ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

רגע לפני הישורת האחרונה נרשמת פאניקה מתונה בקרב גוש האופוזיציה. הקמפיין מלכתחילה היה שנתניהו לא יאפשר קיום בחירות, ושהוא יודע שהוא בדרך להפסיד ולכן הוא עושה הכול כדי לא לאפשר את הבחירות וכו' וכו'. אני לא ממציא פה כלום, תעשו חיפוש בגוגל, ותמצאו את ההגיגים הללו בעצמכם.

בשבוע־שבועיים האחרונים האופוזיציה ראתה עוד סקר בעייתי ועוד סקר מורכב ועוד סקר לא פשוט, וכבר מדברים במונחים של אסון פוטנציאלי. אני לא נביא (לא רבים יודעים) ולא מתיימר לנבא את תוצאות הבחירות, ולכן לא אקבע מסמרות בשאלה מי הולך לנצח ב־27 באוקטובר. ייתכן שאף גוש לא ינצח, אבל בעיניי זה עדיין מצדיק דיון כשלעצמו.

איך יכול להיות שאחרי 7 באוקטובר, אחרי האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל, הממשלה הזאת יכולה לזכות גם בבחירות הבאות? אני לא יודע אם היא תנצח, אבל עצם האפשרות הריאלית שהיא תזכה בבחירות הבאות – זה משהו משוגע ולא ייאמן. אני מזכיר לכם את הסקרים שחזו בעבר התרסקות מוחלטת לגוש הקואליציה. בפועל, הממשלה הזאת מילאה את ימיה ולא רק זה אלא שהצטרפו אליה חברי כנסת מהאופוזיציה, וכעת היא עוד עשויה לנצח שוב.

נציגי האופוזיציה יגידו: מכונת רעל, שטיפת מוח, כוח שלטוני, אנשים חוזרים להרגלים השבטיים והמחנאיים. למען הסר ספק, אני לא חושב שאין צדק מסוים בכל אחת מהטענות הללו – אבל ברור שהן לא נותנות תשובה מלאה. בסופו של דבר יש ציבור גדול מאוד שיכול להכריע את הבחירות לכאן או לכאן, ציבור שתכנן לנטוש את הקואליציה וכעת הוא נמצא בין הפטיש לסדן ושוקל לחזור הביתה.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216b "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת אבישי גרינצייג החשיפה על ההתרעה מהאמירויות – שלב נוסף במלחמת הספינים

אם צריך לפשט ולהצביע על רגע אחד שבו האופוזיציה ונציגיה בתקשורת ובציבוריות עשו את טעות חייהם – זה היה הקמפיין המגונה, שהתגבר טיפין טיפין, על "אוכלי מוות". הכינוי המטונף הזה למגזר הדתי, ובכלל לאנשים ימניים שהתנגדו לעסקה בתנאים שהוצעו, שסברו שצריך להמשיך להילחם, והצגתם כאנשים שמקדמים רוע ושנאה – זו הייתה הטעות השורשית. משם העסק התחיל לאט לאט להתבלגן לאופוזיציה. ידידי עקיבא נוביק הגדיר בצורה כל כך מדויקת את ההתנהלות הזאת: "תצביעו לנו, אוכלי מוות".

מתברר, למרבה התדהמה, שאנשים לא כל כך נלהבים להצביע לגוש פוליטי שמורכב בחלקו מאנשים שרואים בו "אוכלי מוות". במקום לחבק את הציבור הזה – בעטו בו וכתבו עליו כתבי פלסתר מדי יום על גבי דפי עיתון 'הארץ'. ייתכן שהטעות הזאת תעלה להם בבחירות.

לעסוק במהות במקום באינפנטיליות

ביקשתי מג'מיני שיחפש בשבילי עשר דוגמאות לחסימות כבישים בשנה החולפת. קיבלתי אלף. אחד הנושאים שהכי שיגעו אותי כנער בתקופת ההתנתקות/הגירוש היה הנושא של חסימת כבישים. ככל שחלפו השנים הלכה תרבות חסימות הכבישים והתעצמה, והגיעה לשיא בתקופת המאבק נגד הרפורמה המשפטית בשנת 2023.

חסימות כבישים הן עוול וחטא שאי אפשר לכפר עליו. נזק לעשרות אלפי אנשים באין־ספור מעגלים ועם השלכות שאיש אינו יכול לדעת את אחריתן (ואיש מן החוסמים אינו מתעניין באחריתן). הבעיה הגדולה בשיח הציבורי היא חוסר מודעות עצמית. אנשים יכולים להתגאות בחסימת נתיבי איילון לצורך "דקת דומייה" לטבח 7 באוקטובר, ולמחאה נגד הממשלה שלא הקימה ועדת חקירה, ובמקביל להשתגע מחסימה שמבצעים פלגים של החברה החרדית במחאה על מעצרי עריקים. וכן להפך. למעשה, ליותר מדי אנשים לא מפריעה חסימת כביש כשהיא נעשית מהצד הנכון ומסיבה הנכונה, בעיניהם כמובן.

אחת ההצדקות לפסילת החלטה מינהלית או לחקיקה של הכנסת היא כשמדובר בהחלטה פרסונלית או בחוק פרסונלי. הציפייה מנבחרי הציבור היא שההחלטות יתקבלו מאחורי מסך בערות מסוים ויהיו בעלות מאפיינים כלליים, ולא ייתפרו במכוון למידות של גורם כזה או אחר.

בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לכנסת ה־26. הלוואי שבמקום העיסוק האינפנטילי (ותסלחו לי, הוא באמת אינפנטילי) בשאלה מי יישב עם מי (כמה חודשים אפשר לעסוק באותן טענות?!), היו עוסקים במהות. ערב הבחירות לכנסת זה זמן מצוין להסכים מחדש על כללי המשחק הדמוקרטיים: האם חסימות כבישים הן פעולות מחאה לגיטימיות? האם איום באי ציות הוא איום לגיטימי, ובאילו מקרי קיצון ניתן להשתמש בו? מה ההבדל בין חוק רגיל לחוק יסוד? כיצד מחוקקים חוק יסוד, וכיצד ניתן לבטלו?

בואו נדבר על חסימות הכבישים. מאחורי האקט האלים הזה עומדות שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שחסימות הכבישים יגרמו לאנשים לעצור (קריצה, קריצה) ולחשוב על המאבק שאנחנו מנהלים, כלי התקשורת יעסקו במחאה שלנו, וכך עמדתנו תישמע ודרישותינו יתקבלו על ידי מקבלי ההחלטות.

זו גישה נאיבית בעיקרה. עוד לא ראיתי מישהו שמשתכנע מכך שנאלץ להיתקע בפקק במשך חמש שעות, שפספס טיסה לחו"ל, שאיחר ללידה של אשתו או שאשתו ילדה בשולי הדרך, שילדיו נשארו שלוש שעות בבית ללא השגחה כי לא הצליח לחזור הביתה מהעבודה וכדומה. אם אתה רוצה לשכנע מישהו – אתה לא נותן לו סטירה בלחי. אין שום דבר משכנע במחאה הזאת. המחשבה שתצליח לשכנע מישהו לא לפנות את גוש קטיף כי חסמת לו את כביש 1 ואת כביש 4 היא מחשבה מנותקת. התוצאה תהיה ההפך.

אלא שלחסימות הללו יש מטרה נוספת. המטרה הזאת היא סחיטה באיומים. לא הצלחתי לשכנע בפרלמנט, לא הצלחתי לשכנע בממשלה או בבית המשפט – אז אני אשכנע באמצעות כוח הזרוע. אני לא מכיר הגדרה טובה יותר להתנהגות הזאת מאשר עבירת סחיטה באיומים. אני לא מנסה לשכנע אותך, אני מנסה לכפות עליך באלימות לא לבצע פעולה מסוימת או כן לבצע פעולה מסוימת. אני אהפוך את חיי האזרחים במדינה לגיהינום עד שתיעתרו לדרישותיי. מצד האמת, אין שום הבדל בין זה ובין אדם שנכנס עם אקדח לסניף בנק ומבקש בנימוס מהפקידה להעביר לו את המזומנים שנמצאים באמתחתה. זה לא יותר דמוקרטי משליחת הודעת ווטסאפ מאיימת על השכן שלך שאם לא יזיז את הרכב אתה תפנצ'ר לו אותו.

לעצור את הקרע בזמן

בשער של עיתון 'הפלס' של הפלג הירושלמי פורסם לפני שבוע "משא התקופה" של מרן הגאב"ד במעמד הקבלת פני רבו. אחד הציטוטים הביזאריים היה "נמות ולא נתגייס זה הא' ב'. כל התנ"ך אומר 'נמות ולא נתגייס'". לא יודע איזו מהדורה של התנ"ך מחזיק מרן הגאב"ד, אבל בסדר. אבל התוכנית שלו ברורה: "אם הם יראו שאין להם סיכוי, הם יבינו שלא שווה להם כל המלחמה הזאת". קל לזעום על הסחיטה הזאת כשהיא מגיעה מאנשים שאתה בז להשקפה שלהם ולמטרות שלהם. המבחן האמיץ הוא להתנגד בתוקף לסחיטה הזאת כשהיא מגיעה מעולם הערכים שלך.

פחות משבועיים שנותרו לבחירות יכולים להיות מנוצלים להסכמה של רוב גדול של הציבור בישראל על עקרונות היסוד הללו. כל צד פוליטי מאמין שינצח בבחירות. ב־28 באוקטובר, זה כבר יהיה קצת מאוחר מדי. האמירות של הפוליטיקאים כעת הן החשובות, כי הן נאמרות כשהפוליטיקאי עדיין לא יודע האם חסימות הכבישים הללו יהיו במשמרת שלו במעגל מקבלי ההחלטות או בספסלי האופוזיציה.

הלוואי שלפחות עשירית הזמן של ראיונות עם פוליטיקאים יעסקו בשאלות על כללי המסגרת של החיים הציבוריים. כמה פעמים אפשר לשאול את הפוליטיקאים את אותה שאלה מעפנה על הסקרים, ומה אתה עונה לקמפיין של ההוא ולספין של ההוא? הרי התשובה לא תשתנה, ובכל מקרה – שאלת הכיסאות היא חסרת משמעות. נתניהו לאחר הבחירות ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. בנט לאחר הבחירות הקים בפועל ממשלה עם רע"ם. להכרזות של משחק הכיסאות אין באמת משמעות, זה סתם של הסתם.

אבל אם יש הסכמה של רוב ככל נבחרי הציבור מראש על כללי המשחק הדמוקרטי – זה יכול להוריד מאוד את גובה הלהבות הפוליטי. בהיעדר הסכמה כזאת מראש – לנצח נמשיך עם פנקס ההתחשבנויות היכן הייתה מערכת המשפט בתקופת הרפורמה, היכן היו הפוליטיקאים הימניים במחאה על מות אהוביה סנדק, היכן המשטרה הייתה במחאת הנכים, היכן הייתם במחאת האוהלים, במאבק נגד הגירוש, ונפליג בזמנים עד אוסלו ואולי עד ארלוזורוב.

בשנת 2023 החבל כמעט נקרע. את התוצאות של הפילוג ראינו. החוכמה היא לדעת לעצור את המשך הקרע בזמן, ולהתחיל מחדש. זה דורש מנהיגות של נבחרי הציבור המכהנים ואלו שעתידים להיבחר. זה דורש מהם ענווה ויכולת להעביר על מידותיהם. אבל זה דורש לא פחות מכלי התקשורת: לעסוק יותר במהות, ופחות בטפל. לעסוק יותר במאחד ופחות במפלג. זה כמובן לא אומר שכולנו צריכים להפוך לדובוני אכפת לי, אלא רק לשמור על פרופורציה נכונה בחיים הציבוריים שלנו.

 לתגובות:

 [email protected]