מסתמן: התקפלות מפוארת של טראמפ

כמו שהדברים נראים כרגע, אנחנו בדרך לראות עסקה בין ארה"ב לאיראן. עסקה זאת, אם להאמין לשלל הדיווחים שיוצאים מכל במה אפשרית, הולכת להיות עסקה רעה מאוד עבור ישראל. "ההסכם ישלח מסר שאיראן היא שחקן דומיננטי באזור, ויהיה סיוט עבור ישראל", התבטא בסוף השבוע הסנאטור האמריקאי לינדזי גרהאם.
גרהאם הוא שילוב של סנאטור אוהד ישראל באופן מובהק, ואחד מבעלי הברית הגדולים של טראמפ בוושינגטון. האמירה שלו, שצוטטה בפסקה הקודמת, היא אירוע שצריך להטריד כל ישראלי באשר הוא. במהלך המלחמה מול איראן האמירות היו שאיראן כבר לא תהווה שום פקטור במזרח התיכון. עיקר האמירות בכלל דיברו על כך שהמשטר ייפול, בין עם על ידי ארה"ב וישראל, ובין אם על ידי העם האיראני. ההסכם המתגבש מלמד שמה שהולך לקרות הוא בדיוק להיפך. גרסה חדשה של משטר האייתוללות תעלה, ותשאיר את איראן כגורם מרכזי במזרח התיכון. אולי פגוע, לעת עתה, אבל חי, בועט ובעל שאיפות להשתקם.
לפי הדיווחים השונים, ההסכם גם יאפשר זאת. אם נכונים הדיווחים, האיראנים יקבלו חסינות מתקיפות עתידיות. במילים אחרות, כלי הנשק ההרתעתי היחיד שקיים מול האיראנים, שישראל והאמריקאים, בסדר הזה, יעשו במדינתם שמות מהאוויר ומהים, ירד מהפרק. והאמריקאים פשוט יתנו אותו בהתנדבות. נכון, לא ברור מה בדיוק נקבל בהסכם בתמורה, אבל גם אם יהיה מדובר על הקפאת העשרת האורניום או דברים בסגנון זה, חשוב לזכור שאותם דברים הופיעו כבר בהסכם הגרעין של אובמה מ-2015. הסכם שטראמפ הגדיר אותו שוב ושוב כהסכם הגרוע ביותר שהוא ראה מימיו. לפי כל הדיווחים, טראמפ הולך להסכם שבמקרה הטוב יהיה גרוע באותה המידה.
במהלך המשא ומתן מול איראן ראינו תופעה מדהימה: הבית הלבן מנסה להסביר כמה מדובר בניצחון מוחץ, שאיראן מפורקת, ושהעולם לא ראה מתקפה כמו זאת, ומנגד את איראן לא ממצמצת ולא מוותר ולו על בדל של דרישה. רק השבוע מוג'תבא ח'מינאי, שהחל להוציא מסרים, אמר שהוא לא מוכן לוותר על היכולת האיראנית להעשיר אורניום. כלומר אחרי כל המתקפות, אחרי כל הנזקים, אחרי כל החיסולים, האיראנים לא זזו מטר מעמדתם. וכמו שזה נראה כעת, טראמפ פשוט מתקפל, וייתן להם את מה שירצו.
ההתקפלות של טראמפ היא אירוע מסוכן למערב, שכבר כיום מסוכסך מאי פעם. באירופה כבר מדברים על בריתות אחרות, והסתמכות פחותה משמעותית על וושינגטון ממה שהכרנו מאז סוף מלחמת העולם השנייה. בעולם הערבי גם מסתכלים על טראמפ כמי שמדבר הרבה, מצהיר הצהרות בומבסטיות, אבל במבחן המציאות לא יודע לפרוע את הצ'ק, ומותיר את המשטר האיראני על כנו. יריבתה הגדולה של ארה"ב, סין, צופה מהצד כיצד האמריקאים לא מצליחים לספק את הסחורה, למרות שיחסי הכוחות לא היו שווים מן הרגע הראשון, במתקפת פתע ישראלית שלמעשה פינתה את כל הדרך לפעולה האמריקאית.
הסינים רואים כעת באמריקאים בדיוק מה שהעולם כולו רואה ברוסים. הרוסים קרסו אל מול אוקראינה, ארה"ב קרסה מול איראן. וסין? היא יודעת, או לפחות סבורה כך, שהאמריקאים לא יכולים לבלום אותם בדרך לשאיפות שלהם בים הסיני, ובמיוחד מול טיוואן. רבים העריכו שהמערכה מול איראן היא ניסוי כלים של הצבא האמריקאי לקראת ההתמודדות הצפויה מול הצבא הסיני בחזית הטאיוונית. ובכן, צר להודות אך הניסוי כשל.
וישראל? היא נמצאת בבעיה קשה מנשוא. ב-7 באוקטובר נכפתה המלחמה הזאת עלינו. ראש הממשלה נתניהו הצהיר שוב ושוב שלאחריה המזרח התיכון לא ייראה אותו דבר. במבחן המציאות שום זירה לא נסגרה, שום ניצחון מוחלט לא הושג (ובניגוד להכחשות כעת, מדובר היה בהבטחה שנאמרה שוב ושוב), וציר הרשע שסביבנו אמנם נפגע קשות, אך הוא מסוגל להשתקם, והוא גם החל בתהליך לשם כך.
הרבה אנשים בישראל יצטרכו לספק תשובות לציבור הישראלי. נתניהו, כמובן, בראשם. מי שניהל את המלחמה והבטיח הישגים אדירים ממשיך לדבר עליהם כאילו הושגו. אך נדמה, בכל סקר אפשרי, בכל שיחת רחוב, ובכל מקום בארץ, שהציבור לא קונה זאת. עכשיו, כשאנחנו נכנסים למערכת בחירות, לתוצאות המלחמה צפוי להיות תפקיד מרכזי בתוצאות הבחירות