התחלה// נולדה בגן יבנה, משם החל מסע נדודים משפחתי בעקבות ההורים, שנענו לכל קריאה של מפת השליחות הלאומית. "איפה שההורים שלי ראו שצריך שליחות – הם נרתמו, אספו ארגזים ואותנו, והגיעו. בגיל שלוש עברנו לנצרת עילית, שם ההורים הקימו את הגרעין התורני. מאותה הסיבה עברנו אחר כך לצפת, והם חיו שם עד לפני שבע שנים. אז עברו לחצור הגלילית, כדי להקים בית כנסת וקהילה". הבכורה מחמישה אחים.
אבא// הרב אברהם לוי (64), דמות חינוכית מוכרת בצפון, שהיה במשך שנים ארוכות רב בית הספר הממלכתי־דתי המקומי בצפת וממשיך שושלת רבנית מפוארת. "אבא עלה ממרוקו עם הוריו לנוף הגליל. סבא שלי היה רב קהילה בקזבלנקה, איש ספר והגות ופייטן שחי ונשם תורה. אבא המשיך את הדרך שלו בחינוך, והפך לרב בית הספר האגדי בצפת".
אמא// נחמה לוי (60), מפקחת במשרד החינוך, שנולדה וגדלה במושב הזורעים. "אמא מביאה איתה את החיבור להתיישבות הדתית הוותיקה. סבא וסבתא שלה היו חלוצים, אנשי אדמה שהקימו את המושב עוד בימי חומה ומגדל. הסיפור המשפחתי שלה מורכב מניצולי שואה ומציונות טהורה. סבא שלי עלה לארץ לבדו בגיל 11, בלי הוריו, רק מתוך כיסופים לארץ הקודש".
בלי מחיצות// תחנות החינוך שלה נקבעו בצפת, שם למדה בבית הספר הממלכתי־דתי ובאולפנת מירון, לצד פעילות ענפה בתנועות הנוער. "מגיל שש גדלתי בצפת. להורים שלי היה עיקרון ברור: גם כשהם מקימים גרעינים, אנחנו לומדים במוסדות המקומיים יחד עם כולם. הם הקפידו שנהיה חלק מהציבור. בהתחלה הלכתי לבני עקיבא, וכשבגרתי הרגשתי חיבור חזק יותר לתנועת אריאל, ובכיתות י"א-י"ב כבר שימשתי שם כקומונרית".
אולי יעניין אתכם
מנוע פנימי// השאיפה להרחבת מעגלי הלומדים והחיבור לתורה ליוותה אותה מגיל צעיר. "הלימודים והתארים היו חשובים, אבל תמיד ראיתי קודם כול את האידיאלים. כבר בכיתה י' הקמתי עם חברות בית מדרש פנימי בתוך האולפנה ולמדנו בחברותות. המנוע האמיתי שלי הוא לחיות בתודעת שליחות מתמדת: לשאול את עצמי בכל סיטואציה ובכל מקום למה הקדוש ברוך הוא שם אותי דווקא כאן ועם האנשים האלה, ולבחון את עצמי מול המטרה הזאת מחדש".
קו התפר// בסיום כיתה י"ב פנתה לשנת שירות לאומי באולפנת 'טל רעיה' בבית אל. "זאת הייתה שנה מדהימה שבה הרגשתי שאני מוציאה את כוחותיי אל הפועל, בליווי נשמות גדולות שמחפשות את מקומן בעולם. בשבילי, כמי שגדלה כל חייה בפריפריה הצפונית, המפגש הזה היה נקודת הממשק הראשונה עם ההתיישבות ביו"ש ובחבל עזה".
שבר כתום// לקראת סוף שנת השירות, ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות, ארזה תיק ועברה להתגורר בנווה דקלים שבגוש קטיף. "גרתי שם שלושה חודשים. אלו היו ימים של דייטים על הדיונות, חולצות כתומות, סרטים ואין־ספור תפילות וציפיות, שהסתיימו בחורבן ובשבר עמוק. ביום הפינוי מצאתי את עצמי בבית הכנסת המרכזי, משם פוניתי בפעם הראשונה".
החצי השני// הרב משה, שמשלב בעשייתו בין עולם הרוח ובין פעילות עסקית בשוק הנדל"ן. "הוא קודם כול לומד תורה, ובמקביל עוסק בעסקאות נדל"ן. העשייה מסביב יכולה להשתנות, אבל התשתית של הבית והחיים המשותפים שלנו היא קודם כול חיי תורה".
הנחת// שבעה ילדים: ישעיה (19 וחצי), עילאי (17), אורי מרדכי (15), מלכות (13), ישראל (8), יהודה לביא (6) ובת ציון (3).
מנביטים קהילה// לאחר נישואיהם קבעו את ביתם בצפת, שם השתלב בעלה בישיבה והפך לחלק בלתי נפרד ממעגלי העשייה של רב העיר. "בעלי למד בישיבה וצמח לצידו של הרב שמואל אליהו, אותו ליווה מקרוב במשך כחמש שנים. לימים הוא הפך בעצמו לרב קהילה בצפת, ויחד הקמנו גרעין תורני בשכונה בעיר. היה מרתק לסגור מעגל ולהמשיך את המפעל של הוריי, הפעם בבית שלי".
נעילת שבת// תקופת הרבנות בצפת סיפקה רגעים קהילתיים יוצאי דופן, כולל שיעורים שבועיים לנוער המקומי שהתקיימו בסלון הבית. "באחד המפגשים בעלי דיבר על מהות השבת, ופתאום אחד הנערים קם ואמר לחברים: 'אם אתם גברים, מי מרים יד ולא מחלל את השבת הזאת?'. כולם הרימו ידיים. בליל שבת שאחרי כן התעוררנו מדפיקות חזקות על הדלת. בעלי פתח וראה שמונה נערים מהשכונה שצעקו: 'הרב, תכניס אותנו מהר פנימה ותנעל את הדלת! חברים באו לקחת אותנו לכנרת, אל תיתן לנו לצאת'. הם פשוט לא ידעו איך להחזיק מעמד לבד, ומצאו אצלנו מקלט כדי לא לשבור את המילה שלהם".
חזרה לאולפנה// במקביל לחיי הקהילה והמשפחה, פנתה למסלול מקצועי בתחום החינוך. "השלמתי תואר ראשון ושני במכללות שאנן והרצוג, וכבר בגיל 21 התחלתי לחנך כיתה באולפנת מירון. חמש שנים מאוחר יותר, בגיל 26, מוניתי למנהלת חטיבת הביניים של האולפנה. זו הייתה סגירת מעגל מיוחדת בשבילי – לנהל את המקום שבו למדתי בעצמי".
כוח נשי// האמונה במנהיגות נשית הובילה אותה צעד קדימה. "אני מאמינה בכל ליבי שנשים הן כוח. בקהילה שלנו בצפת יצרנו מרחב משפחתי שכלל את כולם, והובלתי שיעורי נשים קבועים שאני מתגעגעת אליהם מאוד. מתוך השטח הבנתי שהציבור היום צמא לקול של הרבנית ושחייבים להעניק לה ליווי והכשרה מקצועית, ולכן הקמתי את אגף נשות הרבנים ב'איגוד רבני קהילות'. עם הזמן מוניתי למנהלת ההכשרות של הארגון כולו, ולסיום שימשתי כמנכ"לית האיגוד".
מעטפת רבנית// ניהול האיגוד דרש ממנה מעבר מחשיבה מקומית לראייה מערכתית רחבה, שכללה גיוס משאבים, גיבוש אסטרטגיה ובנייה של הארגון מחדש. "כמנכ"לית הפכתי את האיגוד למערכת מבוזרת ומקצועית המחולקת לאגפים ייעודיים: מחופה וקידושין, בריתות ופדגוגיה לחגים, ועד למחלקות שעסקו בליווי שוטף, ייעוץ משפטי ורווחה לרבנים. עסקנו רבות גם בהשמה ובהתאמת רבנים לקהילות שחיפשו הנהגה, ופיתחנו שיתופי פעולה נרחבים".
נאמנות למקור// לפני שנה וחצי הצטרפה לשר עמיחי אליהו בתפקיד ראש המטה שלו. "עבדנו יחד עוד בימי איגוד רבני קהילות, אבל המגרש הממשלתי והפרלמנטרי שונה לחלוטין. קל מאוד להישאב למערכת ולשכוח את השורשים, ולכן הציבור שלנו חייב להכשיר מנהיגים שיהיו בעלי רגל מקצועית לצד רגל ערכית – דור ששוחה בפוליטיקה בלי לעזוב את בית המדרש. אני עצמי מקפידה ללמוד תורה פעם בשבוע, כי אני חייבת לינוק מהמקורות ולא להתבלבל. זה נכון לכולם, וכשמדובר בנשים – על אחת כמה וכמה. נשים מסוגלות להוביל בצמתים האלה, ואנחנו צריכים ליצור להן את המקפצה".
נוכחות// על אף העומס האינטנסיבי בלשכת השר, היא מצליחה לשמור על עוגן משפחתי יציב ומסור לשבעת ילדיה בזכות ניהול זמן קפדני. "זה דורש דיוק פנימי, לדעת איפה חייבים אותי ואיפה אני סומכת על הצוות ומאצילה סמכויות. העניין הוא לא כמות השעות אלא איכות הנוכחות בבית. כשאני מגיעה הביתה אני מניחה את הטלפון בצד כדי שהידיים שלי יהיו פנויות לחיבוק. בימים לחוצים אני מסוגלת לקפוץ הביתה רק כדי לתת נשיקה, להעמיד סיר, להביא את המהות של אמא ולחזור לעבודה. ובשביל זה, כמובן, יש גם בעל ששותף מלא לכול".
המטפחת בחדר// כאישה דתייה בצמרת השירות הציבורי היא מתמודדת לא פעם עם הרמות גבה וסטריאוטיפים. "הרבה פעמים רואים אותי בטעות כמזכירה או כמי שבאה לסכם את הישיבה, ואני מבהירה: לא, יש כאן שינוי תפיסתי. נשים עם כיסוי ראש מגיעות למוקדי קבלת ההחלטות והן שותפות מלאות. המצאתי מושג: 'המטפחת היחידה בחדר'. יש רגעים של בדידות, אבל אני מדמיינת את בנות העתיד צועדות איתי ואני סוללת להן את הדרך. אנו רואים את הקושי הזה גם כעת, בניסיונות לסכל מינוי אישה דתית לתפקיד מנכ"לית רשות העתיקות".
אם זה לא היה המסלול// "מעולם לא דמיינתי שכך ייראה מסלול חיי, לא בניתי שום קריירה מראש. במשך שנים, כשגרנו ברובע היהודי, הייתי מניחה את הידיים על אבני הכותל ומבקשת מהקדוש ברוך הוא שישתמש בהן היכן שהוא צריך אותי. הגעתי פשוט לאן שהקדוש ברוך הוא רצה שאגיע".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "סדר היום מתחיל בשעה שש בבוקר. בעלי יוצא מוקדם לתפילה ולימוד, ואני עם הילדים: ברכות השחר, מוזיקה, ריקודים, סנדוויצ'ים ויציאה למסגרות. משם אני ממשיכה ללו"ז עצמאי משלי. כראש סגל, אני אמונה על בניית האסטרטגיה של השר, ניהול הצוות, פגישות עם ראשי מועצות וראשי מטות אחרים, והובלת המדיניות שלו בכנסת ובממשלה".
פלייליסט// "השיר שלי הוא 'ציון' של בוצר. הכרנו עוד מימינו בצפת, הוא היה אדם גדול בעיניי. המילים שלו, 'ציון, מה אוכל לעשות בשבילך?', מהדהדות אצלי כל הזמן. זה לחלוטין שיר המסע שלי".
השבת שלי// "איך שנכנסת השבת אנחנו פשוט מרגישים את השכינה בבית. זה הרגע שבו כל רעשי הרקע של השבוע נעלמים, והקודש תופס את המקום שלו".
דמויות מופת// אסתר המלכה. "היא ידעה ללבוש מלכות, אבל לרגע לא שכחה שהיא נמצאת במשימה ובשליחות של עם שלם. היא ידעה מתי הזמן שלה למלוך ומתי נכון לזוז הצידה, מתוך הבנה עמוקה שהיא כלי שרת למטרה גדולה ממנה".
מפחיד אותי// "אני משבט לוי. הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים זה שלא אזכה לשמוע את שירת הלוויים בבית המקדש".
משאלה// "המשאלה הכי גדולה שלי היא שנזכה כעם להיות פשוט כאיש אחד בלב אחד".
כשאהיה גדולה// "אשאל את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".
לתגובות:
