כמו הגולן במלחמת ששת הימים: ישראל צריכה להגיע עד הליטני

הטיעון הבא אינו מקורי שלי, שמעתי אותו בהרחבה בפודקאסט המצוין 'שומר סף' של ד"ר גדי טאוב מפיו של ד"ר ליעד לוי שהתארח אצלו, והוא מופיע גם בדבריו של אל"מ (מיל') חזי נחמה בכתבה בגיליון זה.

אז ככה: לאחר עשרות שנים שבהן חולשתה הפנימית, עוינותה וחוסר אחריותה של מדינת לבנון גרמו לנו הקזת דם ממושכת, תחילה על ידי מחבלי אש"ף ובהמשך על ידי מחבלי חיזבאללה, הגיע הזמן לעשות את הצעד הנכון, מדינית וביטחונית, שיביא שקט ליישובי הצפון. הצעד המתבקש הוא העברת קו הגבול הצפוני של ישראל אל נהר הליטני, שמסמן גבול טבעי, קל הרבה יותר להגנה, וכזה שירחיק מיישובי הצפון את האש בכינון ישיר ואת סכנת הפלישה ויאפשר להם לפרוח ולשגשג. אחרי כל הסבל שסבלו אחינו בצפון, ומחיר הדמים הרבים של חיילינו שגבתה ההגנה עליהם, יש לנו הצדקה מלאה לקחת לשליטתנו את השטח הזה, אולי לתמיד, ולכל הפחות עד שלבנון תוכיח שהיא רוצה ומסוגלת למנוע את הפיכתו לבסיס התקפות על חיילינו ואזרחינו.

זוהי שעת כושר יחידה במינה. המצב הגאו־פוליטי מאפשר צעדים רדיקליים, בזכות התמיכה שאפשר לגייס לכך במצב היחסים המיוחד כל כך עם ממשל טראמפ, וכן בזכות העובדה שכרגע השטח הזה ריק כמעט לחלוטין מתושביו הערבים, ובפרט השיעים שבהם. האנלוגיה ההיסטורית המתבקשת היא כיבוש רמת הגולן ("הרמה הסורית" לשעבר) מידי סוריה במלחמת ששת הימים, וסיפוחה ברבות הימים לישראל. ההצדקה לכך הייתה הסבל שהמיטו הסורים, ותוקפנותם על יישובי הצפון המזרחי של ישראל, לאורך שנים רבות של הפגזה.

ההחלטה לכבוש את הרמה התקבלה על ידי ממשלת אשכול רגע לפני סיום המלחמה, תחת לחץ כבד של נציגי היישובים המופגזים למודי הסבל. גם כעת, מי שיכול להשפיע יותר מכל גורם אחר לטובת החלטת ממשלה ברוח זו הם תושבי הצפון וראשי היישובים שלהם. בדיעבד מתברר שהקמפיין שהביא לנסיגה מלבנון היה שגוי אפילו בתנאים הקשים ששררו בגזרה בסוף המילניום הקודם, אבל כיום המחיר יכול להיות נמוך בהרבה, כל עוד לא יתאפשר לתושבים הערבים שנמלטו מהאזור לשוב לבתיהם. תושבי הצפון הם שצריכים להוביל את הדרישה הזאת, וכולנו נעמוד מאחוריהם.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

רגע לפני משבר משטרי

אין לדעת, אבל אפשר לקוות שההסכמה של בג"ץ לדחות בגלל המלחמה את הדיון בעתירה להדחת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, היא סימן להתפכחות מסוימת של הנשיא בפועל יצחק עמית, ושל שותפיו לאגף האולטרה־אקטיביסטי במערכת המשפט, משיכרון הכוח הבלתי מוגבל שלהם.

לקראת הדיון בבג"ץ, שהיה אמור להתקיים בימים אלו, נראה היה שיצחק עמית מנסה כדרכו להנדס הרכב שופטים שיניב את התוצאה שהוא חותר אליה – החלטה שתחייב את ראש הממשלה נתניהו לפטר את בן גביר. לצורך כך נקבע מועד לדיון בעת שהשופט דוד מינץ הוותיק והשמרן יחסית נמצא בחופשה. כך התאפשר לשלב במקומו בהרכב תשעת השופטים את חאלד כבוב, שתמיכתו בהדחה מובטחת מראש בוודאות גבוהה אף יותר מהתנגדותו של השופט מינץ. דחיית מועד הדיון פותחת אפשרות להחזרתו של מינץ להרכב, ואולי תביא אחריה את דחיית העתירה, או לפחות עיכוב של מתן פסק הדין למועד שכבר לא ישפיע על כהונתו של בן גביר בממשלה הנוכחית.

גם אם אכן יש כאן סימן לניסיון לרכך את העימות, אין בכך כדי למחוק את החוצפה שבעצם קביעת הדיון בנושא, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, תוך דרישה מראש הממשלה להתייצב ולנמק מדוע לא יפטר את בן גביר. לפי החוק, ההחלטה אם לפטר שר או לא נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של ראש הממשלה. בג"ץ חרג כבר מזמן מסמכותו כאשר קבע בהלכת דרעי־פנחסי שראש הממשלה חייב לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, גם בטרם ניתן פסק דין מרשיע.

הפסיקה הזאת, שלא הסתמכה על שום חוק אלא על עילת הסבירות, מעניקה ליועץ המשפטי כוח דרקוני להדיח שר מכהונתו באמצעות החלטה פקידותית להגיש נגדו כתב אישום. כעת נעשה ניסיון להרחיב עוד יותר את השימוש בעילת הסבירות, ולחייב את ראש הממשלה לפטר שר שתפקודו בעייתי, וזאת למרות שראש הממשלה אינו רואה בעיה אקוטית בתפקודו ואינו מעוניין לפטרו. כזכור, הכנסת חוקקה חוק יסוד שבכלל שולל את השימוש של השופטים בעילת הסבירות. אלא שחוק יסוד זה בוטל על ידי שופטי בג"ץ בראשות הנשיאה דאז אסתר חיות, ברוב דחוק של שמונה שופטים נגד שבעה, שהושג בקולותיהן של שתי שופטות רגע לפני פרישתן.

היועמ"שית בהרב־מיארה, שהממשלה כבר החליטה מזמן על הדחתה מתפקידה וממשיכה לכהן רק מכוח החלטת בג"ץ, לא מנעה את עצמה מלהגיש חוות דעת לבג"ץ שתומכת בפיטורי בן גביר, למרות שהיא נמצאת מולו בסכסוך פומבי מתמשך וקולני. כמו בפרשת תיק הפצ"רית, כך גם במקרה הזה, היועמ"שית מחזיקה מעצמה כמי שמתעלה מעל לכל ניגוד עניינים. הממשלה, לעומת זאת, הודיעה שאין בכוונתה לקבל תכתיב של בג"ץ בנושא, וגם אם יכריעו השופטים שעל ראש הממשלה לפטר את בן גביר, נתניהו לא יפטר אותו, וחבריו השרים ימשיכו להתייחס אליו כאל שר לכל דבר. התוצאה הבלתי נמנעת של פסק בג"ץ שהממשלה וראשה יסרבו לקיים תהיה משבר חוקתי ומשטרי, שעלול לעורר מרבצם את כל השדים שהתרוצצו כאן ברחובות בעת המאבק נגד הרפורמה המשפטית. רק שהפעם זה יקרה לא כהתרחשות מסוכנת שמזמינה מלחמה, אלא ככזאת שמתרחשת בעת שהמלחמה כבר כאן.

ההנהגה השלטת של הממסד המשפטי במדינה גילתה לאורך כל הדרך נוקשות חסרת אחריות ולא באמת ניסתה להגיע לפשרות והבנות עם הממשלה הזאת. אם הקו הזה יימשך ויגיע לידי משבר משטרי וחוקתי בעיצומה של מלחמה קריטית כל כך, הנזק למדינה בכלל ולסמכות מערכת המשפט בפרט יהיה הרסני ביותר. תוצאה צפויה אחרת תהיה עלייה נוספת בכוחם של בן גביר ומפלגתו, שרדיפתם תהפוך לנושא מרכזי במערכת הבחירות. וכך, לאחר שבן גביר הגיע לכוחו הפוליטי הנוכחי בעזרתם האדיבה של שופטי בג"ץ, שפסלו את חבריו מיכאל בן ארי וברוך מרזל ופילסו את דרכו להנהגת המפלגה, הוא יזכה כעת לדחיפה אלקטורלית נוספת בזכות פסילתו מלכהן כשר לביטחון לאומי.

המכתב ששיגר לאחרונה המשנה לנשיא סולברג אל פרופ' משה כהן־אליה, בניסיון להניאו מרתימת הנשיא טראמפ להטיל סנקציות נגד האליטה היוריסטוקרטית שהשתלטה על ישראל, מלמד שהצמרת המשפטית נמצאת בלחץ. בלי להרחיב הפעם בשאלה האם יוזמת הפרופסור היא לגיטימית ונכונה, אין ספק שגיוס כוחות בין־לאומיים לצידך כדי להכריע מחלוקות פנימיות בישראל הוא תרגיל שהשמאל הישראלי נוקט נגד הימין כבר עשרות שנים. אפשר לטעון שגם הפעם הימין צריך להתנהג כמו האם האמיתית, שמעדיפה להפסיד במשפט ולא לחתוך את התינוק שלה. אבל צריך להודות שיש משהו מתסכל בכך שבסוף הסיפור שלנו אף פעם לא מופיע שופט הצדק החכם שלמה המלך ומכריע שמי שהעדיפה להפסיד ובלבד שלא לחתוך היא האם האמיתית. תזכורת קטנה, אחת מני רבות: בזמן ממשל ביידן היו פעילי ימין שקמו בבוקר וגילו שהגישה לחשבון הבנק שלהם נחסמה, בעקבות המלשינות וקמפיין "אלימות המתנחלים" שהפעילו פעילי שמאל באוזניו הקשובות של הממשל הדמוקרטי.

אז בין אם מתוך אחריות לאומית ובין אם בגלל חשש אינטרסנטי מהסנקציות של טראמפ, יש לקוות שהאחריות תגבר ושיצחק עמית וחבריו יעצרו רגע לפני שיוסיפו עוד דלק למדורה שהאימפריאליזם הדורסני והאנטי־דמוקרטי שלהם מבעיר כאן כבר עשרות שנים.

אורית סטרוק

מאמינים לך.

–

לתגובות:

 [email protected]