התחלה// נולדה בעיר ג'יומה שבהונגריה. זכרונות הילדות המוקדמים שלה נותרו עטופים בחום משפחתי של פעם. "עד גיל שבע חיינו בעיר קטנה, במרחק לא רב מבודפשט שבה היינו המשפחה האורתודוקסית היחידה בכל האזור. הייתי בת זקונים, השנייה משני ילדים, בתוך מציאות של שקט ושלווה שעמדה להשתנות".
אבא// מנחם ארמן הי"ד, מנהל חשבונות שחייו נגדעו בעבודת פרך תחת המגף ההונגרי. "עם פלישת הגרמנים אבא גויס למחנה כפייה. הם בנו מסילות ברזל בידיים חשופות, בלי כלים מכניים ובתנאי רעב מחפירים, עד שגופו נכנע. חבר ששרד הגיע לעיר והעיד על מותו הנורא מרעב, עדות שבדיעבד הצילה את אימי מעגינותה. הזיכרון האחרון שלי מאבא נצרב בחג הפסח, כשקיבל חופשה קצרה ובכה ללא הפסקה. הייתי רק בת שבע ולא הבנתי את גודל השעה כשהוא הצמיד אותי לברכיו, חיבק, נישק וביקש שאהיה ילדה טובה".
אמא// לויה־אילונקה ארמן לבית שוורץ ז"ל, עקרת בית. "אמא הייתה אישה פשוטה וטובה, שבבת אחת נאלצה להילחם על החיים שלנו. היא עברה איתי את כל המלחמה, צמודה אליי בכל תחנה בדרך. בזכות התושייה והכוח שלה שרדנו אחי צבי ואני את הגיהינום הזה, כשהיא שומרת עלינו מכל משמר עד הסוף."
ספסל הלימודים// את כיתה א' עוד הספיקה לסיים בבית הספר המעורב בעיירה. "בתור ילדה קטנה לא הרגשתי אנטישמיות, העולם שלי היה הבית והכיתה. גרנו יחד עם אחי צבי ובת דודתי מרתה, שהגיעה מהעיירה הסמוכה כדי ללמוד בתיכון המקומי אצלנו. את כיתה ב' כבר לא זכיתי להתחיל".
אולי יעניין אתכם
מזוודה אחת// הפקודה לארוז את חייהן לתוך תיק קטן התקבלה זמן קצר לאחר שהדי המלחמה הגיעו לרדיו הביתי. "אמרו לנו לארוז בגדים ולעזוב את הבית לטובת התקהלות בבית מסוים, שממנו נשלחנו לגטו המקומי. שהינו שם תקופה קצרה של כמה שבועות, מנסים להבין כיצד המציאות המוכרת נעלמה בבת אחת ובמקומה היו גדרות וצפיפות".
ממתינים בתור// יחד עם משפחתה, הועלתה על רכבות דחוסות בלי לדעת שהמסלול שלה נפרד מזה של אלפים אחרים שנשלחו אל מותם. "ריכזו אותנו בבית חרושת לסוכר במחנה המעבר סולנוק ומשם הובלנו בקרונות בקר סגורים. רק בדיעבד הבנתי שרוב היהודים נשלחו להשמדה, ואילו אותנו העבירו לאוסטריה. חיינו שם חיי צער, במצב של המתנה מתמדת לרכבות הבאות ותחת רעב כבד, בזמן שאימי יצאה לעבודות כפייה בדיר חזירים כדי להשיג לנו מעט אוכל".
קלף מיקוח// היא נדחסה אל קרון בקר אפל עם חלון אוורור זעיר עליון, בלי לדעת שחייה הפכו לחלק מעסקה פוליטית נואשת בין קסטנר לאייכמן ימ"ש. "העלו אותנו לרכבות תחת מצג שווא של 'התיישבות מחדש', סיפור כיסוי שנועד להרגיע אותנו. רק בדיעבד הבנתי שהיינו חלק מקבוצה של כאלפיים יהודים מערי השדה שהוחזקו כחלק מעסקת קסטנר המפורסמת – 'סחורה תמורת דם', בזמן שבדרגים הגבוהים דנו על העברת משאיות מהאמריקאים לנאצים תמורת חיינו".
רבע כיכר ליום// היעד היה העיירה נוינקירכן שבאוסטריה, שם נכלאה במתחם סגור. "שיכנו אותנו בבניין של בית כנסת ישן, כשהילדים והנשים ישנים למעלה, במה שהיה פעם עזרת הנשים. האוכל ניתן בצמצום נוראי: רבע לחם ליום לכל נפש וצלחת מרק דלילה. כדי לשרוד את הרעב, הייתי מפוררת את הלחם לתוך שאריות של קפה שחור פשוט עם מעט ריבה. התערובת הזאת פשוט סתמה לי את הקיבה. מסביב הייתה גדר ושומר אוסטרי עמד בשער, ובתור ילדה בת שבע־שמונה, זה היה כל העולם שלי – מקום שאי אפשר לצאת ממנו".
שאריות הדיר// במשך עשרה חודשים היא חיה בתוך כותלי בית הכנסת בלי לצאת מגדרותיו. "הגברים היו מגויסים, ואמא יצאה בכל יום לעבוד בניקוי דיר חזירים מקומי. היא הייתה חוזרת אלינו ומביאה איתה תפוחי אדמה קטנים ומסריחים שגנבה מהאוכל שנתנו לחיות. בתוך הרעב הכבד, השאריות האלה היו הצלה בשבילנו. אכלנו אותן למרות הריח העז, רק כדי להחזיק מעמד עוד יום אחד בתוך ההסגר".
צעדת השיבה// את הדי הפיצוצים הראשונים היא שמעה מתחת למיטות בבית הכנסת, רגע לפני שהשערים נפרצו והכאוס השתלט על המקום. "הפצצות שהטילו מטוסי בעלות הברית נפלו מהשמיים ורעדנו מפחד, עד שבבוקר הופיעו החיילים הרוסים. הם היו שיכורים, ואנחנו ברחנו לשדות התירס כדי להיעלם. אמא הצליחה לבזוז קופסת דבש אחת מחנות נטושה, אבל זה לא השביע אותנו. מכיוון שהרכבות היו עמוסות בחיילים רוסים שחזרו מהחזית, צעדנו ברגל שבוע שלם בדרכים, עד שהצלחנו לעלות על רכבת עמוסה. הרכבת הגיעה לבודפשט, ומשם נסענו לג'יומה, בחזרה הביתה".
שכנים זרים// "כשחזרנו לג'יומה, השכנים קיבלו אותנו בקריאה המרה: 'מה, גם אתם חזרתם?'. אמא הבינה מיד שבהונגריה אין לנו יותר מקום, ופנתה לסוכנות היהודית כדי לעלות לארץ. שנתיים נדדנו במחנות העקורים לייפהיים ואשאו בגרמניה ובאוסטריה, חיים על קופסאות שימורים של הצבא האמריקאי. חיכינו רק לרגע שנראה את החוף שיסמן את סוף הנדודים".
שירת הים// המסע המפרך אל ארץ ישראל נעשה בין דופנות הברזל של האונייה אקסודוס – 'יציאת אירופה תש"ז', בתוך דוחק בלתי אפשרי. "היינו 4,500 איש על האונייה, ישנים בצפיפות אדירה על לוחות עץ, אבל שום דבר לא שינה לנו חוץ מהמטרה. שבוע ימים ליוו אותנו משחתות בריטיות משני הצדדים, עד שבאחד הבקרים נגלתה לפנינו חיפה. עלינו כולנו על הסיפון ושרנו את 'התקווה' מול החוף שחיכינו לו כל כך".
המלחמה האחרונה// החלום נקטע בבת אחת על ידי נגיחת פלדה של משחתת בריטית. "המנועים באונייה שלנו נדמו בדיוק כשחופי הארץ נגלו לפנינו, והבריטים פשטו על האונייה. המאבק היה נואש. זרקנו עליהם תפוחי אדמה וקופסאות שימורים בזמן שהם ירו עלינו כדורים חיים ללא רחם. ארבעה הרוגים ופצועים רבים נותרו על הסיפון באותו בוקר, בקרב אחרון ומר על הזכות פשוט להגיע הביתה".
בחזרה לגרמניה// הנוסעים הועברו לשלוש אוניות גירוש, כ־1,500 איש בכל אונייה. "סגרו אותנו מאחורי גדרות תיל שהזכירו לנו את המחנות שמהם ברחנו. עגנו שלושה שבועות מול חופי צרפת בתנאים של חוסר ודאות, מסרבים בכל תוקף לרדת מהסיפון. המנהיגים שלנו היו נחושים: יורדים רק בארץ ישראל, גם כשהספינה החלה לשוט צפונה, אל עבר המבורג שבגרמניה".
סכו"ם של חירות// "הגענו לצפון גרמניה בספטמבר כשאנחנו לא מצוידים לקור, רועדים בתוך בגדים קלים, אל מחנה פפנדורף. הסוכנות היהודית דאגה לילדים וארגנה לנו עלייה מהירה באוניית תיירים מפוארת, הרחק מקרשי העץ של ה'אקסודוס'. שם, בלב ים בדרך לישראל, ראיתי בפעם הראשונה בחיי איך עורכים שולחן עם שלושה מזלגות וסכינים. זה היה הרגע שבו הרגשתי שהסיוט נגמר והחיים החדשים שלי מתחילים".
מעבר לגדר// "כשהגענו לחיפה, נציגי הסוכנות כבר חיכו לנו והובילו אותנו לתחנה הראשונה בכפר סבא. משם המשכתי למוסד 'ביתנו' ברעננה, פנימייה לילדים עולים, שאותה ניהל מחנך ילדותי אלכסנדר בן נון (בונים). ב'ביתנו' מצאתי בית ומרגוע במשך ארבע וחצי שנים, אחרי כל שנות הנדודים".
עוגן בגבעה// את חופשותיה מהפנימייה בילתה בחדר קטן בגבעת עלייה ביפו, בתוך בית ערבי ישן שהפך למפלטן הראשון של המשפחות השורדות. "אמא כבר חיכתה לי בארץ, ואת השבתות חלקנו יחד בתוך הול גדול שחולק לשלושה מגורים נפרדים, משפחה בכל פינה. אמא, שהתאלמנה בגיל ארבעים לערך, בנתה את חייה מחדש והתחתנה עם ניצול שואה בשם אשר־ננדי הקש, שאיבד אישה ושני ילדים בתופת. התחלנו לאסוף את השברים בתוך הצפיפות המבורכת של יפו".
סדר חדש// שנות הנעורים שלה חלפו בתיכון, כשהיא הופכת את הלימודים לעוגן של יציבות. "בגיל 14 עברתי ללמוד בתיכון 'בית צעירות מזרחי' בירושלים ולאחר מכן ב'בית צעירות מזרחי' בתל אביב. הפכתי למורה למלאכה במוסד בתל אביב. בגיל 20 כבר עמדתי תחת החופה, משאירה מאחוריי את שנות הנדודים ומתחילה לבנות את הבית הפרטי שלי על יסודות של יצירה ועבודה עברית".
החצי השני// שולי (שלום) יעקובוביץ ז"ל, שורד אושוויץ־בירקנאו ובוכנוולד, שנשא עימו סיפור גבורה שקט ויוצא דופן. "שולי עבר את צעדת המוות והשתחרר בבוכנוולד, ומשם הגיע לצרפת יחד עם חברו מילדות, הסופר וזוכה פרס נובל לשלום אלי ויזל. כשוויזל גסס מרעב במחנה בוכנוולד והיה על סף מוות רגע לפני השחרור, שולי לא ויתר עליו. הוא הכין לו דייסה והאכיל אותו בכפית, רץ לכפר סמוך כדי להביא לו תרופות וכך הציל את חייו. הם היו חברים קרובים עוד מימיהם המשותפים בסיגט, ושמרו על קשר של מכתבים וביקורים הדדיים לאורך כל השנים, עדות חיה לחברות שנצרפה בתוך התופת".
מלאכת שיקום// שליחותה החינוכית הוקדשה לילדי דרום תל אביב, כשהיא מעניקה להם כלים של יצירה וביטחון עצמי. "במשך 31 שנים הייתי מורה למלאכה, רובן בבית הספר 'בעל שם טוב' בכפר שלם. מול התלמידים הרגשתי שהמלאכה היא הרבה מעבר לחומר. היא הייתה הדרך שלי להעניק להם כוח בידיים, כפי שאני למדתי ליצור מחדש את חיי מאפס".
הנחת// "ברוך ה' נולדו לנו שלושה ילדים. שניים מהם חיים איתי, ובת אחת נפטרה בדמי ימיה. הבכור מנדי (מנחם) בן 65, אחריו אפרי (אפרים) בן 62, והבת יהודית ז"ל. בנוסף לכך, ברוך ה' יש גם תשעה נכדים ו־11 נינים".
לא מובן מאליו// בסיפורה האישי היא רואה חוליה בשרשרת הנצח של עם ישראל, ומבקשת להעביר את הלפיד הלאה דרך המסך והלב. "אני מרגישה חובה לספר את מה שעברנו, כדי שהצעירים של היום יבינו שהמדינה הזאת היא נס שצריך לשמור עליו בכל כוחנו. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא מכוון את דרכנו ולא עזב אותנו מעולם. היום, כשאנחנו כמעט עשרה מיליון יהודים בארץ, אני יודעת שהחלום שחלמנו עליו בקרונות ובמחנות התגשם במלואו. עם ישראל חי, וזו הנחמה הגדולה ביותר שלי".
לתגובות:
