"אני מביט על מה שנעשה, וחש אופטימיות"

"מי שאני היום – מושפע קודם כול מהילדות שלי בשיכון כנען. הכול נובע משם", מצביע פרופ' גבי סיבוני על היסודות שעליהם מתבססת השקפת עולמו. "כששאלו פעם את ראש העיר שדרות, אלון דוידי, מאיפה העוצמה של התושבים, הוא ענה 'מהסבתות'. הסבתות שעלו לארץ, והן פשוט חיו, התפרנסו וגידלו כאן משפחה באמונה פשוטה, זה הבית. ככה בדיוק הייתה סבתא שלי", הוא משתף, "לסבתא חסיבה וגם להורים שלי לא היה שום חוזה עם המדינה ושום נעליים. הם חיו פה, אהבו את הארץ, באו לכאן להכות שורשים ולהישאר לתמיד. זה חוסן פנימי שהם שידרו לנו, הילדים, וזה נכנס לי בדם. פתחתי את הספר החדש שלי בילדות שלי, כדי שאנשים יבינו מאיפה הגעתי לעמדות שלי, ולמה אני מסתכל על מדינת ישראל בגאווה גדולה ובלי שום תנאים".

ספרו החדש 'מכנען – מהשיכון לתיקון' (הוצאת קוראים) של אלוף  משנה במיל' פרופ' גבי סיבוני, לשעבר מפקד סיירת גולני, חוקר בנושאי צבא, ביטחון ואסטרטגיה, מהנדס ומומחה לביטחון סייבר, יוצא לאור ממש בימים אלה. בספר פורס סיבוני את משנתו בתחומי הביטחון הלאומי, מצביע על כשלים במערכת הביטחונית ומשרטט את תפיסת הביטחון של ישראל, ובתוך כל אלה משתף בסיפור חייו. "הילדות שלי ובני המשפחה שלי הם חלק בלתי נפרד מהמשנה המדינית והביטחונית שלי", הוא מסכם את ליבת הדברים.

סיבוני בן 69, נשוי לליאת ותושב כוכב יאיר הבורגנית, אך ראשית חייו הייתה בשיכון כנען בצפת. הוריו מכלוף והלן עלו ממרוקו בשנת 1955 עם שלושה ילדים: שמואל, דניאל ומיכאל. סיבוני נולד בארץ. "אני בן הזקונים. ההורים שלי קבעו את ביתם בשיכון כנען. שם נולדתי ושם גדלתי".

איך היו קשיי הקליטה בארץ?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל

עוד מאת רבקי גולדפינגר נרצח בפיגוע ירי בבנימין: מרדף נרחב אחר מחבל

"באותן שנים אף אחד לא תהה יותר מדי, פשוט חיו ועשו מה שצריך. אבא שלי היה חייט במקצועו. בקזבלנקה הוא ניהל מתפרה ושם גם פגש את אמא, שעבדה כתופרת יחד עם אחותה. אחרי שעלו ארצה עול הפרנסה היה כבד. אבא עבד בהתחלה בעבודות כפיים, בבניין, בקרן קיימת לישראל, אבל אחרי כמה שנים שב לעיסוק שלו כחייט במתפרה של משרד הביטחון בצפת. לימים הפך אחראי על המתפרות של מערכת הביטחון. אמא עבדה גם היא בתפירה, בבית החולים זיו".

בשל הרצון להיקלט בארץ, מספר סיבוני, הם השתדלו לדבר בבית – ובוודאי בחוץ – בשפה העברית בלבד. "עניין השפה היה אישיו בבית. מי שגידלה אותי הייתה סבתא שלי, סבתא חסיבה. ההורים עבדו סביב השעון, והייתי הרבה אצל סבתא. ובימים ההם, ואני לגמרי יכול להבין את זה, היה הס מלדבר מרוקאית במרחב הציבורי. רצינו שההורים ידברו עברית, וגם בבית דיברנו רק עברית. אבל סבתא דיברה איתי מרוקאית. סבתא גדלה בעיר של המקובל הגדול רבי חיים פינטו, שתמונתו תלויה על הקיר כאן", הוא מצביע.

"היא גדלה על ברכי הנכד שלו, רבי חיים פינטו הקטן. יום אחד הוא אמר לה 'אני אתן לך מתנה. כל מה שאת צריכה – תבקשי ממנו'. הוא כיוון בדבריו לרבי חיים פינטו הגדול. מאז אנשים האמינו שיש לה כוחות. היו באים אליה לבקש שתדליק נר ותתפלל עליהם. היה בבית שלה קיר כזה, שחור כולו מפיח, והיא הייתה מדליקה לכל הנדכאים והנזקקים של צפת. לרפואה שלמה, למציאת זיווג, לשלום בית, מה שצריך, בזכות הצדיק רבי חיים פינטו".

את ילדותו העביר כאמור בשיכון כנען. "תמיד שואלים אותי, 'אתה צפתי?', ואני עונה 'לא, אני משיכון כנען'. שיכון עולים, רובם המכריע ממרוקו, חלקם מרומניה, תוניס או ג'רבה. כולם עם כולם", הוא משחזר את ההווי השכונתי, "גם המשפחה של אמא שלי גרה בשכונה והיינו הרבה יחד". למרות קשיי הקליטה והעול הכלכלי, הוריו השקיעו את כל הונם ומרצם בחינוך ילדיהם. בתיכון למד סיבוני בבית הספר העיוני בצפת.

גדלת בתודעה של עולה חדש?

"ממש לא. למרות שגדלתי בשכונה שאפשר היה בקלות להידרדר בה לתרבות רעה, ההורים שלי עשו הכול כדי שנצליח ונרכוש השכלה. האחים שלי עזרו לי בלימודים, הקריאו לי ספרים. בזמנו, כדי ללמוד בתיכון היה צריך לשלם שכר לימוד. וכשאח שלי, דניאל סיון – שהיום הוא פרופסור לבלשנות עברית – הגיע לתיכון, אמא שלי הקדישה את המשכורת שלה למען הלימודים שלו. בבית דיברו איתנו כל הזמן על הערך של השכלה".

משפחת סיבוני התגוררה בבית שיכון קטנטן, 40 מטר רבוע, עם רצועת אדמה מאחור שבה צמחו כמה עצי פרי. "בחצר שלנו גדל עץ לימון חמוץ, ומהעץ הזה אכלתי לימונים על קליפתם. הייתי זורה עליהם מלח ואוכל. מין הרגל כזה. חמוץ ומלוח יחד", הוא צוחק, "אני חושב שזרעי החינוך ההישרדותי של הוריי בשיכון כנען הם כמו הלימון. זה היה העולם שלי. בשבילי ישראל הייתה השכונה, לא הכרנו משהו אחר. לא היה חסר לנו דבר, והיינו שמחים במה שיש.

"המחזור שלי מצפת אלה החבר'ה שהיו בפיגוע הנורא במעלות. אלה החברים שלי. אחרי הפיגוע באה הטלוויזיה הישראלית לערוך ריאיון אצלנו בכיתה. הם שאלו אותנו כל מיני שאלות, 'איך אתם מרגישים? אתם מפחדים? אתם חשים לא בטוחים?'. לא הבנתי מה הם רוצים מאיתנו".

למה? זו שאלה לגיטימית, הרי חדרו מחבלים ורצחו חברים שלכם.

"זה נכון, אבל לא הבנתי מה הם רוצים. אנחנו פה וזהו".

אתה מתכוון שביחס למדינת ישראל יש לך בעיקר סימני קריאה ולא סימני שאלה?

"בדיוק. זה המקום שלנו, נקודה. די להתעסק עם הפחדה ובכיינות", הוא אומר ומפנה ביקורת גם לתקשורת בת ימינו.

הפכו את השליחות לקריירה

בתום לימודי התיכון התגייס סיבוני לגולני, יצא לקורס קצינים והתקדם בתפקידי פיקוד בחטיבה. "זה לא שאתה שואל אם להתגייס. היה ברור לנו שהולכים לצבא".

אבל בין זה לבין לפתח קריירה צבאית, המרחק רב.

"נכון, אבל אני אף פעם לא 'פיתחתי קריירה צבאית' אלא פשוט שירתּי, וכל פעם היה עוד תפקיד ועוד אתגר. גם לא הכול הלך חלק בצבא. התמודדתי עם דברים. זו הייתה מבחינתי חציבה בסלע".

סיבוני אכן התקדם ושירת בשלל תפקידים משמעותיים. "אהבתי מאוד את הפעילות הצבאית שלי, ועם הזמן התחלתי ללמוד ולחקור את הצבא באופן מקצועי. כשהייתי מדריך בקורס קצינים נחשפתי לספרות צבאית וביטחונית. וגם אחרי שהשתחררתי מהצבא, היה לי מן תחביב כזה ללמוד היסטוריה צבאית, להעמיק בדברים. תמיד קראתי. גם בתור ילד, קראתי בלי הפסקה. לפעמים לא הלכתי לבית ספר ונשארתי בבית לקרוא. גם היום אני קורא המון". בביתו שבכוכב יאיר יש לסיבוני ספרייה רחבת ממדים עם יותר מאלף ספרים. "זה מתמלא כל הזמן. ספרות צבאית, הרבה ביוגרפיות, ספרות מדעית, פרוזה ומה לא".

לאחר שחרורו מהצבא הקים שתי חברות בתחום הפיזיקה והסייבר. בד בבד לפני כשני עשורים הצטרף למרכז למחקרי ביטחון לאומי (INSS) כחוקר, בעיקר בתחומי צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר. כיום הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, ונחשב לאחד החוקרים הבולטים בישראל בתחום הביטחון הלאומי.

גם כשהיית חפ"ש בצבא, הצפת את הביקורת שהייתה לך?

"הייתה לי ביקורת, אבל היא עדיין לא הייתה מובנית ושיטתית", הוא מחדד, "לימים יותר התעמקתי וגיבשתי את הביקורת שלי על הדרך שבה הצבא מתנהל ואיך הוא אמור להיות".

במהלך שירותו הצבאי שירת סיבוני בתפקידי פיקוד רבים והיה בין היתר מפקד סיירת גולני, וגם במילואים מילא תפקידים בכירים בצבא, כולל ייעוץ באגף המבצעים במטה הכללי. גם שם פיתח קריירה מחקרית ארוכת שנים בתחומי צבא, ביטחון וסייבר, והיה ממקימי 'המעבדה התפיסתית' בצה"ל, גוף שנועד לפתח תפיסות לחימה חדשות. "את המעבדה התפיסתית הקמתי יחד עם חברי הטוב תת־אלוף גיורא סגל ז"ל. הוא עמד בראש, ואני הייתי המתודולוג של המעבדה. עשינו ניתוח אנליטי של פעולות צבאיות גדולות באמצעות מודלים ממוחשבים. בדקנו לא מעט תרחישים ונתנו המלצות למקבלי החלטות".

ומישהו התייחס לדברים?

"בסוף מדובר בארגון צבאי, יש פה היררכיה פיקודית. אתה מעביר את הדברים שלך למפקדים בצבא, והאחריות היא שלהם".

אבל חשת שיש קשב?

"לא במיוחד", הוא מודה, "הצבא עסוק בכל כך הרבה דברים ולכן לא תמיד יש קשב לכל דבר. וזו אגב אחת הביקורות שלי, שהצבא התנתק מהאתוס הבסיסי שלו – לנצח את האויב ולהכריע – והוא מתעסק בכל כך הרבה תחומים אחרים. האתוס לפני 7 באוקטובר היה 'לא במשמרת שלי' ו־'תן לנו לגמור בשלום ונמשיך הלאה'. כמובן, 'הלאה' זה להמשיך בקידום ולעשות מזה קריירה. הצבא הפך משליחות לפלטפורמה לקריירה מקצועית, וזה בעייתי מאוד. ב־7 באוקטובר חטפנו מכה רצינית ועשינו שינוי. אנחנו תוקפים עכשיו בלבנון, אנחנו תוקפים באיראן. זו תוצאה של אותו שינוי גדול בתפיסה הביטחונית. אבל עד לאותו יום נורא הייתה שיטת הכלה ו'שקט ייענה בשקט'. הלך החשיבה בעייתי מאוד".

בזמנו יצאת נגד זה? דפקת על השולחן?

"בוודאי, כתבתי את הדברים שוב ושוב. אני זוכר שלפני עשור, בהרצאה שנתתי, אמרתי לאנשים שאיראן להערכתי היא נמר של נייר ואנחנו סתם מפחידים את עצמנו לדעת".

אבל אנחנו רואים שאיראן כן בנתה גרעין ומערך עצום של טילים בליסטיים, והקימה סביב ישראל זרועות תמנון.

"זה נכון, קיימים איומים, אבל תראי איך ישראל מתמודדת מולם. תראי את חיזבאללה, שבמשך שנים הפכנו אותו לאיזה דמון ענק, עד כדי כך שאפילו באוהל מסכן לא העזנו לגעת, ומה אנחנו עושים לו היום".

וכשטענת שאיראן היא נמר מנייר, מה זיהית שם שהוביל אותך למסקנה הזאת?

"זיהיתי שאיראן נשענת בעיקר על השליחים שלה – חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה, סוריה. הבנתי שהרצון שלה הוא לגרור את ישראל למערכה ארוכה ומדממת מולם". סיבוני מזכיר את המאמר 'דרך נחושה' שחיבר יחד עם תת־אלוף במילואים יובל בזק, שנתיים לפני המלחמה. "במאמר הזה דיברתי על החובה לעבור מגישה מתגוננת לגישה יוזמת שמעמידה קיר ברזל מול השאיפות של איראן. קראתי קודם כול לטפל בזרועות התמנון ורק אחר כך באיראן עצמה. לצערי, הזנחנו את הטיפול בשליחים וריכזנו את המאמץ באיראן. אני חשבתי שזה שגוי".

ובאמת, האסטרטגיה שמדינת ישראל נוקטת מאז 7 באוקטובר היא בדיוק זו.

"גם ב'עם כלביא' וגם היום ישראל טיפלה קודם בשליחים, הכתה והחלישה, ועכשיו מטפלת בשורש הבעיה, איראן. ברגע שהורדת את הזרועות, פתאום גילית שלא כצעקתה ושאנחנו יכולים להתמודד עם האירוע. והיום, כשאיראן היא תמנון בלי זרועות, כמה היא מאיימת?", הוא אומר ומסביר את האתגר הגדול במלחמה הנוכחית: "מאז קום המדינה נלחמנו במדינות, והנה קם המשטר באיראן ושינה את הדפוס, ומצאנו את עצמנו מתמודדים עם ארגוני טרור מסביבנו. זרועות התמנון שבנתה איראן הציבו טבעת אש מסביב ואנחנו לא טיפלנו בהן בזמן אמת, אלא נתנו להן לגדול ולגדול. כי מה לעשות, צבא קונבנציונלי לא ערוך להתמודד נגד ארגונים שהם לא מדינות. ולכן, לא כמו מלחמה כוללת, ישראל מצאה את עצמה בעוד ועוד סבבים בלי הכרעה ומול איומים שרק משתכללים ומתגברים כל הזמן".

סיבוני סובר כי הצבא עסק בנושאים שלא קשורים אליו, מדיניים וחברתיים, ומספר על פגישה שערך בנושא עם בכיר בצבא – ומשקפת לטענתו את הרעה החולה שפשתה בצבא. "אותו בכיר ביקש להיפגש איתי, דיברנו על המצב הביטחוני. הוא תהה: 'כל פעם שיהיה משהו בעזה, אנחנו נתקוף?'. אמרתי לו: 'בוודאי, צריך לטפל בעזה'. והוא ענה: 'אבל מה יהיה עם החופש הגדול?'. נדהמתי מהתשובה שלו. אמרתי לו: 'מה זה מעניין אותך, אתה איש צבא ואתה תרקע ברגליים ותתמקד במענה הצבאי והמקצועי'. הקצונה הבכירה בצה"ל זיהמה את המחשבה שלה בשיקולים שאינם שיקולים צבאיים טהורים".

מצד שני, אותו בכיר צדק שהאנשים בעורף לא היו מוכנים בזמנו לשלם מחירים כואבים של מלחמה.

"הכול נכון, אבל זה לא עניינו. הצבא צריך להתמקד בדעה המקצועית ולא להתייחס לשום דבר אחר. רק שיקול צבאי טהור. שאחרים יגידו שזה לא אפשרי, או שהחברה לא מוכנה או כל שיקול אחר. הפיקוד הבכיר של הצבא צריך לומר את דעתו המקצועית בלי כחל וסרק, לא יכול להיות שהוא יסתתר מאחורי שיקולים שאינם בתחום סמכותו ולא מעניינו".

כשל נוסף שמזהה סיבוני במערכת הצבאית הוא חשיבת העדר. "בגולני אומרים 'אין חיילים עייפים, יש מפקדים עייפים'. ערב 7 באוקטובר התאפיין המטה הכללי של צה"ל בחשיבת עדר חדגונית ובלתי התקפית. חשיבת עדר של המודיעין, של המפקדים שלא היו מוכנים לקבל שום עובדה שסתרה את האידאולוגיה שלהם. ההנחה של כולם הייתה שחמאס מורתע".

ואיך מתמודדים עם העדריות המסוכנת הזאת?

"קודם כול, צריך שה'איפכא מסתברא' יתקיים בתוך הראש של האנשים. כל מפקד צריך להטיל ספק, ולא שמישהו זר יטיל ספק בשבילו. דבר נוסף, הליך המינויים הוא בעייתי. הוא נסגר בארבע עיניים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, וכשהרמטכ"ל ושר הביטחון הם למשל כמו גלנט והרצי הלוי, שצפופים בדעותיהם, שום דבר טוב לא יצא מזה. ככה הגענו למלחמה כשכמעט כל המטה הכללי והקצונה הבכירה היו אדומים, ומטה שמאויש ברובו מצנחנים. וזאת למרות שהגיוון במטה הוא הכרחי. חובה לתת מקום גם לאנשים עם חשיבה אחרת".

12N? פעם באף פעם

את מלאכת כתיבת ספרו החדש החל סיבוני הרבה לפני 7 באוקטובר. "אני כותב כבר שנים. לפני המלחמה התחלתי לאגד את החומרים, אבל המלחמה נתנה לספר דחיפה רצינית. למעשה, הספר שלי מתחקה אחר הכשלים שבעטיים ספגנו את אותה מכה כואבת".

בספרו הוא לא חוסך ביקורת מהדרג הצבאי, המשפטי והמדיני, אבל בד בבד מציע הפקת לקחים ותיקון. "תפיסת הביטחון של ישראל השתנתה לאורך השנתיים וחצי האחרונות, אבל לצערי הצבא עדיין לא די קשוב כדי לקבל ביקורת. אני חושב שיש לנו עוד דרך. למשל תוכניות ההכשרה למפקדים בכירים. אם לא מלמדים נושאים צבאיים ואסטרטגיה צבאית וביטחון לאומי, וכן מלמדים יחסים בין־לאומיים וכל מיני אג'נדות וממשיכים להביא אנשים שמדברים על מדינה פלשתינית, אז שום דבר לא השתנה. לא למדתם כלום?", הוא זועק, "כנראה לוקח זמן עד שהדברים משתנים".

אתה רואה את הציבור הדתי־לאומי משתלב במטה הכללי, או שזו תקרת זכוכית שלא יאפשרו לו לשבור?

"הציבור הדתי־לאומי חייב להגיע לשם", הוא פוסק, "קודם כול משום שחובה שהמטכ"ל ישקף את כלל ציבור הלוחמים. וכן, אני מעריך שיש עדיין תקרת זכוכית, אבל מקווה שדברים ישתנו עם הזמן. עדיין יש פער גדול בין שכבת הקצונה הבכירה לבין הדרג הלוחם, ואני מקווה שעם הזמן הוא ילך ויצטמצם".

סיבוני נפעם מהתנהלותו של הציבור הדתי־לאומי במלחמה. "הציבור הדתי־לאומי הוא אחד הציבורים הטובים ביותר במדינת ישראל. הוא מתווה את הדרך ומראה לכולם איך נראית מסירות נפש למען העם, ואת הדבר הזה אי אפשר לקחת מהציבור הזה. לצערי, אני חושב שהוא לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, אבל ההיסטוריה תשפוט אותו לכף זכות גדולה".

הציבור הזה נוכח בנקודות ההשפעה המכריעות ביותר במדינת ישראל, ובצבא הוא לא מצליח להגיע לדרגות הבכירות באמת.

"בסופו של דבר הצבא לא יוכל לעמוד מול הגל האדיר הזה. כבר אפשר לראות איך הקצונה הבכירה משתנה ויש יותר ויותר נציגות מהמגזר הדתי־לאומי. ונכון, יש חבר'ה מאותו מגזר שנפלטו החוצה מהמערכת בגלל מי שהם, אבל בסופו של דבר לא ניתן יהיה לעמוד מול הפרץ האדיר הזה, והציבור הדתי־לאומי ימצא את מקומו בליבת העשייה בתוך צה"ל. אני משוכנע בכך".

בהיותו מזוהה עם השקפת העולם הימנית, סיבוני מודר מאולפני המיינסטרים. "פעם באף פעם מזמינים אותי ל־12N או 13".

אתה יכול להבין למה?

"כי אני לא אומר דברים שהאנשים שם חושבים שמתאים לשמוע, או מתאים לציבור שהם מייצגים לשמוע".

זה לא מתסכל?

"אומרים לי 'לך ל־12N, לך ל־13 ותעביר את המסרים שלך לקהלים נוספים'. אבל שם יש רק את שירת המקהלה. יש להם אג'נדה שהם מקדמים. אפילו עכשיו, המלחמה עם איראן היא 'בגלל שיקולים פוליטיים', ושמעתי שכינו אותה 'מלחמת החנינה של ביבי'. וכשהם אומרים את זה, זה מלמד מה עובר להם בראש. לי ישנו הקול שלי ואני משמיע אותו, וכן, אני משלם מחירים על העמדות שלי, אבל זה פשוט לא מעניין אותי. אני אומר את הדברים. צודק או לא – ההיסטוריה תשפוט".

ומה אתה אומר על הביקורת שהם מעלים כלפי נתניהו והדרג המדיני בכלל?

"גם לי יש ביקורת כלפי נתניהו. למשל, המושג 'שקט ייענה בשקט' שהוא טבע. זה מושג שהוא פשוט קטסטרופלי. זה בעצם לקחת הלוואה שהנכדים יצטרכו לשלם. לשמחתי אנחנו כבר לא שם. נתניהו שלפני 7 באוקטובר זה לא נתניהו של אחרי 7 באוקטובר. הוא עשה מהפך והיום הוא מתנהל, אני חייב להודות, בצורה מדהימה. בשמונה באוקטובר נתניהו אמר 'אנחנו נשנה את פני המזרח התיכון'. אני באותו יום הרגשתי ענן שחור על הראש שלי, והוא כבר הצליח לחזות קדימה. אני מאמין שנתניהו ייזכר בסופו של דבר, בעוד 100 שנה, כאחד מגדולי המנהיגים של העם היהודי בעת החדשה. למרות המכה הכואבת והמדממת שחטפנו הוא מצליח לחולל מהפכה באזור".

כשל נוסף שסיבוני מצביע עליו נוגע ביחס בין הדרג המדיני לזה הצבאי: "חוסר הכפיפות של הדרג הצבאי לדרג המדיני חייב להשתנות. כשהרמטכ"ל סירב להיכנס לעזה במרכבות גדעון ב', הדרג המדיני כפה עליו את העניין והצליח. ככה צריך להיות. הדרג המדיני מורה והצבא מבצע, זה תפקידו. כמובן, בדיונים הפנימיים הוא צריך להביע את דעתו, אבל ברגע שהתקבלה הוראה – הצבא מבצע. ואנחנו עדיין לא נמצאים במקום הזה".

המערכת המשפטית חרגה מתפקידה

במהלך המלחמה שירת סיבוני בצוות התכנון של פיקוד דרום, ומונה להיות איש הקשר מול החברה האמריקנית שחילקה מזון ברצועה. "לצערי לא הצלחנו להשפיע שם בכמה נקודות קריטיות, ולמרות שגרוני ניחר לא הצלחתי בכל מיני ניסיונות להשפיע על אנשי הצבא ומקבלי ההחלטות".

מה אתה סברת?

"שצה"ל צריך להקים ממשל צבאי ולקחת אחריות על כל הסיוע ההומניטרי. אני חושב שזה אחד הכשלים העיקריים של המלחמה בעזה. כשל שבגללו המלחמה התארכה ובגללו חמאס עדיין על הרגליים. יכולנו לעשות את זה אחרת", הוא נאנח, "גם היום, אם תגיד לקציני צה"ל שצריך להקים בעזה ממשל צבאי תקבל מהם רעידות ופרכוסים, למרות שמבחינה צבאית טהורה כך היה צריך להיות".

את עבודת מחקרו הוא עושה כיום כעמית מחקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. לאחרונה חקר יחד עם חברו, תת אלוף במילואים ארז וינר, את הצורך הדחוף ברפורמה בייעוץ המשפטי בצה"ל. "בניגוד לימי ראשית המדינה, שבהם פעלה המערכת המשפטית ללא התערבות שיפוטית שוטפת בלחימה, המערכת המשפטית הפכה בעשורים האחרונים לגורם שמשפיע באופן ישיר על שדה הקרב. בעשורים האחרונים, היועצים המשפטיים מאמצים שיקולי פרשנות מחמירה ומסולפת של הדין הבין־לאומי בקבלת החלטות מבצעיות. המעורבות המשפטית שלהם בפעילות המבצעית במלחמה הנוכחית הייתה חסרת תקדים".

אתה יכול לתת דוגמה?

"יש אין־סוף דוגמאות, כמו כללים בעייתיים לפתיחה באש, דרישה להכניס סיוע לאזורי לחימה שהתושבים פונו מהם וכתוצאה מכך לא להטיל מצור אפקטיבי על מחבלי חמאס, או הדרישה לא לפגוע בתשתיות שהאויב עושה בהן שימוש, וההתנגדות לכניסה לרפיח. הפצ"רית המודחת תומר־ירושלמי התנגדה וקבעה שיש 'סיכונים משפטיים בין־לאומיים'. במקרה הזה, רק לחץ כבד של הדרג המדיני כפה בסוף את הפעולה על צה"ל. אפשר לראות את המעורבות של הייעוץ המשפטי בהליך אישור המטרות, גם תוך כדי לחימה. שלא נתבלבל, התפקיד של הייעוץ המשפטי הוא לאפשר לצה"ל לנצח במסגרת החוק, וממש לא לשים בלמים פעם אחרי פעם", הוא מלין, "אני חושב שהדברים הגיעו לשיא בפרשת כוח 100 עם מעצרים מתוקשרים, הדלפת סרטון מבושל שאושר על ידי הפצ"רית עצמה והאשמות שקריות. ללא ספק הייעוץ המשפטי נכנס למקומות שאסור היה לו להיכנס אליהם".

להערכתך, יש אופציה לתיקון המצב?

"מזכיר המלחמה האמריקני אמר במהלך המלחמה עם איראן ש'לא יהיו כללי פתיחה באש טיפשיים ולא מלחמות פוליטיקלי קורקט. אנחנו נלחמים כדי לנצח'. ככה צריך להיות גם אצלנו. אבל לשינוי אמיתי נדרשת רפורמה מקיפה, כמו למשל להחזיר את הפצ"ר לכפיפות מלאה לרמטכ"ל. ככה הייעוץ המשפטי יהיה משרת ולא מכתיב, ויאפשר לרמטכ"ל לקבל החלטות מבצעיות בלי לחשוש כל הזמן מבלמים ומהתערבות שיפוטית. צריך לעשות שינוי עומק בתהליכי ההכשרה של פרקליטים צבאיים, ויש עוד צעדים נדרשים. בבסיס הדברים צריך לזכור שהפרקליטות הצבאית תפקידה למצוא פתרונות כדי לסייע לצה"ל לעמוד במשימותיו ולנצח במלחמה, ולא חלילה להפך".

דאגתו של סיבוני לצבא היא מנוע לעשייתו רבת השנים. יחד עם חברו הקרוב, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, חיבר בזמנו את המסמך 'קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל'. "מבחינת השקפת עולם יש לנו חילוקי דעות, אבל אנחנו חברים טובים. בספר יש פרק שנקרא 'גדי וגבי', שבו אני מספר על הקשר המיוחד בינינו. ואנחנו יכולים לכתוב ספר איך לא להסכים ולהישאר חברים. נראה לי שזה מסר חשוב ביותר בחברה הישראלית. זה לא מובן מאליו, אני בפירוש יודע שיש אנשים שלא מדברים איתי בגלל השקפת העולם שלי", הוא חושף.

אתה מציף מולו חילוקי דעות? העלית למשל את הכשל התפיסתי של 'צבא קטן וחכם'?

"עם גדי הרמטכ"ל עזרתי לכתוב את האסטרטגיה של צה"ל ואת תפיסת הביטחון הלאומי, כך שיש הרבה דברים שעשינו יחד לאורך שנים. ונכון שיש לי ביקורת על דברים בעשייה שלו, ויש דברים שהסכמתי איתם בזמן אמת ואחר כך חשבתי שהם לא נכונים. גם אני באופן אישי עברתי תהליך של התפכחות", הוא מודה, "אחרי 7 באוקטובר הבנתי חד־משמעית שאין יותר עתיד עם הפלשתינים, אף שבעבר חשבתי אחרת. הרשות הפלשתינית היא רשות מושחתת, תומכת טרור, ואין לה שום תקומה. הסיפור של מדינה פלשתינית מת מבחינתי. תמיד הייתי אומר 'בשביל שלום – אני מוכן לשלם מחירים', אבל לא יהיה בחיים שלום עם הדבר הזה".

אתה מאמין שיש ניצחון מוחלט?

"ודאי שיש ניצחון מוחלט, ואנחנו משיגים אותו. אנחנו בתהליך של שינוי מטורף בכל המיצוב של מדינת ישראל במזרח התיכון, וגם שינוי בעולם בעקבות מה שישראל עושה. וגם אם העם האיראני יחליט בקצה שהוא לא מצליח או לא רוצה לשנות את המשטר שלו, גם ככה פירקנו את הצורה לשלטון הרשע באיראן".

מצד שני, האיומים בזירות השונות עדיין קיימים. חמאס עדיין על הגבול.

"זאת ביקורת נכונה, אבל אנחנו נגיע לטפל בו. חמאס לא יישאר, אני משוכנע בזה. כמו הנאצים, לחמאס אין תקומה ואסור לנו לוותר על הציווי המוסרי הזה, לגבות ממנו מחיר על מה שעשה לנו ב־7 באוקטובר. אנחנו גם מטפלים בחיזבאללה עכשיו, בעודנו מדברים. אני מקווה שלא ייקח הרבה זמן, וברגע שאיראן תהיה חלשה מאוד, גם חיזבאללה ייחלש. אז לשאלתך – כן, אני מביט על מה שנעשה וחש אופטימיות".