אחד הדברים הראשונים שצריך לבדוק כשעושים קמפיין, ובוודאי כשמנסים להבין סערה פוליטית, הוא אם אנחנו עומדים מול תקלה מקומית או מול רעידת אדמה. אם עיר אחת רועדת וכל הערים סביבה שקטות, צריך לבדוק מה קרה דווקא בה. אבל אם כל הארץ רועדת, ואם לאורך כל השבר נמדדות תזוזות, הסיפור איננו העיר. הסיפור הוא הלוחות. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו בפוליטיקה.
הסיפור הישראלי איננו ביבי ולא ביבי. הוא גם לא טראמפ, לא קורונה, לא שבעה באוקטובר, לא בג"ץ, לא ערוץ 12 ולא ערוץ 14. כל אלה חשובים, כל אחד מהם הזיז משהו, פצע משהו, העיר משהו. אבל הם אינם הסיבה העמוקה. הם שמות מקומיים לרעידה עולמית. העולם משתנה משום שהאמת יצאה מהאולפנים.
פעם כדי להשפיע היית צריך עיתון, מפלגה, עורך, אולפן, אליטה, כסף או קשרים. היום אתה צריך טלפון, משפט חד, אומץ, זעם, ולעיתים גם עשר שניות של מזל אלגוריתמי. הרשתות החברתיות לא רק שינו את הדרך שבה אנשים מדברים. הן שינו את הדרך שבה אנשים מבינים שהם רשאים לדבר. דברים שהושתקו שנים בשם תקינות, נימוס, מומחיות או פחד חברתי, נשמעים היום בקול גדול. ביקורת חריפה על אסלאמיזם, דרישה לעונש מוות למחבלים, דרישה לנשק אישי מול פשיעה, זעם על בתי משפט, על תקשורת, על משטרה, על ממשלות, על אליטות. אפשר לאהוב את זה ואפשר לפחד מזה, אבל אי אפשר עוד להעמיד פנים שזה לא קיים.
העם נמצא בכיכר השוק החדשה של העולם. הכיכר הזאת מלוכלכת, מסוכנת, מלאה שקר, פשע, זנות, טרור, רוע, בוטים ומניפולציות. אבל היא גם המקום הכי אמיתי שקיים היום. שם אנשים מורידים את החליפה. שם הם אומרים את מה שבסלון פחדו לומר. שם הם מגלים שהם לא לבד. שם העולם הישן נסדק.
אולי יעניין אתכם
לכן גם מנהיגים משתנים. פעם הם דיברו אל עורכים, שופטים, פרשנים, תורמים וראשי מערכות. היום הם מדברים להמון, כי ההמון הוא הקהל שלהם, המצלמה שלהם, ההפצה שלהם וההגנה שלהם. לכן הם מוכנים להיראות פחות מלוטשים, פחות ממלכתיים, יותר אנושיים, יותר כועסים, יותר חשופים. זה לא מקרה. זו שיטה. בעולם החדש, חליפה מושלמת עלולה להיראות כמו שקר, וסרטון מעט עקום מהמטבח יכול להיראות כמו אמת.
גם בית המשפט נתפס בתוך אותה רעידה. לא כי אין צורך במשפט. להפך. דווקא בעולם גס, מהיר וברוטלי צריך משפט חזק. אבל משפט חזק כבר לא יכול להישאר מקדש סגור של אנשים בגלימות שמדברים מעל ראשו של הציבור וממנים ומפרכסים זה את זה. הרשות השופטת תצטרך להשתנות. לא להיכנע להמון, אבל להסתכל לו בעיניים ולהכיר במבט האנושי. לא לפסוק לפי טוקבקים, אבל להבין שהלגיטימציה שלה אינה יכולה להישען רק על יראת כבוד ישנה. בית המשפט של העידן הזה יצטרך לשפוט כאילו הוא עומד מול אזרח בנעלי בית שאיבד אמון ומבקש להבין למה מי שמחליט על חייו לא רואה אותו.
יש סכנה עצומה בעולם כזה. אמת עממית יכולה להפוך לברוטליות. זעם מוצדק יכול להפוך לעוול. המון יכול לתקן עיוותים, והוא יכול גם לרמוס חפים מפשע. אבל יש כאן גם תקווה גדולה. כי המטוטלת כבר איננה רק בידיו של מי שמסביר להמון מה מותר לו לחשוב. המטוטלת עברה אל ההמון עצמו. ישראל איננה אי. היא עיר אחת בתוך רעידת אמת עולמית. מי שימשיך לחפש רק את האשם המקומי יפספס את הרגע ההיסטורי. האדמה זזה, והעולם הישן נגמר. השאלה איננה איך משתיקים את הרעידה. השאלה היא איך בונים במציאות החדשה בית בטוח, שמחזיק מעמד ונותן ביטחון ברעידות אמת.
