לפעמים הקדוש ברוך הוא שולח אותנו למסע מיוחד שמגיע ממש בעל כורחנו, ורק בסופו אפשר להבין איך הכול מתהפך לטובה. כך קרה לי כשנסעתי להרצאה לפני כמה שבועות.
"לא התכוונתי להיתקע כאן, זה מה שבטוח!" סיננתי מבין שפתיי לחישה רועמת שלא יועדה לאף אחד. למרות שמדובר היה בשעות בודדות, התקשיתי להבין מה אני עושה במקום כה נידח ומנותק. מחויבות שולית שקוראים לה הצורך להתפרנס, גרמה לכך שהסכמתי להרחיק לארבע אמות חדשות בארץ ישראל. הייתה זו הרצאה לנשים ביישוב עלום אי שם בלב גבעות השומרון. שתי הרצאות בעצם, עם הפסקה של שעה וחצי ביניהן.
"את לא רצינית!" הבטתי בהלם על המארגנת החייכנית, שהזכירה בדרך אגב את ההפסקה הארוכה רק עם תום ההרצאה הראשונה. "כך זה אצלנו", היא משכה בכתפיה בחיוך מתנצל, "אבל לפחות יהיה לך זמן לטייל ביישוב!" ניסתה לנחם אותי.
הדמעות הגיעו מיד
אולי יעניין אתכם
בית קפה נורמלי לא היה שם, בעצם גם בית קפה לא נורמלי, או שום מקום אחר שבו אוכל להמתין עד שההפסקה המקוממת הזאת תיגמר כבר. בלית ברירה מצאתי את עצמי מטיילת ביישוב, שהיה נדמה לי שהוא גאה מאוד בכל פעם שקראו לו כך. יישובון בן עשרה בתים ועוד חמישה צריפים, כמה קרוואנים וכביש גישה צר ומתפתל שהנסיעה בו נמשכת כמעט עד אין־סוף, הרחק מכל כביש שאני מכירה. מסביבי רק גבעות־גבעות. במשך דקות ארוכות צעדתי בשביל העפר חסרת אונים, בועטת בהתמדה באבני החצץ שטעו להיקרות בדרכי, נושכת את שפתיי בתסכול, כועסת על כל דקה שאני נאלצת להתעכב. ואז השמש החלה לשקוע.
מישהו הניח כיסא על קצה הגבעה, ממש מעל התהום, מול נוף שכמוהו לא ידעתי שיש בעולם. התיישבתי עליו, נשמתי עמוק ורק הסתכלתי. השמיים היו פתוחים וגבוהים מאוד וקרעי פסים של עננים עיטרו אותם מאופק עד אופק. הגבעות הקיפו אותי מכל עבר, ונדמה היה כאילו העולם כולו מורכב מפסיפס מתעגל של גבעות מוריקות בכל כיוון שהוא, כשהגבול היחיד הוא פס של ים המנצנץ במרחק. השמש השוקעת צבעה את הרקיע לאורך ולרוחב, מאירה את העננים בגוונים עזים שלא ראיתי כמותם מעולם. זו לא הייתה שקיעה. זה היה המופע העוצמתי והמדהים ביותר שבו צפיתי אי פעם. ופתאום הצלחתי קצת יותר להבין מה מושך אנשים לגור ביישוב הזה.
הדמעות הגיעו כמעט מיד, לא יכולתי לעצור בעדן, בשעה שהלכתי ונמוגותי אל תוך הקסם הזוהר שעטף אותי ביופי כה מטלטל, שאף אדם לא יכול היה ליצור. באותו רגע, ההרגשה שאני קטנה הייתה סוג של גאווה פנימית אמיתית, רגע מופלא ששווה חיים שלמים.
עוגת גבינה איטלקית בציפוי קצפת, קרם פירות יער ופיסטוקים
לאיטלקים יש עוגת גבינה קצת שונה משלנו. היא קלה מאוד להכנה ומבוססת על גבינת הריקוטה, שהיא בעצם הגרסה האיטלקית לגבינה הלבנה שלנו, אבל יש לה מרקם קצת אחר, טיפה גרגירי. אני אוהבת מאוד את הגבינה הזאת, והעוגה שמתקבלת אוורירית וקלילה עם טעם לימוני עדין. היא לא עולה גבוה ולא יורדת אלא נשארת יציבה, והציפוי של השמנת המתוקה וקרם פירות היער הופך אותה לחגיגת שבועות מושלמת.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
כשעה
עוגה בקוטר 24 ס"מ
לתחתית:
כוס וחצי עוגיות (פתי בר או כל סוג שרוצים)
50 גרם חמאה מומסת
למלית:
500 גרם גבינת ריקוטה (2 גביעים)
500 מ"ל שמנת מתוקה (2 גביעים)
4 ביצים
2 כפות מיץ לימון סחוט טרי
כף גרידת לימון
כפית תמצית וניל
4 כפות קמח
כוס סוכר
לציפוי:
חבילת שמנת מתוקה (250 מ"ל)
2 שקיות סוכר וניל
כוס וחצי פירות יער (אוכמניות, חמוציות, דובדבנים וכו')
2 כפות סוכר
חצי כוס פיסטוקים קלופים
מכינים את העוגה: מחממים תנור לחום של 170 מעלות. טוחנים את העוגיות לפירורים אחידים, מעבירים לקערה ומוסיפים את החמאה המומסת. מערבבים ומשטחים את תערובת העוגיות על תבנית עגולה בקוטר 24 סנטימטרים, משומנת קלות. מעבירים לתנור.
בינתיים מכינים את המלית: מקציפים את הביצים עם הסוכר במיקסר במהירות גבוהה כ־3 דקות. מוסיפים את שתי חבילות השמנת המתוקה וממשיכים להקציף עד שהכול מסמיך. מנמיכים את המהירות ומוסיפים פנימה את גבינת הריקוטה, הקמח, מיץ הלימון, גרידת הלימון והווניל. מערבבים לתערובת אחידה. מוציאים את תחתית העוגה מהתנור ויוצקים פנימה את התערובת. מחזירים לתנור ואופים במשך שעה או עד שהחלק העליון מזהיב ורק עיגול קטן במרכז עדיין רוטט. מכבים את התנור, פותחים את הדלת ומשאירים את העוגה בתוך התנור כ־20 דקות.
מכינים את הציפוי: שומרים קצת פירות יער לקישוט, וטוחנים את שאר פירות היער ו־2 כפות סוכר בבלנדר או במעבד מזון לקרם אחיד. מסננים להסרה של חתיכות קשות. מקציפים את השמנת המתוקה עם סוכר הווניל עד שהיא מתייצבת, יוצקים אותה על העוגה, ומפזרים מלמעלה את קרם פירות היער. קולים במחבת יבשה את הפיסטוקים במשך 4-3 דקות ומפזרים מלמעלה. מקשטים עם קצת פירות יער שלמים ושומרים במקרר עד להגשה.
לתגובות:
