סודות מחדר המשא ומתן

באופן לא מפתיע במיוחד, המו"מ בין ארה"ב לאיראן בפקיסטן די תקוע, או לפחות כך זה נראה. היום הראשון נגמר בפיצוץ, כאשר הדיווחים השונים על הנעשה בחדרי חדרים הפכו לציוריים למדי. כאשר "ויטקוף כמעט נתן אגרוף בפרצוף לנציג המשלחת האיראנית", היה כנראה תיאור השיא. האיום המאוד לא מרומז של הנשיא טראמפ, שהסיבה היחידה שהנושאים ונותנים האיראנים עדיין בחיים היא כדי שהם יגיעו להסכם – סיכם את המקום שבו השיחות נמצאות בשלב זה.
למעשה, אף אחד לא היה אמור להיות מופתע במיוחד. אחרי הכל, מה שאנחנו רואים כרגע זה כלל בסיסי בניהול מו"מ: מי שמגיע עם ידו על העליונה הוא מי שלא לחוץ להשיג הסכם. באופן אבסורדי, הצד הלא לחוץ הוא דווקא הצד האיראני.
זה נשמע מאוד לא הגיוני, אחרי המכות העצומות שספג. כל צמרת המשטר חוסלה, כולל שני סבבים של יורשים. מי שעומד כיום בראש המערכת, מוג'תבא ח'מינאי, הוא בגדר נעדר שהערכות של המודיעין האמריקאי טוענות כי הוא לא בן החיים. לאף אחד לא ברור מי מקבל בטהרן החלטות. האיראנים איבדו כמעט כל נכס שלטוני וצבאי שהיה להם ובכל זאת, הם אלה שלחוצים פחות להגיע להסכם.
הסיבה לכך היא שהם יודעים מה המגבלות של הנשיא טראמפ כשהוא נכנס למו"מ. המגבלה הראשונה, וטראמפ עצמו כתב אותה ברשת החברתית שלו, היא שהמלחמה מאוד לא פופולרית בארה"ב. טראמפ, שרוצה להיזכר כמנהיג היסטורי, יודע שאם המלחמה תימשך בארה"ב יראו אותו יותר כמו בוש הבן מאשר כמו רייגן. וזאת תדמית שהוא לא יכול להרשות לעצמו.
אך מדובר בהרבה יותר מזה. הלחץ של טראמפ הוא לא רק מכך שהוא לא רוצה להסתבך ב"מלחמת נצח", אותו מונח אמריקאי שהפך לכל כך מזוהה עם המלחמה בעיראק. אלא יש גם נזקים מיידיים מבחינתו בתחום הכלכלה. כשכל ערוצי הטלוויזיה מראים מדי יום את עליית המחירים בעקבות סגירת מיצרי הורמוז, כשממשל טראמפ לא מצליח להסביר לציבור למה ארה"ב בכלל יצאה למלחמה הזאת, הציבור האמריקאי, מימין ומשמאל, עושה את הקישור הפשוט: טראמפ גרר אותנו למלחמה שאין לנו שום קשר אליה, ובגלל זה יותר יקר לנו בסופר.
במאמר מוסגר, הבחירה בסגן הנשיא ואנס לניהול המו"מ היא החלטה חכמה מאוד פוליטית. ואנס מתנגד למלחמה. הוא התנגד לה לאורך כל הדרך. זאת גם הסיבה למה בתחילתה לא היתה אף תמונה מחדר המלחמה שבה נכח. השליחה שלו לחזית המו"מ היא רווח נקי לטראמפ. אם יצליח- יביא הסכם שיסגור את המלחמה, ואז טראמפ רק יצטרך להסביר איך מדובר בניצחון אמריקאי. אם ייכשל- זה יוכיח שגם מתנגדי המלחמה, אלה שדחפו להסכם כל הזמן, מבינים שעם המשטר האיראן אי אפשר לעשות עסקים.
ובחזרה לענייננו. שתי הנקודות הללו הן רק חלק מהסיבות לכך שהאיראנים יודעים שטראמפ הרבה יותר לחוץ להגיע להסכם מאשר הם. אבל כמובן, ישנן סיבות נוספות. הבאה בתור היא לוחות הזמנים. בעוד 60 יום ייערך המונדיאל בארה"ב. מדובר באירוע שטראמפ הרים על נס כבר לפני שנים. הוא יתחבר עם יום העצמאות ה-250 של ארה"ב, וייצור חגיגות היסטוריות, כשטראמפ עומד במרכזן כפרזנטור של האירוע. אם אתם חושבים שזה לא מעניין את הנשיא האמריקאי, תרשו לי להפנות אתכם לטורניר אליפות העולם למועדונים שנערך בקיץ הקודם בארה"ב, כסוג של הכנה לאירוע הגדול בעוד חודשיים.
הבעיה הקשה היא שטראמפ לא יכול להיות מעורב במלחמה בסדר גודל חצי עולמי בזמן שהוא מארח את טורניר הספורט הגדול בעולם. איראן עצמה, נכון לרגע זה, צריכה להשתתף במונדיאל, מה שלא ברור אם יקרה. לכן האיראנים יודעים שלוחות הזמנים קובעים שטראמפ נמצא עם הגב לקיר, בעוד הם רק צריכים למשוך זמן. כשמנהלים מו"מ, זה אף פעם לא כדאי להיות בפוזיציה שהאמריקאים נמצאים בה כעת.
המגבלה הנוספת שהאיראנים יודעים שיש לטראמפ היא סירובו לכך שהוא עצמו יפיל את המשטר. מהרגע הראשון גם טראמפ וגם נתניהו אמרו שלא ארה"ב או ישראל יפילו את משטר האייתולות, אלא העם האיראני. במילים אחרות, שתי המדינות כבלו את הידיים שלהן בכל הקשור למו"מ מול איראן, שאמור להוביל, לדברי טראמפ, לכניעתה של טהרן.
ההצהרות המפוצצות של הנשיא האמריקאי על כך שהשלטון הוחלף וכרגע באיראן שולטים אנשים אחרים העלה גיחוך על פני כל מי ששמע את זה. המשטר האיראני מעולם לא היה משטרו של קים ג'ון און בצפון קוריאה. זה לא משטר שאם הורדת את הראש החלפת אותו. כל בר דעת יודע זאת. המשטר האיראני עדיין אוחז בשלטון בטהרן, למרות שחיסול כל הצמרת במספר סבבים אכן קירב את נפילתו. קירב אבל לא הפיל את המשטר.
כשמקבלי ההחלטות באיראן, בהנחה ואלה הדמויות שאנחנו רואים כמו יו"ר הפרלמנט ושר החוץ, יודעים שלארה"ב אין כל כוונה להפיל את המשטר בכוח צבאי, למה להם להילחץ במו"מ?!
והבעיה האחרונה שטראמפ ניגש איתה למו"מ היא התוצאות של המתקפות הצבאיות באיראן. למתקפות הצבאיות היו הישגי ענק, כמעט דמיוניים. הבעיה, מבחינת טראמפ: כמעט את כולם ישראל ביצעה. המשימות שישראל לקחה על עצמה במערכה הושלמו כמעט במלואן. לעומת זאת, כל מה שהיה תחת אחריות אמריקאית, לא הושג. ישראל חיסלה את כל צמרת השלטון; ישראל הרסה את כל מפעלי ייצור הטילים (אם כי לא השמידה את כל הטילים עצמם); ישראל חיסלה את ראשי הבסיג' ואת הבסיסים של הארגון; ישראל פגעה בכל שרשרת תעשיית הגרעין האיראנית; ישראל פגעה קשות בתעשיית החלל האיראנית; ישראל היא זאת שהשביתה את חיל הים האיראני, משימה שבכלל היתה שייכת לאמריקאים שאכן תקפו והרסו את הכלים של חיל הים והאוויר, אך את מרכזי השליטה ישראל השמידה; ועוד הישגים גדולים אחרים.
האמריקאים, לעומת זאת, בעיקר הסתבכו. הם הצליחו לאבד שליטה על מיצרי הורמוז, ולא הצליחו להניח את ידם עם האורניום המועשר. את כל הנתונים האלה כל הצדדים מכירים, ולכן האיראנים ניגשים למו"מ כשהם חוששים פחות מהאמריקאים, בעקבות איכות הביצועים של האחרונים בשדה הקרב.
האם בסוף יהיה הסכם? אין לדעת. בעולם שלנו הכול יכול להיות. האם הוא יהיה טוב? גם אין לדעת. כי זה תלוי בעיקר בשאלה האם טראמפ יוכל לבצע קמפיין שיציג זאת כניצחון. אבל דבר אחד חשוב לזכור, כדי להבין את האירועים שמול עינינו, למרות כל המכות הקשות שחטפו האיראנים, בחדרים באיסלמבאד, לא הם אלה שלחוצים להביא הסכם.