הכול למעשה החל בעקבות שמועה. טוב, בשנתה הראשונה של המדינה זה לא היה אירוע חריג. מדינה צעירה, חרדה לקיומה, עדיין מלקקת את פצעי המלחמה, כך שבאופן טבעי שמועות התרוצצו בלי סוף. אלא שהשמועה הזאת הובילה במקרה הזה להחלטה דרמטית של ממשלת ישראל – להחיל את הריבונות הישראלית על רצועת עזה, להסכים לספח את שטח הרצועה ואת תושביה ולהופכה לחלק ממדינת ישראל.
היו ימים, רק לפני 77 שנים, שבממשלת מפא"י שהקימה את המדינה ידעו היטב שעזה וישראל חד הן. הימים היו ערב הצטרפותה של ישראל לאו"ם, והשמועה שהתרוצצה אז טענה בלהט שבעולם עומדים להציע למדינת ישראל לספח אליה את רצועת עזה, על תושביה הערבים. נסו לרגע לשחזר בראש מתי התקיים כאן דיון ממשלה רשמי בעקבות שמועה. נזכיר שרצועת עזה הייתה באותם ימים תחת שלטון מצרי, אבל לא הפכה לחלק ממצרים. 150 אלף תושבי עזה לא הפכו לאזרחי מצרים. בישיבת ממשלה שנערכה בד' אייר תש"ט, שנה אחרי קום המדינה, עלה הנושא לדיון. הראשון להציף אותו היה שר התחבורה דוד רמז, ששאל: האם אכן הוצע לנו לקבל את עזה, על 150 אלף הערבים שבה, ואנחנו סירבנו לקבלה? שר החוץ משה שרת הודה שקיבל מברק פנימי ובו התבקש להשיב על השאלה מה תהיה עמדת ישראל להצעה שכזו. "מה תשובתך?", שאל אותו שר האוצר אליעזר קפלן. "נטייתי שלילית", השיב שרת. אלא שאז התערב בדיון ראש הממשלה דוד בן גוריון והודיע שאילו הייתה מגיעה הצעה שכזו, הוא דווקא היה מקבל אותה. "אם נקבל את עזה, נקבל גם את הערבים שבה", הוסיף מיד.
בשלב הזה נשא שר החוץ שרת נאום ארוך שהחל באמירה שאין צורך להכביר במילים על החשיבות של אחיזה בכל חוף הים התיכון של ארץ ישראל, "מראש הנקרה עד רפיח, מגבול הלבנון עד בואך גבול מצרים". אלא שיש גם צד שני במקרה הזה, הסביר, והוא נוגע לאותם 150 עד 170 אלף ערבים שנמצאים בעזה, מתוכם 50 אלף הם עזתים מקומיים ומעל 100 אלף הם פליטים שהגיעו מהנגב, מהשרון הדרומי ואף מיפו. "במחי יד אחת אנחנו יותר ממכפילים את האוכלוסייה הערבית שבמדינת ישראל", הזהיר שרת. "אנחנו מתייצבים אז בפני מיעוט ערבי המתקרב ל־300 אלף נפש בתוך מדינת ישראל".
בן גוריון (יש שיוסיפו, כדרכו) עקץ בדברי התגובה שלו את שר החוץ יותר מפעם אחת. "אינני כל כך פסימי בעניין הפליטים כמו מר שרת", פנה לשרים. לטענתו, הקשיים שתיאר שרת בעניין הפליטים הערבים שבעזה ככה או ככה יגיעו לפתחה של ישראל. שהרי בהמשך יתגבר בכל מקרה הלחץ הבין־לאומי על ישראל להחזיר אליה את הפליטים שברחו, ומדינת ישראל תידרש "לעמוד בקשיות עורף גדולה נגד הלחץ שיהיה עלינו". אלא שבמקרה של ערביי עזה הסכנה גדולה פי כמה. "אם לא נקבל הצעה זו", טען בן גוריון, "שטח זה יהיה או בידי מצרים או בידי עבר הירדן (מדינת ירדן, ז"ק). למוסרו למצרים זה מסוכן. לא ייתכן כי בתוך ארצנו תשב מדינה גדולה… אם נמסור שטח זה לעבר הירדן, אומנם נוכל לומר: לא תעברו דרך ארצנו, אבל זה ייצור סבבים. הטוב ביותר הוא ששטח זה יעבור לידינו. יהיה לנו נמל, יהיה לנו גבול, ומצב זה יבטיח את הנגב". בן גוריון הוסיף שקבלת עזה לידי ישראל, על תושביה, תפתור גם את בעיית הפליטים הערבים, שכן נוכל להגיד לעולם שעשינו את שלנו בעניין הזה ועל ידי כך לא נידרש לקלוט לאחר מכן פליטים נוספים. בהמשך דבריו בן גוריון אף מגביר את התלהבותו מהרעיון ואומר שעלינו לקבל את עזה, על הערבים שבתוכה, "בשתי ידיים", והצעה כזו, אם תגיע, "זה לא יסולא בפז".
אולי יעניין אתכם
עוד בפוליטיקה
"עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"
עוד בפוליטיקה
ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים
עוד בפוליטיקה
שישה בעקבות אחד: למה כל הפוליטיקאים רוצים את תיק הביטחון?
עוד בפוליטיקה
"למישהו יש ספק שאנחנו נהיה הכבש בסולחה של ביבי עם השמאל?"
עוד בפוליטיקה
לא זז: וינטר עומד יציב מאחורי חדאד, וגם מאחורי ההחלטה לרוץ עד הסוף
עוד בפוליטיקה
"יש לי חשש גדול מכך שראש הממשלה הבא יהיה גדי איזנקוט"
המשיחיים של מפא"י
בשלב הזה השרה גולדה מאיר, שמופיעה בפרוטוקול עדיין כגולדה מאירסון, התערבה בדיון וחזרה על רוב הדברים שאמר בן גוריון לפניה. "אין לי צורך בהימצאותה של מצרים בדיוק בתוכנו", אמרה עוד. "גם אם מצרים לא תרצה בכך – לא נוכל למנוע את הקשר בין מצרים מצד אחד ובין עבדאללה (מלך ירדן, ז"ק) והבריטים בעקבה מצד שני". בהמשך הוסיפה: "אם נעמוד בפני הצעה לקבל את עזה – ולדעתי הלוואי ונעמוד בפניה – עלינו לקבלה". שר החינוך זלמן שזר, מי שלימים יהפוך לנשיא המדינה, הסביר בפשטות בהירה – עזה היא ארץ ישראל. "אם מציעים לנו על ידי קומבינציה מסוימת חלק של ארץ ישראל, מבלי שנצטרך להילחם עליו – אסור לנו לוותר על זה", דחק בשאר השרים. לא מופרך להניח ששאריות מפלגת העבודה של היום, ממשיכת דרכה של מפא"י, היו מזכים את שזר בתואר משיחי וסהרורי, ומזהירים שרצוי להתרחק מאנשים כגון זה.
בהקשר הזה נפלאים דבריו של השר משה חיים שפירא, אב סבו של גיבור ישראל ענר שפירא, שהקריב את חייו עבור אחיו היהודים במיגונית המפורסמת בשמחת תורה לפני שנתיים וחצי. אביו של ענר, משה שפירא, נקרא על שם סבו. כשהנשיא טראמפ דיבר בתחילת הקדנציה הנוכחית על הגירת העזתים, הוא לא ידע שהוא מכוון לדעת גדולים, לדעתו של השר משה חיים שפירא. בדבריו בישיבת הממשלה הסביר שפירא בין היתר שמספר הערבים שנמצא עכשיו בעזה אינו בהכרח מספר הערבים שיישאר שם אם השטח יעבור לידי מדינת ישראל, והמבין יבין. "אבל גם אם כל הערבים בעזה יישארו במקום, כדאי לנו לעשות את 'השידוך'", טען בלהט. "האדמה לעולם עומדת. הערבים יכולים להיות היום כאן ומחר שם, אבל שטח וים הם דברים הקיימים לעד".
השר דב יוסף ממפא"י הלך אפילו עוד יותר ימינה, והודיע ששטחה של עזה צריך לעבור לידינו אך ללא הערבים שבה. ובמקסימום – שוב, תמורת קבלת עזה לידינו – הוא יהיה מוכן להתפשר ולהסכים לקבל 50 אלף ערבים, "אם תכירו בתביעתנו שעזה שייכת לנו". מזל שהשר יוסף אינו חשוד בהשתייכות לציונות הדתית, שכן ייתכן שדבריו אלו היו מזכים אותו היום בתואר המקובל "אוכל מוות", מצד ממשיכי דרכה של מפא"י דהיום. כשהבין לאן נושבת הרוח בישיבה, גם המתנגד היחיד, שר החוץ שרת, ביצע פרסה וחזר בו, לפחות חלקית, מעמדתו בתחילת הישיבה. "לא הצעתי שלא לקבל את עזה לעולמים, אמרתי רק שכיום איננו מוכנים לכך", התגונן שרת, ואף הודיע שלא יצביע נגד ההחלטה אלא רק יימנע.
"מי בעד שאם הדבר יהיה אפשרי נקבל שטח זה על כל תושביו?", עבר בן גוריון להצבעה. לאחר ההצבעה, נרשם המשפט הבא בפרוטוקול הרשמי של ממשלת ישראל, מפיו של ראש הממשלה דוד בן גוריון: "מחליטים כי באם יוצע סיפוח חבל עזה למדינה, על כל תושביה, תהא תשובתנו חיובית". יותר מאשר השורה התחתונה בהצבעה, אלו הם בעיקר ההבנה והנימוק שחזרו על עצמם מפיהם של רוב השרים – עזה היא חלק מארץ ישראל וברור שזה שלנו, אפילו במחיר קליטתם של ערביי עזה. ומי שיקפוץ ויגיד שמדובר בסך הכול ב־150 אלף עזתים, בשונה מהמיליון וחצי של היום, נעיר מיד שבאותם ימים היישוב היהודי בארץ לא הגיע עדיין למיליון תושבים, כך שבאחוזים אין הבדל ממשי בין אז והיום. ואם כבר, ב־1949 לא עמדה על הפרק הצעה של הנשיא החזק בעולם לגבש תוכנית הגירה של ערביי עזה, מה שהיום כן קיים ועומד על הפרק.
לפני כמה שבועות, בישיבת הממשלה החגיגית שהתכנסה לכבוד יום ירושלים, ניגשה השרה אורית סטרוק לראש הממשלה נתניהו והגישה לו את פרוטוקול הישיבה ההיסטורית ההיא, כחלק משיח מתמשך שמתקיים ביניהם לאורך כל המלחמה סביב השאלה מה ראוי לעשות עם עזה. "את באמת רוצה שנספח את עזה על כל תושביה?", שאל נתניהו בפליאה לא מוסתרת. "עזה זה ארץ ישראל", השיבה סטרוק בקצרה. הקול קול סטרוק והידיים ידי דוד בן גוריון, גולדה מאיר, חיים שפירא, דב יוסף, זלמן שזר ורוב שרי ממשלת ישראל הראשונה.
זמן פרדה
לפני כמעט שמונה שנים התחלתי לכתוב את המדור הזה בעיתון 'בשבע', והוא יקר לליבי כל כך. לא פעם הוא נכתב תוך כדי שירות מילואים, במהלך חופשה או סתם באמצע הלילה. כולי תקווה שהוא שיקף את האמונה שלי שמשכן הכנסת והפוליטיקאים הם לא חזות הרוע, שיש גם אנשים שוחרי טוב בעולם הפוליטי והמדיני כאן אצלנו. ובעיקר שלא הכול רע פה, גם לא בפוליטיקה. הרוב דווקא טוב. הבחירות המתקרבות לא חייבות להיות האות לפתיחתה של תחרות מי שונא ומטנף יותר. אפשר גם אחרת. העיתון 'בשבע' הוא דוגמה לאיך אפשר גם אחרת. לקרב, לחבר, לחפש פתרונות ושיתופי פעולה, גם כשהפערים הם גדולים מאוד. נהניתי מכל רגע בעיתון ומחופש הכתיבה שבו. מהאנשים היקרים שאיתם עבדתי – עמנואל ודודו, דודי, יוני, חגית, אפרת ואפרת, דביר, שמרית, שירה ושושי ועוד רבים ורבות, טובים וטובות. תודה מקרב לב לכל אנשי מערכת העיתון, ובראש ובראשונה תודה לכם, קוראי וקוראות העיתון והמדור. בלעדיכם אין עיתון ובלעדיכם אין מדור. בעזרת השם עוד ניפגש בעתיד.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
לתגובות:
