אחת התופעות היותר מדאיגות שהקיטוב בחברה הישראלית מביא עמו היא המציאות התקשורתית המקולקלת בה צרכן התקשורת הישראלית מתקשה להבין מה באמת קורה סביבו.
נודה על האמת: אין כיום עיתונות אמיתית ששואפת לתווך לקהל הרחב בשקיפות ובאובייקטיביות את המתרחש. כולם היום משקפי צד, כולם בעלי אג׳נדה שקופה, ואין גוף תקשורתי או עיתונאי שאפשר לבטוח בו שדיווחיו נקיים וחפים מכל אינטרס עצמי או לקיחת צד.
קחו למשל את "הדרמה הפוליטית" התורנית: ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט וראש האופוזיציה יאיר לפיד קיימו השבוע מסיבת עיתונאים בה הכריזו על הקמת ״ביחד״ בראשות נפתלי בנט. האיחוד הפוליטי של שתי מפלגותיהם לקראת הבחירות לכנסת ה-26, נעשה לדבריהם בשל ״רגעים גורליים הדורשים צעדים נועזים, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו" – כך בנט בפתח דבריו, ובהמשך: "אנו שמחים לבשר לכם שאנו עושים הערב את המעשה הכי ציוני והכי פטריוטי שעשינו אי פעם, למען המדינה שלנו. הערב אנחנו מתאחדים ומקימים את מפלגת 'ביחד'… מפלגה שתוביל לניצחון גדול ולפתיחת עידן חדש למדינה האהובה שלנו".
כמתבקש, התקשורת הישראלית מיהרה לחבק את המעמד. תחנות טלוויזיה שצנזרו מסיבות עיתונאים של ראש ממשלה מכהן, נגסו בחלק גדול של המהדורות כשהעבירו במלואה את ״מסיבת האיחוד״ והעטירו אהבה על ״האיחוד הגדול״ ועל הנפשות הנעלות הפועלות למענו. בעלי טורים בתקשורת וברשת מיהרו לתמוך, לחבק ולחלק עצות ייעול וחיזוק, בפרט לפיד הוצג כנפש אצילה שמוותרת על האגו, וזאת בפעם השנייה.
אולי יעניין אתכם
שאלות קשות כמו: "האם במהלך מופע ה'ריפוי והאיחוי' פסלתם חיבור עם החרדים ועם 'הימין הקיצוני' (וכמובן עם נתניהו), אז עם מי בדיוק תקימו בבוא היום קואליציה?", נשאלו בשולי מסיבת העיתונאים רק ע״י כתב ערוץ 14, וכמובן לא קיבלו כיסוי בשאר המהדורות החוגגות. אף אחד גם לא תהה מה דעת ״ביחד״ לגבי חבלי ארץ או ״החזרת שטחים״, שום כתב לא התקיל את בנט ולפיד בעניין הרפורמה המשפטית, גם נושא "מדינה הפלסטינית" נעדר.
עוד דוגמא? לא רבים נתנו את ליבם על אחד הפרטים המעניינים באיחוד הזה: אופן השותפות. השניים התאחדו אומנם לרשימה משותפת, אבל לא למפלגה אחת. המשמעות היא שבניגוד לרישום כמפלגה אחת, רשימה מאוחדת יכולה לבחור להתפצל חזרה לשתי מפלגות בכל רגע נתון, אפילו אחרי הבחירות. האם הפרט המהותי הזה סיקרן מישהו מנשכני התקשורת? כנראה שלא. הכל קודש לסילוק מנהיג מכהן ושנוא.
זה בסדר לא לאהוב את השלטון, זה גם בסדר לתעב מנהיג כזה או אחר. זו זכות דמוקרטית במדינה דמוקרטית. אבל המציאות בה אין לנו כיום ולו גורם תקשורתי אחד שאפשר לסמוך עליו בתיווך המציאות בצורה אובייקטיבית או לפחות בשאיפתו לתווך לנו את המציאות באופן אינפורמטיבי, היא בלתי נסבלת.
יכול להיות שהאיחוד הזה יעשה טוב למצביעים מסוימים. אולי ישנם כאלה אשר ימצאו בית פוליטי ברשימה כזו שמכריזה על כל הטוב שבה אך נמנעת מלחשוף את עמדותיה בסוגיות מרכזיות במציאות הישראלית. אולם מה שמסתתר מאחורי החיוכים ולחיצות הידיים, האמת הפרוזאית והפחות חגיגית שנמצאת מאחורי הפוסטרים החדשים והלוגו הנוצץ – את האמת הזאת כנראה לא ממש נדע עד לאחר הבחירות. עודף חגיגיות והעדר השאלות הקשות והמאתגרות יוצרים מציאות מסוכנת כפי שמלמד אותנו ניסיון העבר. כבר ראינו מה קורה לנו כשאנו נשבים אחרי מופעי יחצנות נוצצים ומנהיגים המפריחים סיסמאות, אך שוכחים לשאול על ״הפרטים הקטנים״ שנחבאים בשולי ההבטחות הגדולות.
הכותב הוא יוצר ואיש תקשורת
