשת כולה לחיבור המשפחתי. "השבת שלי היא בראש ובראשונה זמן איכות עם הבנות שלי. אחרי כל הנדידות והטלטלות שעברנו, השקט של יום המנוחה מאפשר לנו פשוט להיות יחד ולחזק את הקשר".
דמויות מופת// רובין וויליאמס. "דמות שמעוררת בי הזדהות עמוקה. הוא היה איש רגיש שעזר להומלסים וביקש שלא נשפוט אדם, כי איננו יודעים מה הוא סוחב על הגב. דמויות המופת שלי הן תמיד כאלו שסבלו, כמו צ'רלי צ'פלין שהתייתם או דני קיי שעליו גדלתי בילדות. אלו אנשים שהביאו הומור לעולם מתוך טרגדיה וקושי".
מפחיד אותי// "בורות, טיפשות וחוצפה".
משאלה// "להצחיק אנשים מבוגרים בסגנון סטנדאפ".
כשאהיה גדול// "מקווה שאהיה בן אדם. כרגע אני בתהליך".
לתגובות:
