"היום אני לא מסוגל ללכת עם חולצה עם כיתוב בעברית בלונדון". את הדברים הללו אמר לאחרונה האלוף במילואים איל בן ראובן בריאיון לעיתונאי שרון גל. בן ראובן, חבר הנהלת תנועת השמאל 'מפקדים למען ביטחון ישראל', התייחס למכתב ששלח הארגון לנשיא טראמפ ערב פגישתו עם נתניהו. המכתב, שהארגון דאג לפרסמו בהרחבה בתקשורת הבין־לאומית, הזהיר מפני "טרור המתנחלים היהודי". נוסף על כך הזהיר מפני תנופת הבנייה והקמת החוות ביהודה ושומרון "שעשויות להוביל לחניקת הרשות הפלשתינית והשלכות קטסטרופליות יותר מהשלכות טבח 7 באוקטובר".
כל זאת בזמן שנתניהו המריא לוושינגטון לשליחות מדינית ביטחונית רגישה בסוגיית איראן והחזיתות הנוספות. הצירוף הזה מזקק את הפרדוקס: הפחד מאובדן הלגיטימציה בעולם מוביל רבים מקרב אליטת השמאל לפנות לעולם בחוץ כדי שיפעיל לחץ על ממשלת ישראל, ובעיקר כדי להוכיח שלעולם שהפונים הם "יהודים אחרים". החרדה מאובדן ההכרה הבין־לאומית חוזרת ונשמעת לאורך המלחמה מפי מרבית ראשי האוניברסיטאות בישראל, שטוענים שמהלכי הממשלה הופכים את האקדמיה הישראלית ל"מצורעת בעולם".
המשפטים הללו מזקקים פרדוקס עמוק ועתיק יומין שמלווה גם בעת הזאת זרמים בולטים בשמאל הישראלי: חרדה אובססיבית לאופן שבו העולם המערבי רואה אותנו, ואובססיה מתמדת להתקבל למועדוני חברים שלא חפצים ביקרם. ביטחוניסטים לשעבר, אנשי עסקים, אקדמיה ותרבות שחלק מעולמם המקצועי והחברתי נטוע בלונדון, ניו יורק או ברלין, מוכנים להפגין שנאה יוקדת כלפי ממשלתם ובני עמם כדי לזכות בהכרה מ"העולם הנאור".
זוהי אותה נוסחה היסטורית ידועה לשמצה שלפיה פעלו הבמאים יובל אברהם ורחל שור בסרט האוטו־אנטישמי 'נז"א', שבו הם מאשימים את חיילי צה"ל בהרג אזרחים מכוון ושיטתי, תוך התבססות על עדויות אנונימיות של 24 אנשי צבא ומודיעין ישראלים. כוחו של הסרט טמון בזהות מגישי כתב האישום: בניגוד לעלילת דם אנטי־ישראלית מבחוץ, שנתפסת כעוד חוליה בשרשרת ארוכה של השמצות נגד היהודים ומדינתם, הערך התעמולתי הסגולי שנוצר כאן נוגע לעובדה שאלה ש"מאשררים" את כתב האישום מגיעים מתוך הבית היהודי עצמו.
אולי יעניין אתכם
בדומה לקודמיו בתעשיית הקולנוע הישראלית, צמד הבמאים הישראלי הבין שכתב אישום בדמות יצירה קולנועית שמוגש על ידם, מקבל מראית עין של "הודאה מהימנה מבפנים", החומר המזוקק ביותר שממנו ניזונו עלילות דם אנטישמיות לאורך הדורות. אגב כידוע, הפרס היוקרתי וגלי מחיאות הכפיים לא היו מעולם תעודת הכשר אמיתית לעלילות הדם, שסוגיית מהימנותן נדחקת לשוליים. החשוב הוא שהנאשם היהודי כבר סומן, וכעת הגיעה גם העדות הישראלית שתעניק לו חותמת שמעידה על האכזריות שטבועה עמוק בדי־אן־איי היהודי. הסרט זכה בפרס חבר השופטים המיוחד, וה'סטנדינג אוביישן' חסר התקדים בהיסטוריית הפסטיבל שקיבלו השניים ממחיש את ערכו הייחודי של הקול הישראלי שצולב את בני עמו מול קהל שצמא כל כך לשתות את כוס התרעלה האנטישמית תוצרת בית.
כך לאורך השנים אנו עדים למוטיב חוזר בדמות עשרות סרטים ישראליים ושיתופי פעולה ישראליים־פלשתיניים שהציגו כתב אישום חריף נגד ישראל וחיילי צה"ל. כזה הוא למשל 'חמש מצלמות שבורות', סרט ישראלי־פלשתיני שהציג את צה"ל ככוח כובש שפושט על הכפר בילעין ויורה במכוון במפגינים. הסרט הסתפק בהכנסות קולנועיות מגוחכות, אך זכה בפרס האמי ואף הגיע למועמדות לאוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר.
'פוקסטרוט' הוא סרט עלילת דם נוסף שכולל סצנה שבה חיילי צה"ל הורגים ארבעה צעירים ערבים במכונית, ולאחר מכן האירוע מטויח. גם הסרט הזה הכניס סכומים זניחים בקופות, אך בדומה למיודענו 'נז"א' גם הוא חזר מפסטיבל ונציה עם פרס חבר השופטים היוקרתי. כך גם הסרט 'ג'נין ג'נין' של הבמאי מוחמד בכרי, שהפיץ בעולם עלילות דם נגד לוחמי צה"ל במבצע חומת מגן. לאחר מאבק משפטי ממושך זכה סגן־אלוף (מיל') ניסים מגנאג'י, שהופיע בסרט, בתביעת לשון הרע. אלא שהניצחון הגיע קרוב לשני עשורים מאוחר מדי, לאחר שהסרט כבר זכה בפרסים והפך לחלק מהנרטיב הבין־לאומי על ג'נין.
לאורך ההיסטוריה היהודית ישנן דוגמאות למכביר של דמויות יהודיות שביקשו להתקבל למועדון החברים שלא רצה בהן. הפילוסופית היהודייה אדית שטיין התנצרה והייתה לאחת הדמויות החשובות בעולם הקתולי, אך מוצאה היהודי הספיק לנאצים כדי לשלוח אותה לאושוויץ. המומר לנצרות פריץ הבר, חתן פרס נובל ופטריוט גרמני ששירת את ארצו במלחמת העולם הראשונה, נאלץ להימלט מציפורני הנאצים. כך גם נכדו של משה מנדלסון, המנצח פליקס מנדלסון, שגדל כנוצרי פרוטסטנטי ואף החזיר את 'מתיאוס פסיון' של באך לבמות, אבל הנאצים סימנו את המוזיקה שלו כיהודית והרחיקו אותה מן התרבות הגרמנית.
25 דקות של 'סטנדינג אוביישן' הן מחווה שגם גדולי הדיקטטורים בעולם יתקשו לסרב לה. אבל אפילו הן אינן מספיקות כדי למחוק יותר מאלפיים שנות אנטישמיות אירופית. אפשר לקבל את הפרס, להשתחוות ולהתרפס בפני הקהל, להתנער מבני עמך ואף להפוך ביתר קלות ליהודי שימושי יעיל במיוחד. אך כשהקהל מתיישב ומחיאות הכפיים דועכות, נשארת אמת אחת שאף תשואה לא תוכל להשתיק: אתה יכול לנסות להתנער מזהותך, אך אל תצפה בתמורה מהאנטישמי להתנער משנאתו אליך.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית
