השבוע אושרו בקבינט עשרות יישובים חדשים ביהודה ושומרון, כחלק ממהלך שכולל קידום שכונות חדשות, הסדרת מאחזים קיימים והכשרת תשתית להרחבה משמעותית של ההתיישבות. זאת לצד המהלך המשלים של הסדרת יישובים נוספים כמו גנים וכדים, שפונו שרירותית במהלך העקירה מגוש קטיף, כחלק מההיערכות לתוכנית ההתכנסות של אריאל שרון שביקשה להכין את הקרקע להרחבת הנסיגות החד־צדדיות ולפינוי יישובים נוספים.
בראש ובראשונה מדובר בהחלטת עומק אסטרטגית שתשפיע על עתיד ההתיישבות ותחזק את ביטחונה של מדינת ישראל, לאחר שלמדנו על בשרנו שגבולות "פורמליים" נפרצים בן רגע כאשר האיום צומח מבפנים ומתפרץ ברגע האמת. ואכן, החל משבעה באוקטובר אנו רואים שינוי תפיסתי בדיסקט המדיני והצבאי – מעבר מתפיסה של ביצור ושמירה על הגבולות, תוך התרחבות דמוגרפית מינימלית צמודת דופן, לעיצוב המרחב שבא לידי ביטוי ביצירת מציאות פיזית, אזרחית וריבונית שמקדימה ומונעת איומים מתהווים. כל זאת כחלק מתפיסה שמחזירה את היוזמה לידי ישראל, ומעבירה את מרכז הכובד מתגובה נרפית להכרעה אקטיבית.
קונספציית הביטחון שליוותה אותנו במשך עשורים, והתאפיינה בעיבוי הגדרות וביצור היישובים, הומרה בהרחבת ההתיישבות וקביעת עובדות בשטח. אלה, במקום להיות תלויות בזהות הממשל שיושב בבית הלבן, או בתנודות גאופוליטיות זמניות במרחב, יוצרות עוגן יציב של מציאות ריבונית לדורות בצורה שאינה ניתנת לערעור ללא יכולת ריאלית לעצור את רכבת ההתיישבות הדוהרת.
ראוי לציין את פועלם של שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ', בתקופה גאופוליטית רגישה ומאתגרת באופן חסר תקדים, אל מול ממשל אמריקני שהוא ידידותי מחד, אך גם מורכב ובלתי צפוי מאידך. השניים אינם מסתפקים עוד בהצהרות והבטחות על הנייר, אלא פועלים דה פקטו לניצול מהיר ואפקטיבי של חלון ההזדמנויות הנדיר שנפתח בפנינו, לצורך הרחבה וחיזוק האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון. הם עושים זאת תוך ניווט נחוש בתוך מציאות בין־לאומית סבוכה, תחת לחצים מדיניים מתמשכים וניסיונות בלימה חיצוניים, מתוך הבנה מפוכחת שה'קרט בלאנש' המדיני שמעניק לנו ממשל טראמפ עשוי להשתנות בעוד שנתיים וחצי בממשל עוין להתיישבות בדומה לממשלי ביידן, אובמה, לצד ממשלים רפובליקניים כממשלי בוש האב והבן.
אולי יעניין אתכם
היום כבר נהיר וברור לקהלים רחבים בציבוריות הישראלית כי מעבר להיותה חזון ציוני, הפרחת השומרון איננה רק אידאולוגיה, אלא גם צורך ביטחוני מובהק. כל חווה חדשה וכל משפחה חלוצית צעירה נוספת שנאחזת בקרקע, מעמיקות את האחיזה במרחב ומחזקות את העומק האסטרטגי של מדינת ישראל.
מי שמבקר את המהלכים הללו מתעלם מהקשר הישיר בין התיישבות לביטחון. במציאות של השנים האחרונות, וביתר שאת לאחר שבעה באוקטובר, זו כבר איננה עמדה אידאולוגית, אלא לקח ביטחוני שנלמד בדם בנינו ובנותינו. מן הראוי שמדינת ישראל לא רק תכיר באמת הזאת, אלא תפעל לאורה: תרחיב, תחזק ותבסס את ההתיישבות כחלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון הלאומית, ולא כנספח מדיני שנתון לשיקולים משתנים.
יש לומר ביושר: מאז 67' לא הייתה ממשלה שבנתה ופעלה למען ההתיישבות ביהודה ושומרון באופן שמתקרב לממשלה הנוכחית. ממשלה שאינה נרתעת מלחצים בין־לאומיים, שממשיכה להעמיק שורשים ולחזק את אחיזתנו בחבלי ארצנו, ואינה ממצמצת אל מול קמפיינים דמוניים עתירי ממון של ארגוני שמאל רדיקליים. בסופו של דבר, המציאות פשוטה: ביטחון לא נבנה מהצהרות, אלא מנוכחות חזקה בשטח, ואת מה שבונים היום על הקרקע לא יהיה ניתן עוד למחוק בהחלטות המחר.
הכותב הוא ראש המועצה המקומית בית א־ל
