נתניהו מוכן להסתכן בחוק גיוס – אם החרדים יוכיחו רצינות

השאלה ששואלים את עצמם חברי הכנסת החרדים בימים אלו, ולמעשה גם רבים נוספים בקואליציה, היא האם ראש הממשלה נתניהו מנסה באמת למצוא פתרון לחוק הגיוס, או שמדובר בפעילות שהיא אך ורק למראית עין. התשובה, כמו תמיד בפוליטיקה, גם הפעם אינה נצבעת בצבעים של שחור ולבן, אלא נמצאת איפשהו באמצע.

נתחיל בשתי התשובות העיקריות לשאלה למה נתניהו כן היה רוצה לפתור את הנושא הנפיץ, גם בעיתוי הזה, זמן קצר לפני הבחירות. קודם כול כי הוא יושב עם אנשי הצבא שעות על גבי שעות והוא מבין עמוק בתוך עצמו שהבעיה היא אמיתית ושחייבים לפתור את מצוקת כוח האדם הקשה שיש לצה"ל. בעיקר הוא מבין את חוסר האפשרות לגרור שנים קדימה את השחיקה וההתשה של צבא המילואים הנוכחי, שלא יוכל להמשיך בקצב הזה עוד שנים רבות. הוא מבין שמה שהיה לא יוכל להמשיך להיות, ומדובר במובן הכי פשוט של הביטוי – זה באמת יקרוס מתישהו. ולמרות שהוא מבין שחוק הגיוס שעל הפרק רחוק מלהיות מושלם, החוק הזה צפוי בכל זאת להתחיל בתהליך שהיה חובה להתחיל אותו כבר מזמן, בכל מה שקשור להגברה משמעותית של הגיוס בציבור החרדי. וגם במובן הפרקטי, שהוא ייתן תוספת של כמה אלפי חיילים בפועל בשנים הקרובות (אפשר להתווכח עד כמה הוא יוסיף, פחות או יותר, אבל הוא יוסיף משהו).

פיו וליבו שווים

לנתניהו יש סיבה נוספת לרצות לפתור דברים מול הסיעות החרדיות, וזה כבר קשור לנוהג שהוא מקפיד עליו שנים ארוכות – לצאת לבחירות כשהוא יודע איך בגדול נראית הקואליציה הבאה שלו. והאמירות האחרונות של הרב לנדו על כך שאין יותר גוש גורמות לו לחשש אמיתי. אי אפשר לברוח מזה.

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה 12 יום לבחירות: מה יקרה בעשר ודקה?

עוד בפוליטיקה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

ולכן מה שמבחינתו חייב להיעשות זה לפחות להראות שהוא באמת ניסה להעביר את החוק, בלי קשר לשאלה אם בסוף יעלה בידו או לא. כך לדוגמה, אם ראש הממשלה יראה לחרדים שהצליח לשכנע את כל המתלבטים והמתנדנדים בקואליציה, ולהביא אותם לתמוך בחוק, זה עשוי להיחשב לו כמאמץ אמיתי. ישנם ארבעה בקואליציה שגם אצל החרדים יש הבנה שאי אפשר להביא אותם להצביע בעד החוק – השר אופיר סופר, סגנית השר שרן השכל וחברי הכנסת יולי אדלשטיין ודן אילוז.

אבל אם לאחר מאמץ אמיתי הוא יצליח ליישר את כל שאר חברי הכנסת, ואז יבוא לחרדים ויראה להם שהוא מקסם את התמיכה האפשרית בתוך הקואליציה, לאזור ה־60 חברי כנסת, ויגיד להם שעכשיו זה תורם של החרדים להביא עוד חבר כנסת אחד (או שניים) מאגודת ישראל החסידית (סרבני החוק מהצד החרדי), זה כבר אירוע אחר לחלוטין. הוא יוכל להגיד להם שעשה את המקסימום מהצד שלו, ואם הם אינם מסוגלים להביא את כולם מהצד שלהם, מה הם רוצים ממנו? ואם במקרה הם יצליחו להשלים את החסר ולשכנע חלק מחברי הכנסת החסידים להצביע בעד החוק, האם אז נתניהו יהיה מוכן לאשר את החוק רגע לפני הבחירות, בידיעה שהוא ימותג על ידי התקשורת והאופוזיציה כחוק השתמטות? התשובה לכך היא ככל הנראה חיובית. הוא יהיה מוכן. בתוספת אחת חשובה. ופה כבר נכנסים הדברים שעליהם דיבר השבוע יושב ראש הציונות הדתית חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' בישיבת סיעתו. על הצורך ללוות את אישור החוק בקריאה פומבית של ראשי הציבור החרדי מכל מי שלא לומד תורה ללכת ולהתגייס.

הרי אמרנו שהחוק שעל השולחן רחוק מלהיות מושלם, קודם כול ביחס לתפיסה שסוברת שמי שלומד תורה לא צריך להתגייס, וגם ברמה הפרקטית בכך שהוא לא ימצה את כל פוטנציאל גיוס הצעירים החרדים לצה"ל. וגם בסעיפי החוק עצמם ניתן היה לעשות יותר, כך שמראש מדובר בפשרה ולא במצב אידיאלי. ולכן הדרך לקחת את המוצר הבעייתי הזה ולמקסם אותו, תלויה בשאלה כמה החוק הזה ייתפס כלגיטימי בתוך המגזר החרדי מצד אחד, ועד כמה הוא ייתפס כניסיון רציני ואמיתי לגייס חרדים בקרב הציבור הרחב מהצד השני. ומהי הבטוחה הכי אמינה ואותנטית לכוונות החרדיות ביחס לחוק הזה? ההצהרות שילוו אותו.

אם החרדים יגיעו להצביע בעדו כמי שכפאם שד ועם קריצה הצידה, ועם אמירות בכל מיני פורומים חרדים סגורים נגד החוק וכמה הוא לא אמיתי, שם גם יסומן הכישלון העתידי שלו. ולכן באו חברי סיעת הציונות הדתית לאנשי הקואליציה וגם לבכירי המפלגות החרדיות, והבהירו להם שהחוק חייב להיות מלווה בהצהרות פומביות של המנהיגות החרדית על כך שמי שלא לומד תורה צריך להתגייס. אמירות גם של חברי כנסת חרדים וגם של רבנים בולטים בציבור החרדי, כולל של הרבנים הראשיים לישראל. וסביב הדבר הזה בדיוק מתנהלים עכשיו מגעים, כולל במעורבות אנשיו של ראש הממשלה. למעשה, במילים כאלו ואחרות, הובהר לסיעות החרדיות שאם הן מעוניינות בחוק הגיוס שממתין כרגע בוועדת החוץ והביטחון, ההצהרות האלה הן חלק מהמחיר שעליהן לשלם כדי לגייס רוב לאישור החוק. רוצים חוק שיסדיר את הנושא אחת ולתמיד? דברו פומבית בעד גיוס. אם את המחיר הזה אינכם מסוגלים לשלם, אזי תבואו בטענות רק לעצמכם.

סובלנות לפורשים

מה שמעביר אותנו באופן טבעי לאחד האתגרים המרכזיים שבסביבת ראש הממשלה ובליכוד בכלל מתחילים להפנים שצפוי ללוות אותם לאורך מערכת הבחירות הקרובה. במחקרי עומק שנעשים שם רואים בבירור שישנם לא מעט כאלו שמוגדרים כאנשי ימין, שיותר ויותר נוטים שלא להצביע בבחירות האלה. כאלו שמצד אחד הגיעו בינם לבין עצמם למסקנה שלפחות לעת הזאת הם סיימו עם מפלגות הימין הקיימות, אבל מצד שני כשהם רואים את מה שיש למחנה המרכז־שמאל להציע, הם נבהלים אפילו יותר. כך לדוגמה ישנם כאלו שלא מוכנים להכיל את החיבור של בנט עם לפיד ואומרים לעצמם שאם ככה, אז עזבו אותי, לא אגיע להצביע. בשורה התחתונה הם כרגע נשארים בבית בבחירות הקרובות. ונתניהו רואה את הנתונים האלה, של אנשים שמוגדרים כחסרי בית פוליטי. ולא רק זה, הוא רואה את זה כמגמה שנמשכת לאורך זמן ולא כאיזה שיגעון חולף, והוא מבין שזו הבטן הרכה שלו בבחירות הקרובות.

עד לפני כמה שבועות, רק עצם העלאת הרעיון של מפלגת ימין־מרכז חדשה, הייתה גורמת לתגובה קצרת רוח לכל מי שנמצא בסביבת ראש הממשלה. ובכן, היום הם כבר נשמעים אחרת. עכשיו זה לא שראש הממשלה יכול ללחוץ על כפתור ולאפשר את הקמתה של מפלגה שכזו או למנוע אותה. אבל זה משהו אחד אם מפלגה שמורכבת לדוגמה בחלקה מפורשי ליכוד תהפוך למטרה לתקיפה בבחירות הקרובות, ותעלה על המוקד, וזה משהו אחר לחלוטין אם בליכוד יחליטו להתעלם ממנה ולא להתייחס אליה במהלך הקמפיין. אלו שני אירועים שונים לחלוטין שגם צפויים לגרור תוצאות שונות לחלוטין. היום הנטייה הברורה שם היא לא לתקוף מפלגה שכזו ולא להפוך אותה לעוד מטרה בקמפיין הבחירות, בשונה כמובן ממה שיקרה ביחס למפלגות המרכז־שמאל.

צריך להוסיף ביושר שנכון לעכשיו כלל לא ברור מי יהיה זה שיוביל מפלגה שכזו, שהרי כמות הדמויות שעוסקות ברעיון ומשתעשעות באפשרות לקחת בו חלק, ואף סבורות שהן צריכות להוביל, היא בלתי נגמרת. אפשר למצוא שם את שלושת אנשי הליכוד (בהווה ובעבר) ארדן, כחלון ואדלשטיין. אליהם אפשר להוסיף את תת־אלוף במיל' דדי שמחי וגם את תת־אלוף במיל' עופר וינטר. ויש כמובן את איילת שקד שממתינה עוד מסוף הבחירות הקודמות. שבוע שעבר התווסף גם חבר הכנסת חילי טרופר, ועוד לפניו יש את יועז הנדל ומפלגת המילואימניקים, כשאפילו בני גנץ וכחול לבן נמצאים בגדול באותו אירוע. כולם יושבים על אותה משבצת שממוקדת בהפסקת שיח החרמות, כשרובם נוטים ביטחונית ומדינית לימין. כשיש גוף אחד כזה, זה משהו אחד. אבל כשיש כל כך הרבה כאלו, ולכל אחד באופן טבעי יש גם קצת אגו, מדובר באירוע מורכב ובעייתי הרבה יותר.

הרי בסוף מדובר במשאב קולות מוגבל. וקודם כול יש צורך לקבע תחושה בציבור שיוזמה שכזו בכלל עוברת את אחוז החסימה, ואחר כך כדי למקסם אותה אז גם צריך להוסיף לה תחושה של אטרקטיביות. כל אחד מהשמות שהזכרנו מחזיק בשאיפות אישיות לא קטנות, חלקם הגדול כבר כיהנו כשרים, ואחרים מכוונים לשם. אבל אין דבר כזה. אין מפלגה שמיועדת כולה להתמנות לשרים ביום שאחרי הבחירות. כמה מהם מוכנים להיות "רק" חברי כנסת? לכל מי שעוסק בנושא הזה ברור שזה יכול לעבוד רק בתנאי שכל מי שהזכרנו ירוץ ביחד ולא באמצעות כמה יוזמות מקבילות. אנשים שמעורבים בבדיקות שנעשות טוענים שעד לפני כמה שבועות כל אחד מהאישים הללו היה בטוח שכולם יתכנסו סביבו ושהוא מוקד העניין. כששמונה או עשרה חושבים כך במקביל, הכישלון מובטח. בימים האחרונים, כך נטען, מתחילה לחלחל שם ההבנה שבצורה הזאת זה ייגמר בכלום ושום דבר, ושלא כולם יכולים להיות שרים וחלקם יידרשו גם לעבוד בכנסת, וגם שאי אפשר שיהיו שמונה יושבי ראש ליוזמה שכזו. אפשר לקרוא לזה, בזהירות המתבקשת, התחלה של פתרון.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]