באנו לעזור: ימים של שקט וערבות הדדית עם תושבי הצפון

בשבועות האחרונים, בזמן שרוב עם ישראל עסק בקרצוף חריצי הריצוף, במכירת חמץ ובניהול רשימות הקניות האין־סופיות לחג, היו מאות משפחות בצפון שלא העזו אפילו לחלום על שולחן סדר חגיגי. כשמדינת ישראל בחרה שלא להכריז על חלקים נרחבים בקו העימות כאזור מלחמה רשמי, היא השאירה מאחור אלפי תושבים בוואקום בלתי אפשרי. לא מדובר רק בסטטיסטיקה יבשה של יישובים שלא פונו, אלא בבני אדם: קשישים שזקוקים להליכון כדי להגיע למטבח, סבתות סיעודיות, ומשפחות שחיות בבניינים ישנים משנות החמישים, בלי ממ"ד ובלי מקלט נגיש. בשבילם כל אזעקה היא פחד משתק ומסע פיזי ומנטלי כמעט בלתי אפשרי.

נוכח המציאות המשותקת הזאת – שבה החרדה והיעדר המענה הפכו לשגרת היומיום – הרימה את הכפפה עמותת 'באנו' של קרן צליר, מתוך הבנה פשוטה שלפעמים אי אפשר לחכות לפתרונות מלמעלה. מה שהתחיל כפנייה בודדת, כמעט מקרית, של משפחה אחת עם סבתא במצב סיעודי שאינה יכולה לרוץ למרחב המוגן, הפך במהרה לגל של חסד ששטף את יישובי הצפון. "באנו", הם קראו לזה. מילה אחת פשוטה, ישירה ומבטיחה: אנחנו כאן, ואנחנו לא מתכוונים להשאיר אתכם לבד במערכה.

המבצע הלוגיסטי שיצא לדרך בתוך ימים ספורים היה חסר תקדים בהיקפו בשביל גוף אזרחי. העמותה, בעזרת שלל שותפים ציבוריים, עסקיים ופרטיים, לקחה על עצמה את האחריות לפינויָן של מאות משפחות, שחלקן נותרו בבתיהן שבקו העימות ללא כל פתרון מיגון. המשפחות שוכנו בחמישה בתי מלון שונים הפרוסים ברחבי הארץ, שם זכו לאירוח מלא שנמשך כמה שבועות. המעטפת הזאת איפשרה לתושבים לעבור את ימי החג המתוחים, מערב פסח וליל הסדר המרכזי שארגנה העמותה, דרך ימי חול המועד גדושי הפעילויות ועד חגיגות המימונה, בסביבה מוגנת, עוטפת ובטוחה. המטרה הייתה ברורה: להעניק להם לא רק קורת גג, אלא הפוגה אמיתית מהחרדה הקיומית שמלווה את חייהם בצפון מאז פרוץ המלחמה.

"הילד ספג בשביל סבתא"

אולי יעניין אתכם

עוד בצבא וביטחון שר הביטחון: "אם חיזבאללה יצטרף לאיראן בהתקפה על ישראל הוא יוכה מכה קשה"

עוד בצבא וביטחון בניגוד להנחיות הדרג המדיני: השב"כ מונע את הריסת בית המחבל מהפיגוע בבקעת הירדן

מאחורי המספרים הגדולים והתקציבים המרשימים עומדים סיפורים אנושיים שמרכיבים את הפסיפס הכואב של הצפון. סיפורה של זהבה דדון ממעלות הוא דוגמה חיה לכך. זהבה, אם גרושה המגדלת שני ילדים ומטפלת באימה הסיעודית, מצאה את עצמה במלכודת. הבית שלהם נמצא בבניין בן ארבע קומות, בלי מעלית ובלי מרחב מוגן דירתי. המקלט היחיד נמצא בקומה התחתונה. "בכל אזעקה הלב שלי צונח. המקלט נמצא למטה, וצריך לרדת ארבע קומות ברגל. נהוראי שלי, רק בן 16, הוא זה שמרים את אמא שלי, סבתא שלו, על הידיים ורץ איתה למטה. זה קורה שוב ושוב, יום יום, שעה שעה. זה נזק לילד, זה כובד שאי אפשר לתאר, והוא עושה את זה בלי תלונה".

בנה נהוראי כבר הפך למוכר בציבור לאחר שצולם סוחב את סבתו על כתפיו, אך מאחורי המצלמות המציאות הייתה קשה בהרבה. באחת האזעקות, בתוך הריצה המטורפת, נהוראי פספס מדרגה. הוא שבר את ידו, אך לא הרפה מסבתו. "הילד שלי מלאך, הוא ספג את המכה בשביל סבתא", אומרת זהבה בדמעות.

השבועיים שבילו בני המשפחה במלון בחיפה היו בשבילה אי של שפיות בתוך ים של סבל. "כשצילית התקשרה ביום ראשון שלפני החג ואמרה שיש מקום והם מפנים אותנו, הרגשתי שמישהו סוף סוף ראה אותי. זאת הייתה תחושת הקלת שאין לה מילים. פתאום נהוראי לא היה צריך לסחוב, פתאום יכולנו לישון בלי לקפוץ בכל רגע. לראות את הבן שלי מניח את המשא, לראות את אמא שלי יושבת בבטחה, זה היה חסד שאין לי איך לתאר במילים". אבל עכשיו, כשתאריך היציאה מהמלון מתקרב, החרדה חוזרת. "אני שואלת את עצמי כמה אנחנו יכולים עוד לשאת", היא מוסיפה.

הכאב של זהבה עמוק הרבה יותר מהמצב הביטחוני. הוא נובע גם מפצעי שכול טריים ממסיבת הנובה, שם נרצח אחיינה, ומתחושת חוסר אונים מול המערכת. "החלום הכי גדול שלי הוא בית נגיש", היא משחזרת בבכי תמרורים, "פשוט בית שאפשר לחיות בו בכבוד, שאמא שלי לא תצטרך להיות תלויה בנכד שלה שיסחב אותה על הידיים בכל פעם שיש אזעקה. הבית שלנו במעלות פשוט לא מתאים לצרכים שלה היום, והמלחמה רק הפכה את זה לסיוט מתמשך".

לצד משפחת דדון, גם שתי אחיות שמתגוררות לבדן בקריית שמונה חוו את השבועות האחרונים כמבצע הישרדות בלתי נגמר. אחת מהן, תושבת העיר בת 64, מתארת רחובות שוממים ושכונה שהתרוקנה מאדם: "מי שלא חי שם לא יבין את זה. אפילו להתקלח הפך למשימה צבאית לכל דבר. מישהו היה חייב לעמוד ליד דלת האמבטיה כדי שאם תהיה אזעקה הוא יצעק לי ואספיק לצאת מהר. הגעתי למצב שפחדתי לצאת למטבח, ואפילו לזרוק את הזבל לא העזתי".

בשבילה, הבשורה על היוזמה הייתה נס של הרגע האחרון. "לא ידענו בכלל איך נצליח לחגוג את פסח, וההזמנה להתפנות למלון בטבריה נפלה עלינו ממש משמיים", היא משחזרת בהתרגשות. "אחותי ואני הגענו לשם, ופתאום הרגשנו שסוף סוף אנחנו יכולות לנשום. גם כששמענו את האזעקות בעקבות הטילים מאיראן, זה לא היה דומה בכלל למה שעברנו בבית. כאן היה לנו רוגע נפשי. זה נתן לנו רגע של שפיות בתוך הסיוט, ואני מודה להם מכל הלב על שהחזירו לנו את החיוך בפסח הזה".

שותפות של אמת

ההצלחה האדירה של המבצע לא הייתה מתאפשרת בלי התגייסות רחבה של גופים שנרתמו למשימה בכל כוחם. דודו סעדה, יושב ראש קבוצת 'בשבע', היה שם מהרגע הראשון כשותף לדרך. "ברגע שהבנו שמשפחות רבות בגיל 75 ומעלה נותרו ללא גישה לממ"ד או למקלט, נקראנו אל הדגל ומיד התייצבנו לסייע", מספר סעדה.

קבוצת 'בשבע' רתמה שותפים שתרמו ספרי קריאה של הוצאת כנרת־זמורה־ביתן, משחקי חברה של 'ישראטויס' וחבילות ממתקים של 'שטראוס'. בשביל סעדה, רגעי השיא היו בחיבור האנושי: "בערב המימונה חגגנו יחד עם המשפחות ברגעים קטנים של אושר, עם ריקודים ומופלטות, בדיוק כפי שהיו נוהגים לו היה להם קצת שקט בביתם".

אל המאמץ הצטרפו חברות כמו 'מדיסון פארמה' ו'מילגם', שהעניקו את הגב התשתיתי והלוגיסטי. חברת 'מילגם' אף לקחה חלק משמעותי בחוויה הערכית והחברתית, כשסייעה באופן צמוד בהפקת חגיגות המימונה בכל בתי המלון, מה שהפך את השהות למפגש אנושי מרגש ומלא תוכן. לצידם פעל מרכז השלטון המקומי שלקח חלק בתיאום עם הרשויות, וארגון 'התלמוד הישראלי'. גם במפעל הפיס זיהו את המצוקה הייחודית. "בשיתוף פעולה עם 'באנו', זכינו להעניק למאות משפחות את האפשרות לצאת ממרחב הסכנה, לנשום עמוק ולחגוג את הפסח בשלווה", מסביר בני דרייפוס, מנכ"ל מפעל הפיס.

אל הגופים החברתיים והכלכליים הצטרף גם משרד האוצר בראשותו של השר בצלאל סמוטריץ' וצוות משרדו, בסיוע כספי למימון חדרי המלון, יחד עם המרכז לשלטון מקומי בראשותו של חיים ביבס. ההכרה בפעילות הגיעה לשיאה השבוע, כשראש עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן, העניק מגן הוקרה למארגנים על תרומתם לחיזוק חוסנה של העיר.

דמות מפתח נוספת בחיבור האנושי הזה היא מלאכי לוינגר, אשר מלווה בשנתיים האחרונות את עיריית קריית שמונה. מלאכי הפך למארח ולמתרגם של הצרכים מהשטח אל המציאות במלון. "צריך לראות את מה שקורה בקריית שמונה כדי להבין את גודל השעה", הוא אומר בהתרגשות, "הייתי עם המפונים לאורך חול המועד ובחגיגות המימונה, וראיתי איך הם מקבלים את היוזמה הזאת באהבה עצומה. מדובר בסבים ובסבתות של כולנו, שפתאום השתחררו מהלחץ המטורף. רואים כאן מפעל עשייה מדהים של זיהוי צורך ומתן מענה מהיר. הראשוניות הזאת היא שעשתה את כל ההבדל".

גם בנות השירות הלאומי מקריית שמונה הפכו לחלק בלתי נפרד מהפעילות. אחרי תקופה ארוכה של נתק מהבית, הן הגיעו למלונות בחיפה ופגשו את התושבים. "שרנו איתם שירים, רקדנו ועשינו משחקים לכבוד פסח", הן מספרות, "בסוף היה קשה מאוד להיפרד כי הם פשוט נכנסו לנו עמוק ללב".

"הסיפור של הדור הזה"

בשלומי, המועצה המקומית שחוותה מקרוב את אימת המלחמה, זוכרים את היוזמה הזאת כנקודת מפנה בניהול המשבר. בשביל ראש המועצה, גבריאל נעמן, הפעילות של עמותת 'באנו' הייתה עוגן של יציבות בתוך חוסר הוודאות הכללי. "במהלך החודשים האחרונים פגשתי אין־ספור יוזמות, אך הפעילות הזאת תיזכר תמיד ככזאת שהתייצבה לצידנו בקו הראשון, עוד כשהעשן מילא את האופק", אומר נעמן בהערכה. נעמן מדגיש כי הנכונות לפעול באופן מיידי, ללא היסוס, מילאה ואקום עצום ברגעים שבהם המערכות הממשלתיות עוד היו בשלבי התארגנות. "העשייה הזאת הייתה בשבילנו אוויר לנשימה במובן הכי עמוק של המילה. היכולת להוציא משפחות, הורים וילדים מהמתח הבלתי פוסק של אזעקות ונפילות אל מרחב מוגן ומכבד, איפשרה להם פשוט לאגור כוחות להמשך המערכה". לדבריו, מדובר במודל של חלוציות אזרחית ששינתה את התחושה בקהילה. "העשייה הזאת הזכירה לתושבים שלנו שהם לא לבד. הידיעה שיש קבוצת אנשים טובים שרואה בתושבי שלומי שליחות אישית, חיזקה את הרוח של היישוב כולו והעניקה לנו את החוסן להחזיק מעמד לאורך זמן".

מי שסייעה בארגון המתנדבים לפרויקט היא ענבל הלל, מנהלת 'התלמוד הישראלי'. בעיניה, הפעילות הייתה המשך טבעי לעשייה של הארגון. היא עזרה לוודא שהמפונים יזכו למעטפת רחבה: "לא רצינו שהם רק יהיו 'מפונים' שיושבים ומחכים, רצינו שהם ירגישו עטופים. ארגנו ליל סדר מרכזי מושקע, ערכות משחקי קופסה, הווי קהילתי וסדנאות יומיומיות, כדי שהחג הזה ירגיש כמו בית, גם כשהוא רחוק מהבית".

לצד רגעי החסד, ענבל נחשפה למציאות הקשה של תושבים שהגיעו הלומים וחרדתיים. היא נזכרת באישה נכה מהיישוב שתולה שביתה נהרס כליל: "היא שיתפה אותי בתחושת חוסר האונים שלה, איך גם עם כל החיבוק, היא פשוט כמהה לפינה שלה ולבית שאיננו. התחושה הזאת, של להיות פליט בארצך, היא דבר שקשה מאוד לעכל". המפגשים הללו הבהירו לה את גודל השעה: "לראות זוג קשישים מצליחים פשוט לנשום אוויר ולהרגיש בטוחים יותר, זה סיפוק שאין לו מחיר".

עמותת 'באנו' היא במידה רבה ביטוי לערבות הדדית במובן הכן והפשוט ביותר. העמותה אינה מיזם אישי אלא שליחות שנועדה למלא את הוואקום שנוצר. בעוד שבמרכז הארץ יש זמן התגוננות סביר, בקו העימות מדובר ב־15 שניות בלבד, פער שהופך את המרחב המוגן לקו המפריד בין חיים למוות.

צילית יעקבסון, המייסדת ויושבת הראש של קרן צליר ויושב ראש עמותת 'בת מלך', מדגישה שכל מטרת הפעילות היא לומר "הנני" ולהיכנס תחת האלונקה היכן שצריך. היוזמה האזרחית לא באה להחליף את המדינה, אלא להעניק לה את מרחב הנשימה והחמצן הדרוש להתארגנות. עבורה, הסיפור הישראלי כולו התנקז לרגע אחד בלובי של בית המלון. "הבן שלנו התגייס רק לפני שבוע ליחידה קרבית", היא מספרת בהתרגשות, "הוא עבר דרך אחד המלונות כדי להיפרד מהמפונים ומשם המשיך ישירות לבקו"ם. זה הסיפור של הדור הזה, וזו החובה שלנו כלפיהם. אני לא יכולה להילחם במקום החיילים, אבל לסייע לעורף, שהוא החזית האמיתית, זה מה שאני חייבת לעשות. בחרנו לא להישאר אדישים. זו האמירה שלנו על מי אנחנו כחברה".

בסוף השבוע האחרון, כשהמפונים חזרו לצפון, הם לקחו איתם משהו יקר ערך: את היכולת לנשום. הם חזרו למציאות של אזעקות, אבל עם זיכרון של ליל סדר שקט ומימונה שמחה וידיעה שיש מי שרואה אותם. זהבה דדון מסכמת זאת כך: "שום מילה לא משתווה לגדולה הזאת שעשו איתנו. אני כל כך אסירת תודה שאין לי מילים לתאר".