פרופ׳ אליס ברזיס פרסמה לאחרונה מחקר העוסק בקשר שבין דמוגרפיה למלחמה. המחקר מציג טענה שלפיה שיעורי ילודה גבוהים, אוכלוסייה צעירה מאוד, עוני, מחסור בהון ותשתיות חלשות עשויים להגביר הסתברות לקונפליקט. זו טענה סבירה ומקובלת במחקר, כלומר אין כאן חידוש מחקרי מרעיש. גם בלי מחקר אנחנו יודעים שצפיפות, עוני והרבה צעירים שיש להם אנרגיות וכוח – אלה החומרים שמהם נולדים קונפליקטים. תופעה זו כמובן ראויה להעמקה מחקרית, אלא שבמקרה זה הכותרות בעיתונים מסגרו את המחקר כך: "יותר ילדים – יותר מלחמות". ובמילים אחרות: המסר שיצא לציבור מהמחקר הזה איננו "תנאי חיים קשים מגבירים אלימות", אלא אמירה חמורה בהרבה: הבאת ילדים לעולם שווה מלחמה. כאשר ילודה מתורגמת כמעט ישירות לאיום ביטחוני, המחקר חדל להישמע כתיאור אובייקטיבי של מציאות ומתחיל להישמע כהצהרה אידאולוגית על עצם הרצון להמשכיות.
עם זאת, לא בטוח שהכותרות עשו למחקרה של פרופ' ברזיס עוול. בפרסומים קודמים שלה הצביעה ברזיס על גידול באוכלוסייה, כלומר ילודה גבוהה, כעל בעיה כלכלית, סביבתית וחברתית. עכשיו התווסף גם ההיבט הביטחוני. בלשון עממית אולי אפשר לומר: הרבה ילדים זה רע לכלכלה, רע לסביבה, רע לחברה ורע לביטחון. נשאלת השאלה אם זה גם טוב למשהו. ובכלל, עלינו לשאול אם השפה המחקרית כאן רק מתארת מציאות, או משמשת גם כלי לקידום תפיסת עולם המבקשת לעצב מחדש את זהותה היהודית, המשפחתית והדמוגרפית של מדינת ישראל.
אם אכן דאגתה של פרופ' ברזיס נתונה לקשר שבין ילודה, צפיפות, עוני ואלימות, מדוע איננו רואים דאגה כפולה ומכופלת שלה באשר לחברה הפלשתינית בעזה, שבה מתקיימים תנאי צפיפות קיצוניים, עוני, שלטון טרור וחינוך שיטתי לשנאה ולאלימות? מדוע החץ מופנה דווקא פנימה, אל החברה הישראלית, אל ערך המשפחה ואל הילודה היהודית?
כאן כבר איננו עוסקים רק במחקר. כאן אנחנו פוגשים ביטוי חריף של האקלים הפוסט־מודרני המפרק. ניסיון לערער את הזהות היהודית, את ערך המשפחה, את ערך הילודה ואת עצם הרעיון של דמוגרפיה יהודית בת קיימא במדינה יהודית.
אולי יעניין אתכם
במחקרי על משבר הזהות היהודית־דתית באקלים פוסט־מודרני טענתי שהפוסט־מודרניזם איננו רק תאוריה פילוסופית. הוא הלך רוח. הוא מפרק נרטיבים, מערער סמכויות, מטשטש גבולות ומעמיד בספק מושגים כמו אמת, זהות, מחויבות, מסורת ושייכות. בשלב הראשון הוא ביקורת לגיטימית. בשלב השני הוא שיטה. בשלב השלישי הוא כבר הופך לאידאולוגיה בפני עצמה, אידאולוגיה של פירוק.
לכן, כאשר הצהרה תקשורתית מציגה ילודה כבעיה ביטחונית או אזורית, צריך לומר ביושר: זו איננה רק מסקנה מחקרית. זו כותרת. זו בחירה ערכית. זהו מסגור אידאולוגי. וכאשר חוקרת או חוקר מבקשים להביא מסר כזה לתקשורת, חובה לבדוק לא רק את הנתונים, אלא גם את שיטת המחקר, הנחות היסוד, האג׳נדה המחקרית, ההקשר הערכי וגם את מקורות המימון. אקדמיה איננה פטורה מחשבון נפש. דווקא משום שהיא מחזיקה בכוח תרבותי רב, עליה להיות שקופה, זהירה ומודעת להשפעה הציבורית של טענותיה, בטח בזמן מלחמה.
ילודה איננה רק נתון דמוגרפי. היא חלק מן החוסן הלאומי של כל עם. אצל העם היהודי היא גם חלק מהזיכרון ההיסטורי, הרציפות התרבותית, המשפחה, הברית והאחריות לדורות הבאים.
אפשר וצריך לדבר על עוני, צפיפות, חינוך, רווחה, תכנון ומשאבים. אבל אסור להפוך ילדים לבעיה. אסור להפוך משפחה לאיום. ואסור להשתמש בשפה מחקרית כדי לעטוף אידאולוגיה של פירוק. כי עם שאינו שואף להמשכיות וחזון, לא זקוק לאויבים מבחוץ. הוא כבר החל לוותר על עצמו מבפנים. גם זה נושא למחקר.
הכותב הוא דוקטור, מטפל פסיכותרפיהCBT , חוקר פילוסופיה יהודית וחבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
