אש בלי הפסקה: לבנון צריכה לשלם על משחקה הדו פרצופי

אירועי המערכה בצפון בשבועות האחרונים מוכיחים עד כמה מדויקים דבריו של דוד המלך "ארדוף אויבי ואשיגם – ולא אשוב עד כלותם". בשלוש החזיתות העיקריות – עזה, לבנון ואיראן, אנו עוצרים שוב ושוב את המלחמה לפני שכילינו את האויב, ומשלמים על כך מחיר כבד.
משני צידי הגבול הלבנוני – בעיקר בקרב חיילינו אבל גם במרחב האזרחי – הנשק החמקן, המדויק והקטלני של הרחפנים מונחי הסיב גובה מאיתנו מחיר כואב בהרוגים ופצועים. נוסף על כך, התקפות הרחפנים משבשות את החיים ומהלכות אימים על תושבי גבול הצפון בתוך יישוביהם ובתיהם, ומפרות את מעט שגרת השלווה שהחלה לחזור לחייהם לאחר שנה קשה מנשוא שבה נאלצו לגלות הרחק מבתיהם. זאת ועוד: אם לא נדע לתת תשובה הולמת לנשק הרחפנים הזול והקל לניוד ולתפעול, לא ירחק היום וגם ערי המרכז שלנו יותקפו ברחפנים שיופעלו מתוך הערים הערביות ביהודה ושומרון.

לאחר שעמדנו בכאב על גודל הסכנה, חזקה על צה"ל והתעשיות הביטחוניות שיעשו כל מאמץ שנדרש כדי לפתח אמצעים טכנולוגיים ודרכי התגוננות יעילים נגד הנשק החדש הזה שבידי חיזבאללה. עם זאת, גם במקרה הזה ברור שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אסור לנו להשלים עם השקט היחסי שמחבלי חיזבאללה זוכים לו מאז הוכרזה הפסקת האש בלבנון, ובחסותו מתאפשר להם להיערך מחדש, להתחמש, להכין מתקפות ולהכניס לזירה אמצעי לחימה חדשים ומאתגרים.

כאשר נכפתה עלינו הפסקת האש בחזית הלבנונית על ידי ארצות הברית, התקווה והמחשבה היו שניתן להניח זמנית לפרוקסי הלבנוני כדי להתרכז בראש הנחש – משטר האייתוללות האיראני. קיווינו שבתוך זמן קצר ימוצה האולטימטום שטראמפ הציב לאיראנים ותחודש ביתר שאת תנופת המתקפות האוויריות, אולי הפעם עד להפלת המשטר. בינתיים לצערנו זה לא קורה.
שיקוליו הצבאיים, הכלכליים, המדיניים והפוליטיים של טראמפ לא תמיד תואמים את האינטרסים החיוניים של ישראל. ומכיוון שאת העבודה באיראן נתקשה להשלים לבדנו, ייתכן שאין מנוס מלתת לידידנו טראמפ את הזמן ומרחב התמרון המדיני שהוא מעוניין בהם. אך בכל הנוגע ללבנון, ההמתנה הזאת גובה מאיתנו מחיר כואב, שאין הצדקה לדרוש מאיתנו להמשיך לשלם אותו.

ישראל חייבת לחזור למתקפה אווירית מסיבית על ארגון חיזבאללה בכל מקום שהוא נמצא בו, ולא בדרום לבנון בלבד. מזכ"ל חיזבאללה קאסם נעים וכל שרשרת הפיקוד של ארגונו חייבים לחזור אל מקומם הטבעי בראש רשימת המועמדים לחיסול. מחבלי חיזבאללה בכל מקום בלבנון צריכים להיות מוכים ונרדפים, באופן שלא יותיר להם להקדיש משאבי זמן ותשומת לב להתקפות על חיילי ואזרחי ישראל. הם צריכים להיות מועסקים במנוסה ובהסתתרות, והפסקת האש באיראן צריכה לאפשר לחיל האוויר המצוין שלנו להפנות לכך את כל משאביו.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

גם מדינת לבנון צריכה לשלם את מחיר משחקה הצבוע, העוין והדו־פרצופי לאורך השנים. כבר עשרות שנים שהם לא ממלאים את חובתם האלמנטרית, לדאוג לכך שישראל לא תותקף משטח מדינתם. התירוצים שלהם לא מעניינים, ולא באמת חשוב אם הם לא רוצים לפרק את חיזבאללה מנשקו או לא יכולים. עובדתית, גם לאחר שישראל עשתה בעבורם מחצית מהעבודה והחלישה מאוד את ארגון הטרור, יריביו של חיזבאללה בחרו לטמון ידיים בכיסים ולא להסתכן ולהתלכלך חלילה ביציאה למערכה נגדו.
אז אם ישראל נפגעת בגלל חולשתה של לבנון או בגלל עוינותה, המינימום המתבקש הוא שלא יהיה מקום בלבנון שחיזבאללה יזכה בו לחסינות, גם אם מדובר ברובע הדאחיה שבלב הבירה הלבנונית. מעבר לכך, יש לחפש ולמצוא דרכים להעניש את הממשל הלבנוני על אוזלת ידו. נשיא לבנון וראש ממשלתה חייבים להצדיק את התארים הרמים שהם נושאים בהם. אם הם לא יודעים להשליט את ריבונותם בארצם, אין סיבה שישראל תכבד אותה. גם אם הרשע היה רק חיזבאללה ומדינת לבנון הייתה רק שכנתו בעל כורחה, על כגון זה בוודאי ראוי להחיל את מאמר חז"ל "אוי לרשע ואוי לשכנו".

במקומו הטבעי

צביקה מור הוא דמות מופת. דמות מופת ציונית־דתית, ודמות מופת ישראלית. אילו זכינו ומדינת ישראל כולה הייתה מתעלה לגובה הבהירות הערכית ומסירות הנפש שלו ושל רעייתו אפרת, המערכה בעזה הייתה מסתיימת בתוך חודשים ספורים בניצחון מוחץ שיהדהד לדורות. ייתכן שזה היה עולה חלילה במחיר חייהם של חלק מהחטופים. לעומת זאת, ברור שהיו נחסכים חייהם של מאות חיילים שנפלו בעזה, במלחמה שהתארכה ללא צורך בגלל טעויות ערכיות והעדפת הרגש על הצדק והתבונה.
אילו הלכנו בדרכו של צביקה מור, היינו קובעים משוואה חדשה שלא תתמרץ עוד חטיפות של אזרחים וחיילים, תוך ידיעה שתמורת החזרתם ניתן יהיה לקבל מחיר מזעזע ובלתי נתפס של מחבלים רוצחים שישוחררו בחזרה אל שורות ארגוני הטרור. הניצחון המוחלט היה מושג כבר מזמן, והטרור העזתי שמאיים על ישראל מיום הקמתה היה מוכחד ונעקר מן השורש.
כל זה היה יכול להיות מושג אילו הבינה החברה הישראלית כולה, כמו צביקה מור, שהצלת החטופים ושחרורם הם ערך עליון, אבל הוא לא יכול לבטל את כל הערכים האחרים. שדם החיילים אדום לא פחות מדם החטופים. שאין לקנות שחרור של חטופים במחיר שמעודד עוד חטיפות רבות, ולא בתמורה לוויתור על הניצחון במלחמה ועל ההרתעה שבעקבותיו, שתחסוך דמים רבים. שחייהם של אחינו ואחיותינו שתמונותיהם נשקפות אלינו מכל פינת רחוב ומכל מסך, הם חביבים ויקרים לא פחות אבל גם לא יותר מחייהם של חללים עתידיים שגם הם אחינו ואחיותינו אך איננו יודעים את שמם. שהמוחשי הוא אולי יותר מרגש, אבל איננו יותר ממשי ואמיתי מן המושכל.

רבים יודעים את זה בתאוריה, צביקה ואפרת מור הגשימו את זה בגופם ובנפשם. הם ודומיהם היו מיעוט מקרב משפחות החטופים שידעו לשים את הלאומי מעל לפרטי, את הרבים מעל היחיד – גם אם היחיד הזה הוא בנם האהוב. דווקא בין חיילינו הרוח הזאת פיעמה בקרב רבים, שחירפו את נפשם והיו מוכנים למסור אותה למען האומה. רק בלבול הדעת וקמפיין רגשני ודורסני הביאו לכך שמסירות הנפש של הלוחמים ושל הוריהם התקבלה בהערכה, בעוד ההקרבה של משפחת מור נתקלה בהתנגדות מוסרנית, ולעיתים אף בבוז מתנשא. בתוך המציאות מורטת העצבים שנכפתה עליהם, צביקה מור ומשפחתו התמודדו גם עם זה בגבורה ובאצילות. היו מי שקיוו שבנם החטוף איתן יוקיע את גישתם לאחר שחרורו. הם התבדו, ואיתן המשוחרר ביטא הזדהות והערכה גדולה לעמידה של הוריו.

צריך להודות שלא תמיד הציבור הדתי־לאומי העניק למשפחת מור ודומיה את מלוא התמיכה שהיו זקוקים וראויים לה. לעיתים נדמה שהיה קל ונעים יותר להתכנס אל חיק הקונצנזוס בכיכר החטופים, למרות הדרישות הבעייתיות והקולות הצורמים שנשמעו שם, מאשר לבטא עמדה לא פופולרית של תמיכה בקו המוסרי והצודק של 'פורום תקווה'.

את מה שעשה צביקה מור כאדם פרטי, עשו במקביל בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק במישור הציבורי, כשרים וחברי קבינט. גם הם לא יכלו להרשות לעצמם לשחות עם הזרם התועה או לשתוק, וגם הם שילמו על כך באובדן פופולריות תקשורתית – חטא כבד בעיני חלק ממצביעיהם.

עם החלטתו של צביקה מור להצטרף לעשייה הפוליטית, החיבור בינו לבין סמוטריץ' וסטרוק הוא טבעי ומתבקש. הוא ראוי להם והם ראויים לו. שיהיה להם בהצלחה.

לתגובות:

 [email protected]